הזכויות לא שמורות ליוסף באו

האיש שניצל מהתופת באמצעות רשימת שינדלר עדיין חי באמצעות בנותיו הדסה וצלילה, המנציחות בדרכים שונות את התמודדותו המיוחדת של אביהן עם התופת באמצעות צחוק ועידוד אחרים

צלילה באו-כהן והדסה באו החליטו להכריז על יום השלום הבינלאומי דרך הומור וצחוק. שתי נשים יפות ומאירות פנים בחליפות לבנות זהות. מתחת למקטורן מציצה חולצה מודפסת עם ציור שאבא, יוסף באו, צייר.

רבקה ויוסף באו בתום מלחמת העולם השנייה

רבקה ויוסף באו בתום מלחמת העולם השנייה – צילום: באדיבות מוזיאון "בית יוסף באו"

יוסף באו היה אלוף ההומור והבדיחות גם בגטו וגם במחנה הריכוז פלאשוב בקראקוב, "הוא ידע שבדיחות זה לא רק צחוק, זה נותן עוצמות נפש. כשהוא היה רואה שמישהו הולך להתאבד הוא היה ניגש אליו, מספר לו בדיחה, אומר 'בוא שחק אתי קלפים'. הכול בשלוות נפש כזו", אומרת הדסה בתו, "הוא היה איש שבכל מצב רומם את נפש האדם, ממש רופא נפש, והכול בצניעות שאין דומה לה". באו שימש ככותב המכתבים הרשמי של מפקד מחנה הריכוז פלאשוב כיוון שניחן בכישרון העתקה נדיר והיה היחיד שידע להעתיק גרמנית לכתב מושלם. למעשה הוא לא ידע מילה בגרמנית, אך הכיר את האותיות הגותיות מלימודיו באוניברסיטה. העובדה שהייתה לו גישה לחומרי כתיבה אפשרה לו לתעד בחשאי, באמצעות ציור וכתיבה, את החיים במחנה הריכוז. את הקלפים צייר כדי שאנשים סביבו ירגישו "נורמלי".

אבל אפילו הבנות של יוסף לא ידעו עד השנים האחרונות שכישרון הגרפיקה וההעתקה של אביהן שימש להציל יהודים ממש מתוך מחנה הריכוז. הייתה לו גישה לשולחן של אמון גוט (אותו רואים בסרטו של סטיבן שפילברג "רשימות שינדלר" כשהוא עומד במרפסת והורג יהודים במשחק של קליעה למטרה). רק לעצמו לא הכין אישור. כששאלו אותו אחר כך איך זה, הוא ענה "אז מי היה מציל אנשים?"

היבט זה של חייו נודע להדסה כשנתקלה בתערוכה של אביה במבקרת שאמרה לה "אני יודעת עליו יותר ממך". אביה של אישה זו נהג להזכיר את יוסף באו שהציל יהודים. "כששאלתי אותה באיזה שנה מדובר היא אמרה שב-1943", נזכרת הדסה, "אמרתי לה שלא ייתכן, אבא היה סגור במחנה ריכוז אז. ואז התברר שאבא היה מזייף אישורי יציאה בתוך מחנה הריכוז פלאשוב עצמו, על השולחן של אמון גט עצמו. אם היו מגלים היו הורגים אותו. היו יהודים שיצאו ואפילו לא יודעים מי הכין להם את האישור", מספרת הדסה.

בחודש מארס השנה נסעו צלילה והדסה לקראקוב עם צוות צילום המפיק סרט על חייהם של רבקה ויוסף באו ("גם אמא הצילה מאות יהודים" אומרת הדסה). ארכיטקט של העירייה הזמין אותם לסיור במה שנותר ממחנה הריכוז פלאשוב. הם סיירו בקור הנורא בשדה פתוח מגודר שהלבנים היחידות שנותרו בו יסודות של צריף אחד בלבד, צריף 13 של רבקה באו. אבל הארכיטקט ידע לומר בדיוק נמרץ מיקומו של כל דבר במחנה, כי בידיו החזיק את הספר של יוסף באו "שנות תרצ"ח" בפולנית (יצא גם בעברית), ובתוכו מפת המחנה שצייר באו בהיותו כלוא שם. בתום הסיור הציג הארכיטקט את הבנות לנוכחים וביקש מהן שיספרו את סיפורן. "אנשים עמדו בקור העז, רצו לשמוע עוד ועוד והתרגשו בצורה לא רגילה", נזכרות הבנות.

אחר כך הלכו לבית בו גדל אביהן. בילדותן שמעו הבנות מאביהן כיצד אחרי המלחמה חזר לבית הוריו, אך בעודו עולה במדרגות יצאה שכנה והזהירה אותו ששוער הבניין השתלט על הדירה. "אם תעלה לשם הוא יהרוג אותך", הזהירה אותו, ויוסף הסתובב על עקביו ואף פעם לא חזר יותר.

"לא יכולתי לעמוד בזה", מספרת הדסה, שלא רצתה בכלל להמשיך לעלות במדרגות. "וגם לא היה שם אף אחד שפתח את הדלת".

מי ירצה לגור על מחנה ריכוז?!

הזוג באו כתושבי ישראל לכל דבר – צילום: מוזיאון "בית יוסף באו"

הארכיטקט הפולני הזמין אותן לחזות ב"משפט שדה" בתוך פלאשוב. מישהו הגר היום בשולי המחנה רצה להרחיב את ביתו על שטח המחנה והקהילה היהודית רצתה למנוע זאת בעדו.

כשהגיעו לשם ראו שהשופטת וכל בעלי העניין כולם מחזיקים את הספר של אביהן בפולנית. המפה שבספר היא היום העדות היחידה למבנה המחנה ולשטחו, והארכיטקט הפך לבר-סמכא בנושא כי הכיר את המפה הזו בעל פה.

בגמר הדיון שאלה השופטת אם יש למישהו משהו להגיד. "אמרנו מי אנחנו ושאנחנו לא קשורות למשפט", מספרת הדסה, וצלילה שאלה בכאב "מי ירצה לגור על מחנה ריכוז?". הנוכחים חשבו שהקהילה היהודית הזמינה אותן. אבל זה היה ממש במקרה. בתחילת יוני קיבלו הבנות שיחת טלפון – "ניצחנו".

סוד הנישואין המאושרים

"אבא ואמא הכירו בתוך מחנה הריכוז" מספרת צלילה, "אבא התחפש לאישה, נכנס למחנה הנשים וכך הם התחתנו". החתונה של יוסף ורבקה הוזכרה בסרט "רשימות שינדלר". כשיוסף באו מצא עצמו ברשימות שינדלר,

הזוג באו כתושבי ישראל לכל דבר – צילום: מוזיאון "בית יוסף באו"

הזוג באו כתושבי ישראל לכל דבר – צילום: מוזיאון "בית יוסף באו"

הוא חשב שזה משום ששינדלר נזקק לשירותי הגרפיקה שלו. רק בהגיעו לישראל נודע לו שאשתו רבקה וויתרה על מקומה ברשימה למענו. משום שוויתורה על מקומה היא נשלחה לאושוויץ, אך בסופו של דבר שרדה. "הם האמינו בנסים, ושכל שנייה בחיים זה נס, והם האמינו בהווה. הם אמרו שהדבר החשוב ביותר זה להיות מאושרים כל רגע. היום אנחנו רואים כמה לאנשים קשה לעשות את זה, הם רצים, חושבים על מצוינות. אבא אמר: אשרי האיש שיודע להבדיל בין אושר באלף לבין עושר בעין", אומרת הדסה.

כשיוסף היה חוזר מהעבודה לבית הקטן בתל אביב, הוא נהג לספר בדיחה לאשתו. הוא לא זכה לפרסם את הבדיחות, אך בנותיו אספו את הבדיחות ואת צערן לתוך ספרון שנקרא "ה!הו!כ!חה!", כותרת המורכבת כולה מהברות של צחוק, ובתוכו מצוין שהזכויות ממש לא שמורות, להפך. "אתם יודעים מה היה בשבילו מדד לבדיחה?" שואלת צלילה, "הצחוק של אמא", והיא משמיעה הקלטה של צחוקה המתגלגל של רבקה באו.

צלילה והדסה מחיות את מורשת הוריהן בכך שהן עצמן חיות הומור, ובאמצעות מוזיאון "בית יוסף באו" בתל אביב.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!