הילה בג'יו: אוהבת להשתגע, אבל עם שתי הרגליים על הקרקע

הילה בג'יו

"אני עדיין לומדת על עצמי ובודקת את הגבולות שלי" – צילום: יוסי צבקר

"האמת היא שאני נמצאת בדיוק עכשיו על צומת דרכים, עם המחשבה לצאת מהחממה בארץ, ושואלת האם לעשות את ההקרבה הזו ולעזוב", תוהה הילה בג'יו שנראית כל כך ישראלית טיפוסית וטוב לה פה, וגם יש לקחת בחשבון את בתה בת הארבע שהיא מאוד רוצה שתגדל כאן. אך בג'יו די מיצתה את האפשרויות הקיימות בארץ לזמרי אופרה והיא רוצה לגדול. "אין לאן לגדול מכאן", היא אומרת, "יש לנו בית אופרה אחד והתקציבים שלו מתמעטים, ולהישאר פה קשה מאוד. עולם המוסיקה הקלאסית סגור מאוד בארץ. אין כניסה ואין יציאה".

הילה בג'יו מופיעה בקביעות עם האופרה הישראלית. מאז תחילת דרכה כזמרת ב"אופרה סטודיו" (העתודה האופראית של האופרה הישראלית), כבר הופיעה עם רבים מהשמות הגדולים בעולם המוסיקה הקלאסית, ובתפקידים מרכזיים בהפקות אופרה רבות ובקונצרטים, וכסולנית עם כל התזמורות הגדולות בארץ.

"אני מנסה לברור את החומרים שאני שרה, אך המציאות מחייבת ואני גם לוקחת עבודות שהן לא תמיד הטעם שלי. אבל אם זה נוגד את מי שאני – אמנע מזה אם זה לא בשבילי". אומרת זמרת הסופרן שאך יצאה מחזרה ומצאה פינה בלוח הזמנים העמוס כדי להיפגש איתי.

"אני רואה את עצמי כשליחה של דברים חדשים ומודרניים. צריך לפרוץ גבולות", טוענת הילדה המורדת שבתוך הילדה הטובה שבה. כן, נראה ששני הצדדים האלו יושבים טוב ומאוזנים לגמרי בתוכה, כפי שמסתבר בהמשך הפגישה.

"היום הקהל אינו פתוח כל כך לשמוע דברים חדשים. גם מוצרט היה פורץ גבולות בזמנו, וגם באך וגלוק. צריך לחנך קהל לשמוע משהו אחר, גם אם אינו מוכר זה לא אומר שאינו טוב. אני רואה ביכולת ללמוד לקבל דברים אחרים משהו חינוכי".

משום מה נראה לי שזה נוגע איכשהו עמוק בפנים, באישיותך, האם כך?

"אני מנסה להיות פתוחה בחיים שלי, להאזין לדברים שונים, גם למוסיקה מזרחית. זו גם תרבות. תרבות של אנשים אחרים. אי אפשר לשפוט מה מרגש מישהו אחר. בסופו של דבר זו מוסיקה. היא אמורה לרגש, לפרוט לנו על משהו בלב, להפעיל חושים. אז אם זה עושה את זה אני מניחה שזה טוב".

אני שואלת מה מרגש אותה ובג'יו מספרת שהפעם הראשונה שזכורה לה שבכתה ממוסיקה הייתה כששמעה אוסף של תקליטי ג'אז שסבתא שלה הביאה איתה מברוקלין. "היא אהבה מאוד את המוסיקה הזו של בילי הולידיי, שרה ווהן…"

ילדה טובה וסוררת

"תמיד אעדיף לגלם דמות קומית, כי אני אוהבת להשתגע ואני תמיד נהנית לעשות דברים חדשים" – צילום: יוסי צבקר

 

דמותה השברירית והעדינה של בג'יו מסגירה את הילדה הטובה, האחראית והחרוצה מאוד. אך את הצד המפתיע שבאישיותה מגלות עיניה התופשות ישר את תשומת הלב. כבר בילדותה נדרשה ממנה מחויבות רצינית למקצוע; היא החלה ללמוד פסנתר בגיל צעיר והייתה שרה כל הזמן בזמן השיעורים. המורה פנתה לאימה והציעה שהילדה תלמד לשיר, וכך זה התחיל. בג'יו הצטרפה בגיל עשר למקהלת אנקור בירושלים ונשארה שם במשך שש שנים. "היו חזרות שש פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם, גם בחופש הגדול".

אהבת את זה?

"זהו משטר קפדני ותובעני", היא עונה, "ילד צריך להיות ילד, לשחק, להינות… אני לא יכולה לדמיין את הבת שלי נכנסת למסגרת כזו. ועם זאת נשאבתי לזה. פעמיים ניסיתי לעזוב אבל לא יכולתי בלי זה. וכשחזרתי התחלתי ללמוד פיתוח קול".

כשעזבה את השירה והיא בת עשרה, מרדה בכל אותה התנהלות קפדנית ושברה את הכלים: "הייתי סוררת. התחלתי לעשות הכול הפוך. לעשן, לצאת… בצבא לא עשיתי כלום עם שירה, גם לא להקה צבאית. התחלתי לשיר שוב לאחר הצבא כי התגעגעתי לזה. גיליתי שכל השאר משעמם אותי ופה אני מרגישה בבית",היא מספרת,ובעיניה אני מזהה את ההשתלהבות וההומור שאולי הם גם הדלק להצלחתה על הבמה וליכולתה לשחק בצורה טובה כל כך את הדמויות.

למה אופרה?

"התחלתי בשירה קלאסית. האופרה משלבת משחק, תיאטרון ומוסיקה. כשהתוודעתי לראשונה עד כמה אני אוהבת לשחק, מכיוון שהשקעתי כל כך הרבה בחינוך מוסיקלי, אפשרות של תיאטרון ללא מוסיקה לא הייתה קיימת. אופרה היא התחום היחיד המאפשר לך להיות זמר ושחקן ופה אני מרגישה הכי בבית"

כשעלתה לבמה, יפה ואלגנטית, לבושה בשמלה אדומה, תפשה במהרה את כל תשומת הלב בביטחון העצמי שהפגינה ובאופן הטבעי בו השתמשה בשפת הגוף ובהבעות הפנים. כשהחלה לשיר, שוב ראיתי איך החלק העדין שבה המתבטא גם בקולה הגבוה והרך, מתמזג עם העוצמה שפרצה ממנה בדיוק רב, בצלילים הגבוהים החזקים שחשפו את החלק הכריזמטי, השובב והסוער יותר שבאופיה.

על האריות שבחרה לשיר כתבה בתוכנייה: "בחרתי ברפרטואר הזה כי רציתי לחרוג במקצת מרפרטואר האריות האופראיות המסורתיות ולשיר שירים מתוך מיוזיקלס ואופרטות באווירה קלילה ומבדרת. במקרה זה המילה בידור אינה מילת גנאי אלא מהווה ביטוי לרצון שלי להעניק לקהל קונצרט מסורתי עם קריצה".

"אני מנסה להיות פתוחה בחיים שלי, להאזין לדברים שונים, אי אפשר לשפוט מה מרגש מישהו אחר. בסופו של דבר זו מוסיקה. היא אמורה לרגש, לפרוט לנו על משהו בלב" – צילום: יוסי צבקר

 

איך את מגדירה את הייחודיות שלך?

"נאמר לי שיש לי יכולת משחק טבעית ושיש בי משהו אמיתי מאוד ואצילי. אני עדיין לומדת על עצמי ובודקת את הגבולות שלי כי באמת בכל פעם מחדש אני נדהמת מהדברים שאני מסוגלת לעשות. עוד לא למדתי להאמין בעצמי ולהיות שלמה עם מי שאני ועם מה שאני עושה".

בג'יו מוסיפה הומור רב לשירתה ומודה: "תמיד אעדיף לגלם דמות קומית, כי אני אוהבת להשתגע ואני תמיד נהנית לעשות דברים חדשים. הייתי רוצה לעשות מחזות זמר".

זה לא פחות מאופרה?

"לא, זה משהו אחר".

בין מציאות ואגדה

המקצוע המיוחד הזה דורש מצד אחד נחישות רבה ועבודה קשה מאחורי הקלעים, חזרות ואימונים, ומצד שני מעניק רגעים מרוממים של מלכותיות, רגש ופנטזיה, הקוצרים שבחים והערכה מהקהל תוך כדי ביטוי היכולות האמנותיות.

איך את מנהלת את המעבר הזה ממציאות לפנטזיה והפוך, כשאת צריכה לפשוט את הדמות ולחזור לרגילות…

"ההתנתקות מהרגילות מתחילה כבר בהגעה לאופרה, כשעתיים לפני שהיא מתחילה, וממשיכה עם התלבושת, הפאה והאיפור". היא מציינת שהיה קשה מאוד בזמנים של מלחמה ומתיחות בארץ, כי גם לקהל היה קשה להתנתק רגשית מהמציאות.

ומעבר לטכניקה המעולה שלך והניסיון הרב, איפה נכנס הביטוי של הנשמה, הערך המוסף?

"חייבים לעבור את החזרות, כי כך אתה מכיר את הדמות עד שאתה מצליח לחוות אותה, אך הערך המוסף קורה רק ביום ההופעה. אפילו בחזרה גנרלית זה לא אותו הדבר, כי אתה יודע שאפשר לעצור ולתקן. רק ביום ההופעה זהו הדבר האמיתי והפנטזיה הופכת למציאות. האדרנלין שמתלווה והפידבק מהקהל, האנרגיה מהקהל והנוכחות שלו מאפשרים לפנטזיה להתגשם במלואה, כשאורות האולם נכבים והמסך עולה".

כאם ורעיה, בג'יו מתמודדת עם ההקרבה שדורש המקצוע הזה בחיים הרגילים וגם במשפחה ומספרת: "זה מקצוע של פרילנס, צריך להתאמן גם כשאין הופעות. אם אני לא מתאמנת שבוע אז אני מרגישה את זה, אם אני לא מתאמנת חודש – הקהל מרגיש את זה.

"תחרות זה דבר טוב, זה תמיד קידם אותי כי זה גרם לי להתאמץ יותר. אם לא היתה תחרות אני מניחה שהייתה בינוניות ולזה באמנות אי אפשר לשאוף" – צילום: יוסי צבקר

 

"במיוחד בתקופת ההופעות צריך לשמור על תזונה נכונה, שלא יהיו צרבות וכו'. ויש גם הקרבה משפחתית. יש נסיעות וזמנים של הרבה לחץ. לא מתרגלים לזה אף פעם. תמיד מרגישים חשוף על הבמה וצריך ללמוד לחיות עם זה בטוב. לפעמים גם לא קל לחזור להיות במשפחה, צריך זמן כדי להתאקלם מחדש ויש את הרצון להיות לבד ואתה לא יכול להרשות לעצמך. לכן יש אמנים שבוחרים לא להקים משפחה בגלל זה, ואני לא. צריך לשמור על איזושהי שפיות. קיימת גם הגבלת הגיל שבסביבות גיל 45 מבחינה פיזית זה נגמר".

מאחורי הקלעים התחרות על התפקידים היא חלק בלתי נפרד מחייו של זמר אופרה.

יש תחרותיות רבה בעולם הזה, איך את משתלבת?

 

"תחרות זה דבר טוב, זה תמיד קידם אותי כי זה גרם לי להתאמץ יותר. אם לא היתה תחרות אני מניחה שהייתה בינוניות ולזה באמנות אי אפשר לשאוף. תחרות זה דבר בריא".

בג'יו שחושבת על חו"ל מספרת שגם בעולם המוסיקה יש את הנושא של מאיפה אתה בא, ומתייחסים אליך כסוג של שגריר. "היום לא קל להיות ישראלי בעולם. בארץ מכירים אותי, בחו"ל אני עדיין צריכה ליצור את עצמי מחדש".

בג'יו נעימה מאוד ואין בה את האגו הזה המשתקף פעמים רבות מסלבריטאים ומאמנים הרגילים לתשואות ולתשומת לב. עם זאת היא מקצועית מאוד ונותנת הרגשה של שתי רגליים יציבות על הקרקע. כשאני שואלת לאן היא שואפת להגיע, היא עונה בצניעות: "זה לא שאני בחלום, אשמח לכל במה שתתן לי את האפשרות לעשות תפקיד מעניין ולהופיע, מבחינתי זה מספיק טוב".

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!