"לאט, לאט" – ריאיון עם שמעון פרנס

שמעון פרנס מספר על נקודת המשבר, המפנה והתובנות שהובילו להצלחה: "בתפיסה היוונית ההנאה האמיתית היא לא היעד, ההנאה היא הדרך אל המטרה. תהנה מהדרך, תסתכל על הנוף"

שמעון פרנס

"אני כן רואה את התרבות היוונית כאיזשהו מודל לחיקוי שצריך ללמוד ממנו. מבחינת אסתטיות, אדריכלות, כבוד לשורש, לנופים, דרך חיים מתונה" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

כשהתוכנית ב"טברנה" ירדה מהמסך ולא הגיעו הצעות אחרות, עמד שמעון פרנס, לאחר 22 שנות פעילות שוטפת ברדיו ובטלוויזיה, לבצע החלטה ששינתה את חייו: מפריים טיים בערוץ 2 הוא עבר לעבוד בחינם. היום, עם שתי תוכניות בגל"צ באמתחתו הוא מצליח יותר מאי פעם לכבוש את הקהל הישראלי עם אותנטיות, יושרה מקצועית, חוסר פשרות והרבה האהבה.

"יום אחד אתה קם ואין לך לא טלוויזיה, לא רדיו ולא כלום. אתה מתעורר בבוקר ואין לך מה לעשות", מתאר פרנס את התקופה שהייתה כטראומה עבורו. שנה לאחר מכן הוא קבע פגישה בגלי צה"ל בנסיון להתחיל מחדש. "אנחנו מאוד רוצים אותך אבל אין לנו כסף לשלם", אמרו לו. הוא אמר שהוא מוכן לעבוד בחינם. "אחרי שהרווחתי הרבה מאוד כסף בערוץ 2 פתאום עברתי לעבוד בחינם. בחינם!", הוא אומר בדרמטיות. "בדיעבד, להתחיל שוב מקומת המרתף הייתה ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי. הכי משמעותית מבחינה מקצועית".

גלי צה"ל נתנו לו "משבצת" יומית בין השעות שש לשבע מבלי לדעת מה הוא הולך לעשות איתה. מהר מאוד התוכנית "תפסה" ולא רק שהתחילו לשלם לו, נתנו לו לערוך ולהגיש תכנית נוספת בימי שישי בשם "העונג השישי".

אתה חושב שסוד ההצלחה הוא שהיית מוכן לוותר ולהתחיל מאפס?

"תשמעי, באותה תקופה, קיבלתי הצעה לעבוד במשכורת מרדיו מקומי מסחרי והעדפתי לעבוד בחינם ברדיו ארצי. שומעים אותך בכל הארץ. החשיפה הרדיופונית מביאה לך כל מיני עבודות אחרות ממקום אחר, על הבמה, בהנחיה… ברגע שאתה נחשף העבודה זורמת. וכך היה. הייתי במצב שלא עבדתי, הייתי חייב לעבוד".

פרנס מספר בהתלהבות שגילה את הרדיו מחדש: "הייתי חופשי לעשות מה שאני רוצה, חופשי מלחצים, בלי אף אחד שאומר לי מה לעשות. פתאום חזרתי לחומרים ששנים לא נגעתי בהם. חזרתי לנגוע בכל מיני קטעי ג'אז ורוק, פופ ומוסיקה אתנית, וסגנון ערבי ויווני שלא נגעתי בהם שנים. פרחתי".

חלום לים התיכון

שמעון פרנס

"המחלה החזירה אותי לפרופורציות הנכונות והזכירה לי עד כמה אנחנו זמניים וקטנים. אני חושב שהיא ריככה אותי והפכה אותי לוכחן פחות, כי אני ג'ינג'י ומתחמם מהר" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

בית הקפה בקרבת ירושלים בו נערך הריאיון, מוקף בעצי זית ומתאים בדיוק לדמותו של פרנס כפי שיכולתי לדמיינה בעיני רוחי. כשסיפרתי לאחד מקרוביי, שמשפחתו של פרנס חיה במשך 400 שנה בירושלים הוא הופתע ושאל: "מה, הוא לא יווני?"

וכך זה התחיל: לאחר שסיים את שירותו הצבאי התקבל פרנס, שהיה חובב מוסיקה כבר מגיל צעיר, לעבודה כספרן בתקליטייה של "קול ישראל". מאוחר יותר, הוא התחיל לערוך תוכניות ברדיו שהכילו בעיקר מוסיקת רוק ופופ. בשנת 1980 החליטו המנהלים של פרנס "לזרוק" אותו למעמקי המוסיקה המזרחית – "מוסיקת הקסטות" כפי שכינו אותה אז. לאורך 17 שנה הוא היה הכתובת היחידה כמעט לשידורי מוסיקה זו. הכתובת היחידה למאות זמרים שחיפשו פתח. "הייתי עבורם מה שהיום אולי הוא ערוץ 24 עבורם", הוא מספר. "קיבלתי את החומרים ודאגתי להיות נטול פרוטקציות מכל סוג שהוא. לא קיבלתי תחינות, בקשות ובטח שלא כסף ושוחד. עבור אנשים רבים הייתי תקוע שם כאיזו מסננת מאוד מאוד דקה שלא מוכנה להעביר שום דבר".

כלומר, רצו שתשדר חומרים שלא רצית?

"אני אסביר לך. מוסיקת הקסטות הפכה להיות תעשייה שמגלגלת עשרות אלפי קסטות. השסתום היחידי לשחרור לחץ היה תכנית הרדיו 'אגן הים התיכון' בקול ישראל שערכתי והגשתי. היו מאות זמרים חדשים. אז ישבתי ובחרתי רק את החומרים שהם טובים לדעתי. הרבה מאוד זמרים לא אהבו את זה. הייתה העמותה לזמר הים תיכוני, 'עסקני קסטות' שיש להם מעורבות כספית בדברים האלה. הם הפעילו לחץ על המנהלים של קול ישראל – "תזיזו אותו משם". למרות שאמרו לי ,'תשדר!' לא שידרתי. אז הורידו אותי לפעם בשבועיים לאחר ששידרתי במשך עשר שנים בגלל לחצים פוליטיים. הפוליטיזציה הגיעה גם למוסיקה. היושר המקצועי שלי נבחן כשעמדתי שם כמו סלע איתן. אני לא אומר שלא היו פיקשושים אבל השתדלתי לא לשדר דברים שלדעתי לא עוברים".

"ההתייוונות",כפי שמכנה אותה פרנס, קרתה כאשר ב-1985 יצא תקליטו של יהודה פוליקר "עיניים שלי", תקליט הנשען על שירים יווניים שחידש ועיברת. "כל כך אהבתי והתרשמתי", מספר פרנס בהתלהבות, "שהייתי חייב לחפש את המקור. משם החל מסע ארוך שנמשך עד היום. מסע של חקר המוסיקה היוונית שבא מאהבה ולא מתוך זיהוי של הטרנד הבא. לאט לאט מצאתי את עצמי משתעמם מהרוק והפופ".

שמעון פרנס

אני עושה את מה שאני אוהב ויודע, מדגיש יותר את החיובי ופחות את השלילי – צילום: באדיבות שמעון פרנס

בתקופת עבודתו ברשת ב' של קול ישראל החל פרנס להשמיע מוסיקה יוונית בזמן שאף אחד לא השמיע מוסיקה יוונית בישראל. במשך שש שנים הוא דיבר על יוון ברדיו מבלי שהיה אף פעם ביוון – הוא השתמש בתקליטים, ספרים, קטעי עיתונות, פגש אנשים יוונים. ב-1992 הוא נסע לגלות את יוון לרוחבה ולאורכה וחזר עמוס רשמים. כך נולדה תוכנית הרדיו ברשת ב': "חלום לים התיכון – רשמי מסע מיוון".

סיגה, סיגה

פרנס מעריץ את התרבות במובן הים תיכוני הרחב שלה וטוען שהמפגש עם התרבות היוונית הצליח להמחיש לו מהי ים תיכוניות במיטבה. "המשבר הכלכלי ביוון גם מראה שיש משהו בים תיכוניות שאינו תואם את התפיסה המערבית המודרנית כפי שהיא ושיש בים תיכוניות משהו שלא הולך עם הכלכלה התחרותית, הדורסת, חרוצה עד כדי שיגעון שמקדשת את כל האמצעים כדי להשיג מקסימום של רווח. יש דברים לא פחות חשובים בחיים. היוונים עושים הכל סיגה סיגה (לאט לאט ביוונית). 'לא רוצה להיות עשיר, לא רוצה הרבה כסף, רק תן לי לחיות ממה שיש לי, לנגן בבוזוקי בלילה…'".

"זו תפיסת חיים אחרת שאתה לא יכול להגיד שהיא פחות טובה מהמערביות, אבל אם אתה רוצה להשתלב אתה חייב להיות כמוהם, וברגע שאתה לא מצליח באה הקריסה. כי הם לעולם לא יהיו אירופה. או אמריקה. כמו שגם אנחנו לא נהיה אמריקה. יש אסטתיקה של דרך חיים שאין במערב ואין גם אצלנו. בתפיסה היוונית ההנאה האמיתית היא לא היעד, ההנאה היא הדרך אל המטרה. תהנה מהדרך, תסתכל על הנוף".

אתה גם מצליח לחיות כך?

"אני כן רואה את התרבות היוונית כאיזשהו מודל לחיקוי שצריך ללמוד ממנו. מבחינת אסתטיות, אדריכלות, כבוד לשורש, לנופים, דרך חיים מתונה. אפשר להיות גם חרוץ אבל פחות תחרותי. בהתנהלות שלי אני משתדל עד כמה שאני יכול להיות ככה. לתת ברקסים בעבודה".

תוך כדי השיחה, נשפכה לו פתאום קצת טחינה על האצבע מהסלט הערבי שהזמין כמה דקות קודם: "הנה תראי, זה ים תיכוני! לא תראי אירופאי מנומס עושה את זה", הוא צוחק וממשיך ברצינות את דבריו: "גדלתי בבית של שילוב כמעט מושלם בין מזרח ומערב. אנחנו ס"ט (ספרדים טהורים) ירושלמים. בבית דיברו רק לדינו והמשפחה שלי חיה בארץ כבר דורות. אני נטוע חזק במקום הזה ומושרש בו. שמעתי מוסיקה ערבית. המקום הזה הוא חלק משמעותי מהמכלול הזה שנקרא "אגן הים התיכון" ובכל זאת הישראליות שלנו הצמיחה משהו שהוא עדיין לא ברור. אנחנו עדיין במשבר זהות תרבותי. עדיין מחפשים מי אנחנו ומה אנחנו… אנחנו אמריקה, אירופה או ים תיכון? חלק מושך לכאן וחלק לשם".

בזרימה הרמונית

שמעון פרנס

גם אם הדברים מנוגדים לחלוטין מבחינה סגנונית הזרימה תיעשה באמצעותי, דרך מה שאני אומר, אני אמצא את הוו הזה שמקשר בין שניהם – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

בכל יום בין השעה שש לשבע מגיע פרנס עם מאגר של קרוב ל-150 דיסקים המכילים מוסיקה מגוונת מרחבי העולם. לפני השידור הוא חושב על שני השירים הראשונים שיפתחו את התוכנית ואת השאר הוא כבר "מבשל בדרך".

הוא דואג להשתמש בסיפורים ("באינפורמציות" כפי שהוא נוהג לומר) או בהתרשמויות אישיות באופן כזה היוצר אווירה. "בתוכנית 'בטברנה' התחלתי לתת ביטוי לסיפורים", מעיד פרנס: "הושבתי לידי את ארנון צדוק שהיה מספר את הסיפורים בסגנון של פעם. פתאום בתחילת שנות ה-2000 קם בן אדם ומתחיל לספר סיפור. כמו דארוויש של פעם. סיפורים עם מוסר השכל בתקופה שהטלוויזיה מתחילה להשתנות והקהל הולך וגדל. אני גדלתי בתקופה שלא הייתה טלוויזיה, הרדיו היה הכלי התקשורתי הדומיננטי שגם היה רהיט בסלון. היו תסכיתי רדיו, היה תיאטרון רדיופוני, נולדתי עם הרדיו באוזן. נולדתי בתקופה שאנשים תקשרו אחד עם השני ולא בהו מול מסך. הם ישבו ודיברו אחד עם השני, סיפרו אחד לשני. אני מאוד אוהב סיפור וגם יודע לספר סיפור. אני נותן לזה ביטוי ברדיו. יש צמא, יש צמא לסיפורים. בעידן האלקטרוני הסיפור כבר לא קיים. אפילו ספר אתה קורא מהמסך, אתה לא יכול להריח אותו".

אני מרגישה שחשוב לך מאוד שהדברים יהיו הרמוניים וזורמים בתוכנית.

"זה מאוד חשוב לי", אומר פרנס ברצינות ובדרמטיות: "גם אם הדברים מנוגדים לחלוטין מבחינה סגנונית – שיר יווני עם קטע קלאסי, הזרימה תיעשה באמצעותי, תזרום דרכי, דרך מה שאני אומר. אני אמצא את הוו הזה שמקשר בין שניהם. הזרימה חשובה לי. אני לא יכול לשמוע דברים שלא מתחברים לי. לא רק הרמוניה מוסיקלית, גם האישיות של המגיש. זה בעצם מה שאני מנסה לעשות".

קרה לך שלא היית במצב הכי הרמוני בתוכנית?

"קודם כל, אסור שהקהל ירגיש את מה שעובר עליך. אתה פותח מיקרופון ואתה כמו שחקן. את הקהל לא מעניין מצב הרוח שלך, הוא רוצה לשמוע אותך. אני לא נותן למצבי הרוח שלי להיות מושפעים בשידור". ובטון שקט יותר ורציני הוא מוסיף: "אני לא אשכח את היום שבו הגעתי להקלטה האחרונה שלי ברשת ב'. כששעה לפני כן הודיעו לי שפוטרתי. שעה לפני כן הודיעו לי שפוטרתי ואני צריך עכשיו להיכנס ולהקליט תוכנית ליום שבת. הייתי כל כך ירוד מבחינה נפשית שאני זוכר שלא דיברתי מילה. אמרתי שלום, ניגנתי שיר אחר שיר כמו לאות מחאה ובסוף התוכנית נפרדתי מקהל המאזינים ואמרתי שזאת התוכנית האחרונה שלי. שלום וזהו. זוהי הפעם היחידה שנתתי למצב רוח רדיופוני להשתלט עלי".

העונג השישי

שמעון פרנס

להתחיל שוב מקומת המרתף הייתה ההחלטה הכי חשובה בחיים שלי. הכי משמעותית מבחינה מקצועית – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

התכניות של פרנס מכניסות את המאזין לעולם בו הזמן נעצר, הקצב שונה והכול שלו יותר ורגוע. בשנת 2007 חל אירוע מכונן בחייו – הוא חלה במחלת הסרטן. הוא מתאר את המחלה כשבר גדול שבזכותו הבין שהוא אינו יכול להמשיך לחיות את חייו כפי שחי אותם עד עכשיו.

מה המחלה שינתה בך?

"היא הצליחה להציף דפוסי התנהגות מוטעים שלי ולכייל אותי מחדש. לעשות איזשהו ריסטרט. הבנתי מהר מאוד שאם אמשיך לחיות כפי שחייתי עד עכשיו, לא אפיק דבר מהמחלה. לקחתי על עצמי להקטין לא מעט את האגו הזה שמדי פעם מתנפח ויוצא מכלל שליטה. צריך מדי פעם לתת לו על הראש. כדי שתבין בדיוק מי אתה וכמה הוא אפסי. זאת מלחמה וזה לא קל להשקיט אותו. אני משתדל להזכיר לו בכל יום כמה הוא קטן ולהיות כל הזמן במצב שאני יכול לתת לו על הראש כשהוא מגיח".

פרנס מעיד שתיקוני מידות והתנהגות באו לידי ביטוי גם מבחינה רדיופונית. באחת מתוכניות "העונג השישי" ראיין פרנס את חבר הכנסת סילבן שלום. בתחילת הראיון דיבר שלום בקצב מהיר ובקול רם כפוליטיקאי המנסה להדגיש ולקדם את עצמו. פרנס מצדו שמר על טון שליו ורגוע, מבלי להיות מושפע מדבריו של המרואיין: "מי החברים שלך?" שאל אותו פרנס, "מה אתה אוהב לעשות ביום שישי אחר הצהריים?" וכו'. עם התקדמות הריאיון, שלום התרכך, הנמיך את הטון ונכנס לאווירה שיצר פרנס.

"ההצלחות גורמות תמיד לחוסר פרופורציות. המחלה החזירה אותי לפרופורציות הנכונות של החיים. הזכירה לי עד כמה אנחנו זמניים, עד כמה אנחנו קטנים. אני חושב שהיא ריככה אותי והפכה אותי לווכחן פחות, להרבה פחות כעוס ורגוז, כי אני ג'ינג'י ומתחמם מהר. בתוכנית של יום שישי זה בא הכי לידי ביטוי. אני מעביר תכנים שאולי פעם פחות שמתי עליהם דגש – כל מיני מוסרי השכל על החיים. המחלה נתנה לי את הרצון להעביר את זה הלאה. היא מאוד הקטינה את ממד התחרות. היום כשאני מול תחרות אני נסוג. היכן שאני מגלה שיש תחרות, אני לוקח צעד אחורה. אני עושה את מה שאני אוהב ויודע, מפרגן יותר לקולגות, ומשתדל להתרחק מכל לשון רעה כזו או אחרת בין אם אתה צודק או לא. מדגיש יותר את החיובי ופחות את השלילי".

אולי דווקא בזכות המבחנים שעבר בדרך, התכנית "העונג השישי" של פרנס מאפשרת למאזין לצאת מחיי היום יום המהירים, להאט את הקצב ולזכור שהדברים החשובים בחיים נעשים בסובלנות ובאהבה.

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!