שְה קוּאָנְג "אל המוסיקה"

Shi Kuang

איור: ליזה וורונין

אגדה מספרת שכשהמוסיקאי העיוור שְה קוּאָנְג ניגן על הצ'ין, ציפורים הגיעו להקשיב וסוסים הפסיקו לאכול כדי להאזין למוסיקה שבקעה מכלי הנגינה שלו, מעין ציתר סיני עתיק בעל שבעה מיתרים. שה קואנג חי במדינת ג'ין במאה השישית לפני הספירה, תקופה בה סין היתה מחולקת למדינות קטנות רבות שהתחרו ביניהן. הוא היה מוכשר מאוד, כן, וישיר במיוחד.

אף על פי שלא יכל לראות, שה קואנג שירת כשר בכיר במדינה. מסופר שבאמצעות הקשבה למוסיקה הוא יכול היה לנבא מזל טוב או רע וניצחון או תבוסה, ואפילו ניבא את נפילת הממלכה שאותה שירת.

במדינה השכנה, ווֵי, שלט הדוכס לינג. הדוכס לינג החליט לצאת לביקור במדינת ג'ין, ובדרכו עבר בנהר פּוּ. באמצע הלילה שמע הדוכס קולות, כאילו מישהו ניגן על צ'ין. "אתם שומעים את זה?" שאל את הסובבים אותו, אבל אף אחד אחר לא יכול היה לשמוע את המוסיקה. הוא קרא למוסיקאי שלו, שה ג'ואן, וביקש ממנו להתאמץ להקשיב למוסיקה, ולהצליח לכתוב אותה.

שני לילות נדרשו לשה ג'ואן כדי להצליח לכתוב היטב את המוסיקה המסתורית. כשהגיעו למדינת ג'ין נפגשו עם הדוכס פינג. שה קואנג, ששירת את הדוכס פינג, נכח גם הוא באותה פגישה. "בדרכי לכאן שמעתי מוסיקה חדשה. הרשה לי להשמיע לך אותה", אמר לינג. שה ג'ואן התחיל לנגן על הצ'ין שלו את הצלילים המסתוריים. אבל לפני שהספיק לסיים את המנגינה, נזדעק שה קואנג, וחסם בידיו את מיתרי הצ'ין של שה ג'ואן.

"אלו צלילים של ממלכה שנגזר גורלה להיהרס. אין עליך להקשיב לה", אמר לדוכס פינג. "מדוע?" תמה הדוכס. "מי שהלחין אותה היה המוסיקאי של הרודן הנורא ג'ואו", השיב קואנג, "והוא הלחין אותה לבקשתו. כשהמלך וו תקף את הרודן ג'ואו, המוסיקאי שלו ברח מזרחה, קפץ לנהר פּוּ, וטבע שם. אם שמעת את הצלילים האלה, בוודאי היית ליד נהר פו, הלא כן?" אבל הדוכס, שהוקסם מהמוסיקה, דרש ששה ג'ואן ימשיך לנגן אותה עד סופה.

לא חלף זמן רב, וממלכת ג'ין סבלה מבצורת קשה למשך שלוש שנים. הדוכס עצמו נעשה חולה.

רבים בסין האמינו שמוסיקה נושאת איתה את האופי והאישיות של המלחין, כמו גם את רמת המוסריות שלו. לכן, האזנה למוסיקה יכולה להביא להשפעה על המאזין לה, לא רק על מצבו המנטלי, אלא אפילו על רמת המוסריות שלו.

מוסיקאים בסין היו מזהירים מפני מוסיקה בעלת רמת מוסריות נמוכה העלולה להשחית את המוסריות ולפגוע במאזינים לה, ומעודדים האזנה למוסיקה בעלת מאפיינים מוסריים.

סיפור מפורסם על קונפוציוס מדגים זאת יפה. קונפוציוס למד לנגן על הצ'ין אצל המורה שיאן-דזה. יום אחד נתן שיאן-דזה לקונפוציוס יצירה חדשה ללמוד, מבלי שהזכיר את שמה.

קונפוציוס המשיך להתאמן על היצירה במשך כמה ימים. יום אחד אמר לו המורה: "כבר למדת היטב את היצירה, אתה יכול להתחיל ללמוד עכשיו יצירה חדשה". אבל קונפוציוס עדיין לא הרגיש שהוא מוכן להמשיך הלאה. "אינני שולט עדיין בהבעה המוסיקלית של היצירה", אמר למורה, והמשיך להתאמן.

כמה ימים נוספים עברו. "עכשיו אתה כבר שולט בהבעה המוסיקלית, ואתה יכול לעבור ליצירה הבאה", אמר שיאן-דזה לקונפוציוס. "אבל עדיין לא הצלחתי להבין את משמעותה של היצירה", ענה לו קונפוציוס, והמשיך להתאמן. חלפו עוד כמה ימים. שיאן-דזה הקשיב לנגינתו של קונפוציוס, ואמר: אני מבחין שכבר הבנת את משמעותה של היצירה, עכשיו אתה יכול כבר לעבור ליצירה חדשה". אבל קונפוציוס עדיין לא רצה לעזוב את היצירה. "עדיין אינני יודע מהי אישיותו של המלחין", אמר.

כעבור כמה ימים הגיע שיאן-דזה לבקר את קונפוציוס. קונפוציוס היה שקוע במחשבות עמוקות, ועיניו השקיפו למרחק. "אני כבר יודע איזה מין אדם היה המלחין", אמר קונפוציוס. "הוא היה גבוה, עם פנים כהות, היו לו שאיפות גבוהות וחזון מרחיק לכת. מי עוד יכול הוא להיות אם לא המלך וון?" שיאן דזה שמע זאת, קם על רגליו, השתחווה בפני קונפוציוס ואמר: "אתה באמת חכם אמיתי. אכן, זוהי יצירתו של המלך וון".

סיפור נוסף על שה קואנג מתאר כיצד התעקש הדוכס של ג'ין שינגן עבורו שיר עתיק. ברגע שהתחיל לנגן הגיעו 28 עגורים והחלו לרקוד לקצב הצלילים שבקעו מהצ'ין של שה קואנג. הדוכס התרגש. "האם יש מנגינה אפילו יותר מרגשת מזו?" הוא שאל. "יש", ענה לו שה קואנג, "אבל המוסריות שלך אינה מספיקה כדי להאזין לה. אם תאזין לה, יגיע סופך". אבל הדוכס התעקש לשמוע את המנגינה.

בלית ברירה, לקח שה קואנג את הצ'ין שלו והחל לנגן את המנגינה. בזמן שניגן, עננים קודרים החלו להתאסף, גשם התחיל לרדת, ולאחריו הגיעה סופה עוצמתית שהעיפה את הרעפים מהגג. הדוכס המבוהל ברח מהמקום.

שה קואנג לא היה רק מוסיקאי, אלא גם יועץ חכם לשליטו. יום אחד כשהביע הדוכס אמפתיה על עיוורונו של שה קואנג, הוא ענה לו: "יש חמישה סוגים של עיוורון גרועים בהרבה מזה שלי: כשהשליט עיוור לעוולות, עיוור לכשרונותיהם של פקידיו, עיוור לצדק, פותח במלחמה בעיוורון, ועיוור לרווחתם של נתיניו". דבריו של שה קואנג נגעו בלבו של הדוכס, שהחליט באותו רגע להקדיש את עצמו לשלטון מוסרי.

אבל כשהזדקן המלך, הוא פנה לחיי הוללות והפקרות, והיה עיוור לסבלם של האנשים או לעצות טובות מיועציו. שה קואנג החליט להפסיק לנגן עבורו. הוא התאבד מול המלך באמצעות כלי הנגינה שלו, בתקווה לעורר את מצפונו. אבל המלך לא שינה את התנהגותו, המדינה המשיכה להתדרדר, ובסופו של דבר נפלה.

במיתולוגיה הסינית שה קואנג הפך ל"אל המוסיקה" ולפטרונם של מגידי העתידות העיוורים.

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!