דני קרוון: "מצאתי את הסוד איך לא להתנפח"

הפסל דני קרוון עדיין עובד ללא הפוגה ומלא תכניות לעתיד. הוא אומר: "אני חושב שאגו מנופח זה דבר מסוכן לאמן, כי הוא הופך להיות יותר מדי בטוח בעצמו ואז יש סכנה גדולה לעשייה שלו".

Dani-Karavan

בגיל 82 הפסל דני קרוון עדיין עובד ללא הפוגה ומלא תכניות לעתיד. הוא אומר: "אני חושב שאגו מנופח זה דבר מסוכן לאמן, כי הוא הופך להיות יותר מדי בטוח בעצמו ואז יש סכנה גדולה לעשייה שלו" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

"ראשית, כל עבודה שלי עשויה לבני אדם", אומר דני קרוון, "בני אדם יכולים להיות בה. הם חופשיים לראות בה מה שהם רוצים, והיא פתוחה לכל פירוש שמישהו מוצא בה וזו זכותו. למעשה היא עשויה כך שהיא תגרה את האנשים לפרש אותה בפירושים שנראים להם, כפי שהם מרגישים כלפיה".

דני קרוון הוא אחד מחלוצי הפיסול הסביבתי בארץ ובעולם ואחד האמנים הגדולים שצמחו בישראל. עבודותיו משדרות אופטימיות ולדבריו הסיבה לכך היא שהוא עובד תמיד עם הטבע ולא נגדו. הוא רואה את הטבע שותף מלא לעבודתו ומסביר כי אם עובדים איתו נכון, כלומר "מקשיבים" לטבע, הוא משתף פעולה. "הטבע הוא לא רק שותף, הוא מזין העבודה ומנהל העבודה, אני רק מבצע את מה שהוא אומר שמותר".

"כיכר לבנה" של קרוון היא דוגמא נפלאה לכך. היצירה נמצאת בפארק אדית וולפסון שבדרום מזרח תל אביב, בין דרך השלום, כביש הטייסים ורחוב לה גוארדיה. זהו פיסול סביבתי של ההיסטוריה והנוף של העיר תל אביב, ובו צורות גאומטריות גדולות בצבע לבן על רקע הפארק הירוק. המינימליסטיות, גודל הצורות והיחסים ביניהן ובין הפארק המשולב לחלוטין בתוך הפיסול, משדרים עוצמה ויחד עם זאת עדינות ובהירות מחשבה.

במרכז האתר ניצב מגדל מלט לבן בגובה 20 מטר המסמל את מגדל הסירנה שבמשך שנים ניצב באותו המקום. הצורות הגאומטריות תואמות למידות של שכונת אחוזת בית, ומבנה דמוי פירמידה מסמל את אוהלי החלוצים שבנו את העיר תל אביב. אמפיתיאטרון קטן ממוקם ליד הפירמידה ולידו מבנה דמוי כיפה שבמרכזו נטוע עץ זית, אחד האלמנטים הדומיננטיים בעבודותיו. חצי עיגול גדול משמש כשעון שמש ומשטח לגולשי סקייטבורד.

תל אביבי עם מורשת

קרוון אוהב לדבר. אם לא עוצרים אותו זה יכול לקחת שעות, אבל זה כל כך מרתק שהייתי מוכנה לשמוע עוד ועוד. יש האומרים שהוא אדם לא קל אבל אני חושבת שמותר לו, כי כשהוא מתעקש לעשות פרויקט מסוים בדרך שלו, זה פשוט מפני שהוא רואה את התמונה הרחבה. פעמים רבות הוא רואה בגדול דברים שאדם מן השורה לא ירד לעומקם, ובדרך כלל הוא גם צודק.

Kikar_Levana

כיכר לבנה, תל אביב

"נולדתי בתל אביב ב-1930", מספר קרוון. "גדלתי יחף בנופים האלה שהיו כל כך פתוחים, מלאי טבע ובעלי חיים. אנשים נפלאים הסתובבו פה והייתה צניעות גדולה. זה הבסיס שלי, הגרעין שממנו יצאו כל השאיפות, האהבות והשנאות שלי. תורם נוסף לחיבור הגדול שלי לטבע הוא אבי זיכרונו לברכה שהיה גנן ואחר כך אדריכל הנוף של תל אביב. בבית דיברו הרבה על נוף. ליוויתי אותו כשהוא עשה את גן מאיר ואת גן העצמאות, לא מתוך רצון לעסוק במה שהוא עוסק, אבל היום חשוב לי מאוד שאני הולך ממש בעקבותיו. ממנו קיבלתי את הגישה לנוף, לפרופורציות".

קרוון הפיח חיים ב"כיכר התרבות" בתל אביב כשיצר מיצג אמנותי של פסל גן אורבני בכיכר המשתרעת בין היכל התרבות לתיאטרון הבימה. הרעיון המוביל היה להקים במקום מרחב ציבורי מזמין בסגנון "כיכר לבנה". במרכז הכיכר הוקם גן שקוע עם פינות ישיבה וצמחי חולות בסגנון אלו שהיו פעם באזור, עצים נשירים ופרחים עונתיים. בחלק הצפוני של הכיכר הוקמה בריכת מים שחורה ושקופה ובחלקה הדרום מזרחי של הכיכר הוקמה גבעת דשא עגולה ובמרכזה עץ שיקמה, לזכר שלושת השקמים מגן יעקב הסמוך אותו תכנן האדריכל יעקב רכטר עם אדריכל הנוף אברהם קרוון, אביו של דני. הכיכר על גנה הפורח שוקקת חיים היום וילדים עם הוריהם, זוגות נאהבים ותיירים למיניהם נהנים ממנה.

יודע איפה נמצא הוונטיל

על אף שלל הפרסים היוקרתיים בהם זכה וביניהם חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1977, פרס פיקאסו של אונסקו, פרס טבעת הקיסר בגרמניה, פרס הקיסר של יפן ופרס ברלין לפיסול, ועל אף שעבודותיו מוצגות בכל רחבי הגלובוס, קרוון נשאר אדם צנוע מאוד.

אנחנו יושבים בחדר העבודה הצנוע שלו שחלונו הגדול משקיף על גינה קטנה, "גינת אברהם קרוון" על שם אביו. הקומה הראשונה בדירתו שבמרכז תל אביב משמשת משרד ומטבח קטן. שולחן העבודה שלו מסודר וסביבו מדפים עם ספרי אמנות וחלקי עבודות. על הרצפה מונחים מודלים ודוגמאות של עבודות שהוא מבצע כרגע. בקומה השנייה של הדירה נמצאים חדר השינה והמשרד של העוזרת האישית שלו המשקיף אל חדר העבודה. אנו משוחחים ומידי פעם הוא מתנצל ומבקש ממנה דברים שונים.

איך, עם רקע כמו שלך, אין לך אגו מנופח?

"אני אף פעם לא חושב על האגו. בטוח יש אגו כלשהו שאני לא מזהה אותו ולא מתגאה בו, אבל אני שייך לאגודה בין-לאומית שנוסדה בפירנצה, 'האגודה של הצנועים הידועים' שאני אחד ממייסדיה. אגב, בשלב מסוים התחלתי לקבל מכתבים עם הצעות שאהיה נשיא האגודה, אבל הרי ברור שברגע שאהיה הנשיא כבר לא אשתייך לאגודה ולכן שלחתי את כל המכתבים בחזרה.

Sapporo_airview

"הדרך אל הגן הנסתר" בגן פסלים בעיר היפנית ספורו

"אני חושב גם שמצאתי את הסוד איך לא להתנפח. אני יודע איפה נמצא הוונטיל. ברגע שאני מתחיל להתנפח, אני מיד פותח את הוונטיל וחוזר למידות הנכונות. אני חושב שהבעיה העיקרית היא תמיד אצל אלה שאין להם פרס, כמו למשל פרס ישראל, אבל אני לא חושב שמי שמקבל את הפרס בא ומנפנף בו. אני עצמי משתמש בו רק לעתים רחוקות – כשלא מתייחסים בכלל למכתבים שלי – ואז אני כותב שוב מכתב ומציין 'חתן פרס ישראל'. אני חושב שאגו מנופח זה דבר מסוכן לאמן, כי הוא הופך להיות יותר מדי בטוח בעצמו ואז יש סכנה גדולה לעשייה שלו. אני לא חושב שזו הסיבה שבגללה אני עוצר את האגו שלי, אבל מצד שני אף פעם גם לא חשבתי שאני יותר ממישהו אחר בגלל הדברים שעשיתי או הפרסים שקיבלתי".

מהו התהליך שאתה עובר מהרגע שאתה מקבל לידיך פרויקט?

"פעם הייתי עובד עם סקיצות ואחר כך עם מודלים, אבל עכשיו שלב הסקיצות נעלם לחלוטין, כי ראיתי שאין לזה שום ערך לעבודה עצמה. בהתחלה עם כל עבודה שקיבלתי הייתי ראשית מבקש נתונים על השטח ובונה מודל מפלסטלינה, ובתוכו בונה את האלמנטים שאני חושב שהם נכונים למקום הזה. מאוחר יותר הייתי הולך לראות את המקום וחוזר לעבוד עם המודלים ושוב חוזר אל המקום ובודק איך זה ייראה. גם עשיתי מודל מחומרים פשוטים מאוד במקום עצמו והייתי בונה ומסמן לעצמי את הגבהים הנכונים ואת הנפחים.

דני קרוון

אתר הזיכרון לצוענים, ברלין, 2012

"היום, ברגע שאני מקבל הזמנה אני הולך למקום שבו מבוקשת העבודה ומנסה להבין אותו. מאוחר יותר הבנתי שלמקום יש דרישות, יש לו רציונל, יש דברים שהוא מוכן לקבל או לא, ואני שואל את השאלה ומנסה להבין מה בעצם הוא מוכן לקבל, לאיזה כיוונים הוא מושך אותי, מה אנשים יעשו שם, מה יקרה איתם, לאן הם באים, איפה השמש זורחת, איפה היא שוקעת, האם יש שם עצים, ואם אין – אולי המקום מבקש עצים, האם יש שם מעיין? כל הדברים האלה מכוונים אותי. אחר כך, בכל מקום יש זיכרונות. או שהמקום מזמין אותי מראש לעסוק בזיכרונות שהוא מייצג או רוצה לשמר, או שהוא לא מבקש את זה והזיכרונות של המקום צצים מעצמם ואני רגיש מאוד אליהם ולעבודה אתם. אמנון ברזל (אוצר ומבקר אמנות – י.י.) הגדיר בזמנו את העבודה שלי ואמר שהעבודות שלי בנויות מחומרים של טבע וזיכרונות, אני חושב שהוא צדק".

בעבודות שלך יש הרבה אופטימיות, הרבה הומניות וקשר לסביבה

"אני משתדל מאוד לא לפגוע בטבע, אבל פעם כן פגעתי בטבע, הרמתי את האדמה ויצרתי משהו חדש, אבל ברגע שאני משנה את הטבע אני משתדל לתת לו בצורה חדשה את הערכים שנלקחו ממנו ולא לגזול מבלי לתת לו תמורה".

הגן הנעלם

קיימת אמירה חזקה מאחורי יצירותיו ואידיאולוגיה המהולה במחאה מעודנת ובהרבה רגש. כשהוא בוחן את העשייה שלו, יש דבר אחד שטרם הספיק לעשות שהוא מצר עליו: "עבדתי הרבה בבית יציקה בבולוניה, איטליה, והייתה לי חולשה לעיר בשם פררה, עליה נכתב הספר 'הגן של פינצ'י קונטיני'. כשביקרתי שם כמה מידידיי חיפשתי את הגן הזה אבל הוא נמצא רק בספר. אז היה לי רצון לעשות קיר גדול של לבני חמר שרופות, מהן בנויה כל העיר, שמאחוריו צריך להיות הגן של פינצ'י קונטיני, אבל כשמציצים רואים שזה ריק. זה הדבר היחידי בחיים שלי שרציתי לעשות, אבל עוד לא הזמינו אותי ואולי זה יישאר רק בגדר חלום".

קרוון אוהב את ארץ ישראל. בין עבודותיו החשובות בארץ נמנות אנדרטת חטיבת הנגב ליד באר שבע, הקיר הדרומי של אולם מליאת הכנסת, "כיכר לבנה" בתל אביב, מגדל יד לשריון, אנדרטה בלטרון, "גן המייסדים" בחדרה ו"נתיב השלום" בניצנה.

Kikar_Levana_airview

כיכר לבנה, תל אביב

ב-1977, בזמן הקונפליקט שהתעורר במדינה לאחר הקמת שכונת הר חומה בירושלים, הוא תלש עץ זית והציג אותו במוזיאון לאמנות ישראל ברמת גן כששורשיו כלפי מעלה. אני שואלת אותו אם במחאה האמנותית הזו הוא לא פגע למעשה בסביבה, והוא עונה: "זו הייתה תערוכה שנמשכה חודשיים. עץ הזית קיבל מים לשורשים ובנוסף, לאחר מכן שתלו אותו והוא חי. לעתים באמת יש בלבול בין תערוכה לבין פיסול סביבתי. בפירנצה לא הבינו מה ההבדל והציעו לי להשאיר משהו בסביבה אחרי התערוכה. אמרתי להם שלא אשאיר, כי אחרי יבוא אמן אחר וזה יפריע לו. הנרי מור לא השאיר שום דבר, הוא היה לפני ואפשר לי לעבוד חופשי".

מורשת תרבות עולמית

אחד הדברים המתסכלים את קרוון הוא החשש שעבודתו על הפסל הסביבתי הענק שהחל לבנות בשנות ה-70 בעיירה הצרפתית סרג'י-פונטואז שבצרפת לא תסתיים. מדובר באחד הפסלים הסביבתיים הגדולים ביותר בעולם והוא מורכב מאגם, מגשר ומאמפיתיאטרון. "זו עבודה אמנותית שקשורה בחיים הפוליטיים-כלכליים של מקום ושל מדינה", הוא מסביר, "וזה נמשך כבר 32 שנה. בכל פעם התקציב נתקע, ובכל פעם שהיה שוב תקציב המשיכו לבצע את זה. אני לא יודע מה יהיה בגורל העבודה הזו".

אבל בינתיים הוא לא טומן ידו בצלחת ושקוע בעבודה על "גן הראל", אתר זיכרון לחטיבת הראל של הפלמ"ח שיכלול בין השאר חומת אבן עגולה המתחילה בגובה הקרקע וצומחת לגובה של 50 מטר. אפשר ללכת בתוכה ועל הקיר מבפנים כתובים שמותיהם של למעלה מ-400 חללי חטיבת הראל במלחמת העצמאות. "עמדתי על כך שיכתבו את גילם", אומר קרוון, "כי השם לא אומר תמיד הרבה וכשרואים את הגיל מבינים את גודל ההקרבה".

האם אתה עושה משהו כדי שהיצירות שלך ישתמרו בעתיד?

"לא עשיתי שום דבר, אבל לבנות שלי ולאשתי, כמובן שתחיה עד 120 ולנכדים שלי, יש זכויות יוצרים באופן אוטומטי על יצירותיי ואני מאמין שהם יגנו על העבודות שלי. אנחנו רוצים שתהיה הגנה ציבורית מובנת מאליה ומנסים להקים גוף בין-לאומי שיעסוק בשימור ושחלק מהעבודות החשובות של האמנים יוכרו כמורשת תרבות בין-לאומית. התארגנו יחד קבוצה קטנה של אמנים עם עורך דין ממולח מאוד, מתוך רצון שאונסקו תכריז על יצירות אמנות בנות זמננו כמורשת תרבות עולמית. ולא מדובר רק באתרי בנייה או גנים אלא גם ביצירות אמנות במרחב הציבורי".

קראוון בן ה-82 עדיין עסוק ותוסס. הוא מתעורר כל בוקר בשעה שש, נשאר עוד קצת במיטה, שומע חדשות ועושה מעט התעמלות בסגנון פלדנקרייז ותרבות הגוף. אחר כך הוא מכין לעצמו את ארוחת הבוקר, בדרך כלל דייסת קוואקר עם כוס תה וחלב עזים וחתיכת פרי. ואז הוא נכנס אל הסטודיו, עובר על מיילים, עורך שיחות טלפון ולעתים פגישות עבודה.

הוא מחלק את זמנו בין ישראל לפריז, שם הוא מתגורר בסמוך לסטודיו שלו ועובד על פרויקטים יחד עם מודליסטית שאיתה הוא עובד כבר למעלה מ-20 שנה. גם שם הוא טרוד בפגישות עבודה רבות ומתזז לעתים בין פריס למקומות אחרים בעולם המבקשים שיציג בהם. הוא מוצא גם זמן רב ללכת לתערוכות, לקונצרטים ולתיאטרון.

את מי אתה מעריך בדור החדש של האמנים בארץ?

"אני מודה באשמה, אינני עוקב אחרי הדור הצעיר, יש כל כך הרבה אמנים, כזה שפע. אני משתדל ללכת לתערוכות בשבתות ורואה הרבה כשרון ורואה כיצד אמנים ישראלים צעירים פורצים לעולם שהוא הרבה יותר פתוח היום מאשר כשאני הייתי צעיר, ואני מאושר".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!