Quartet

חזרה באולם של בית האבות. עם בילי קונולי (עומד) וטום קורטני (יושב משמאל)

הסרט "קוורטט" (רביעייה) מתרחש בבית אבות יוקרתי באזור פסטורלי באנגליה, המשמש למגורים של מוסיקאים ידועים בפנסיה המבלים את שנותיהם האחרונות בנעימים. לפחות עד שמסתבר כי המקום עלול להיסגר בשל מחסור בכספים ואחד הדיירים, סדריק (מייקל גמבון) מציע לארגן מופע גאלה מיוחד. מופע כזה, בהשתתפות השמות הגדולים המתגוררים במקום ימשוך אליו בוודאי קהל טוב שהממון בכיסו, מה שיוכל לאפשר את המשך הקיום של המקום.

במקום מתגוררים שלושה חברים לשעבר של קוורטט (רביעייה) אופראי ידוע שששים לשתף פעולה, ווילף (בילי קונולי), קייסי (פאולין קולינס) ורג'ינלד (טום קורטני). תוך כדי שהם עסוקים בהכנות מגיעה אל המקום סולנית הסופראן האגדית, ג'ין (מגי סמית'), הסופרסטאר הידועה שהייתה חלק מהרביעייה.

היא מבקשת להתבודד, כיוון שקשה לה לשאת את העובדה שהיא כבר לא כוכבת זוהרת כמו קודם מה גם שהיא יודעת שבבית האבות הזה מתגורר מי שהיה פעם החבר שלה שנפרד ממנה בגלל שבגדה בו.

שאר חברי השלישייה מצדם מקבלים את פניה של הדיירת החדשה באיבה מוצהרת, נוטרים עדיין טינה על מעשה שהיה אי שם לפני שלושים שנה, אירוע שבעקבותיו נקטע סבב ההופעות העולמי שלהם בשיא הצלחתם. "האישה היא בוגדנית והפכפכה" שר הטנור בריגולטו של ורדי, ומסכם את כל שאנו צריכים לדעת על המעשה ההוא.

אבל בכל זאת הם מנסים להתגבר על טינת העבר כי כדי להצליח במופע הם חייבים לנסות ולשדל את ג'ין להצטרף אליהם. כל זאת על רקע האהבה השבה ומתעוררת בין ג'ין לחברה הקודם ועל רקע הקוורטט שאותו הם עומדים לשיר, שנלקח מן האופרה "ריגולטו" של ורדי, וכמו בסרט גם הוא בוחן ארבע דמויות הזוממות זו כלפי זו, קשורות זו לזו, ואוהבות זו את זו במעגל קשה.

Quartet

מופע הגאלה של הקוורטט מימים לשמאל פאולין קולינס, טום קורטני, מגי סמית' ובילי קונולי

האריה הכי מפורסמת מתוך האופרה הזו, ואחת המפורסמות בעולם האופרה בכלל, "גברת הפכפכה" (לה דונה א מובילה) מתקשרת כמובן לדמות הראשית, מגי סמית' בתפקיד זמרת האופרה האגדית – "הדיווה"- ג'ין הורטון.

הרעיון להקים בית אבות למוזיקאים בגמלאות הוא לא משהו חדש, אלא רעיון שאותו הגה המלחין ג'וזפה ורדי והוציא לפועל בשנת 1896, כאשר הקים באיטליה בית לדיור מוגן עבור זמרי אופרה בגמלאות. על אותו מקום, נעשה סרט דוקומנטרי בשנת 1984 בשם "הנשיקה של טוסקה" אשר שימש השראה רבה לכתיבת התסריט.

דסטין הופמן, שזה סרטו הראשון כבמאי, ניסה לביים סרטים גם בעבר אבל תמיד נשאר בשלב הביצוע ואף פעם לא העז להגיע ליותר מזה, כל פעם בתירוץ אחר. הפעם הוא החליט ללכת עד הסוף. למרות שנהוג לקחת ניצבים לתפקידי המשנה, הופמן לקח דווקא מוסיקאים אמיתיים, מה שמוסיף נופך אותנטיות והרבה עומק לסצנות. אוהבי המוסיקה ייהנו בוודאי גם להסתכל על רשימת הקרדיטים והתמונות שבסוף הסרט המראה את שנותיהם המוקדמות של המוסיקאים האמיתיים שהשתתפו בו.

אינני יודעת אם זה לזכותו או לרעתו של הסרט שהשחקנים הראשיים אינם יכולים לשיר באמת, כי בסרט המתבסס כולו על חזרות למופע שאמור להתקיים היה רצוי שאחד או יותר מן השחקנים הראשיים ידעו אף הם לשיר אופרה, אבל הבחירה בשחקנים מן השורה הראשונה מחייבת לעתים להתפשר. לא כולם יודעים לשיר אופרה, אבל בהחלט יכולים לשחק דיוות.

Quartet

מגי סמית (עומדת) יחד עם שאר חברי הרביעייה באמצע עימות בחדר האוכל של בית האבות

הופמן שהוא בעצמו שחקן אינטליגנטי בעל יכולות משחק מצוינות ורגישות עצומה מאפשר לצוות השחקנים הנפלא שלו לגלם בחופשיות רבה את הדמויות, יש שם את כל הניואנסים הקטנים של מוזיקאים מזדקנים או לא מזדקנים, משחקי האגו, הפחד מפני כישלון בהופעה, הרצון לשדר תמיד שהעניינים כרגיל, להיראות טוב ואם זה לא עובד אז מסתתרים. למרות האמריקניזציה של הסרט הופמן מצליח להיכנס לנעליים של המנטליות הבריטית וזה עובד.

הקשר של דסטין הופמן למוזיקה התחיל למעשה עוד לפני שלמד משחק. הוא למד נגינה על פסנתר מגיל חמש ושאף להיות פסנתרן ג'ז. לאופרה, הוא נחשף רק אחרי שהתחיל ללמוד משחק.

"התחלתי ללמוד משחק בניו יורק בשנת 58, ופגשתי בחור, שחקן מובטל, שאחד מאחיו היה זמר אופרה", אומר הופמן. "הפכנו להיות שותפים לדירה. שמעתו אותו מתאמן רבות, וגם למדתי ממנו רבות על עולם האופרה: על ההיסטוריה, על היצירות המפורסמות והפחות מפורסמות, ועל העיסוק בתור זמר. עם זאת", מציין הופמן, "עדיין היה לי קשה להתחבר לאופרה. אני זוכר שישבתי באופרה 'כרמן', קצת לאחר שהשתתפתי ב'הבוגר'. ישבתי וראיתי את ג'סי נורמן מבצעת את האריה שלה ולא הייתי מודע לכך שבכיתי כמעט כל הסצנה. אפילו לא ידעתי על מה היא שרה אבל היה בזה משהו מאוד אנושי ומרגש". עם זאת, מאמין הופמן, שהסרט לא מבוסס על המוזיקה, ולא על תהליך הזקנה, אלא על חוש ההומור שלו. "בילי ווילדר אמר: אם אתה מתכוון לומר לקהל את האמת בפנים, אז כדאי מאוד שתהיה מצחיק. כתבתי לעצמי את הציטוט הזה על התסריט, והסתכלתי בו כל יום".

"ברמה האישית, רציתי לביים כבר הרבה זמן, והרגשתי שאני בשל לזה לאחר כמה ניסיונות שלא יצאו לפועל. אני חושב שהגיל שלי הוא המקום הנכון מבחינתי בקריירה להיות בתפקיד הבמאי. רק בתור במאי, הבנתי כמה נאיבי הייתי במשך 45 שנים מול המצלמה. לא היה לי מושג על הרבה מאוד מהדברים שמתנהלים מאחורי המצלמה. מה שלמדתי במהלך ההפקה זה שגם כשיש בעיות, ממשיכים כאילו לא קרה כלום, ומתנהגים כאילו הכול נפלא. את הבעיות פותרים הרחק מעיני כולם כדי לשמור על 'הרוח' של ההפקה שזה משהו מאוד חשוב".

לקבלת גיליון במתנה לחץ כאן