האם הומור יכול להפיל משטרים?

היה לו חלק מרכזי בהפלת הרודן מילושביץ׳, הוא הצליח לסחוף עשרות מיליונים באביב הערבי, משתמשים בו כדי לחתור תחת המשטר הסיני ברשתות החברתיות, ואפילו בישראל מנסים להשתמש בו כדי לחולל שינוי חברתי. האם הומור וסאטירה ייהפכו לכוח שיחולל שינוי חברתי ופוליטי ואפילו ימוטט משטרים?

Wikimedia

Wikimedia

זה היה יום אביב בהיר בבלגרד, בירת סרביה. חבורה של סטודנטים צעירים גלגלה חבית גדולה באחד הרחובות בעיר והשאירה אותה במרכזו של אזור קניות הומה אדם. על החבית הודבק פוסטר ענק של הרודן הידוע לשמצה, מנהיג סרביה דאז סלובודן מילושביץ׳, שלימים נשפט בבית הדין הבין-לאומי של האג על רצח עם.

ליד החבית הם הניחו מחבט, התרחקו בריצה, והתיישבו בבית קפה פינתי כדי להתבונן בסקרנות מה יקרה. לאחר מספר דקות התחיל להתארך תור של אנשים ובעלי חנויות מול החבית. כל אחד בתורו ניגש, שלשל מטבע לתוך החריץ בחבית, ואז נטל את המחבט והיכה בדמותו של מילושביץ׳ שהיה שנוא על כולם. 

אחרי חצי שעה הגיעו שוטרים שהוזעקו למקום, ועמדו בפני דילמה: את מי לעצור? את בעלי החנויות? אבל במה אפשר להאשים אותם? את יוזמי מעשה הקונדס? הם נעלמו ואינם. בלית ברירה השוטרים גלגלו את החבית לניידת המשטרה והובילו אותה למעצר. התמונה הנלעגת של השוטרים מגלגלים את החבית עם דמותו של הרודן לניידת המשטרה, הפכה לווירלית בכל רחבי סרביה במשך חודשים ארוכים, והקבוצה הקטנה של האקטיביסטים, ״אוטפור!״ (!Otpor, ״התנגדות״ בסרבית) שהביעו כך את התנגדותם לרודן, הפכה לשם דבר בכל בית בסרביה. מעשי הקונדס והסאטירה שלה אף הפכו בהמשך לחלק מרכזי בנפילתו של הרודן מילושביץ׳ בשנת 2000. 

אבי כהן  |  צילום: טל גבעוני

אבי כהן | צילום: טל גבעוני

בארה״ב הסקרים מוכיחים שרוב האנשים מתחת לגיל 40 מקבלים את מרבית האינפורמציה הפוליטית שלהם מתוכניות הומור וסאטירה. גם בישראל אנשים רבים מגבשים דעות מארץ נהדרת או מצב האומה

סיפורים דומים על מעשי קונדס, הומור וסאטירה שמטרתם לערער משטרים רודניים מגיעים גם מרוסיה, ממצרים, מסודן, מסוריה ומסין: החל מקריקטורות נוקבות נגד ראשי המשטר, דרך שימוש בסיסמאות משעשעות ברשתות החברתיות ועד סאטירה באמצעות בובות.

אמנם המגמה הזו אינה חדשה. היא הייתה נפוצה מאוד בבריה״מ לשעבר ובמדינות הלווין הקומוניסטיות, במדינות שהיו תחת הכיבוש הנאצי ובהפגנות של שנות ה-60׳ במערב. אבל כיום השימוש בהומור במקום באלימות הופך לכלי מרכזי יותר ויותר בידיהם של אקטיביסטים ברחבי העולם, ואף קיבל את הכינוי ״לאפ-טיביזם״ (Laughtivism). 

באקדמיה לא מרבים לחקור את הנושא בטענה שהערבוב בין סאטירה לבין דיון רציני מוזיל את הוויכוח הציבורי. ולמרות זאת מספר מצומצם של אנשי אקדמיה שכן העז לחקור את התופעה חושב שדווקא בתוך הסאטירות הפוליטיות מתרחשים חלק מהדיונים המעניינים והחשובים ביותר. 

אז האם הומור וסאטירה ייהפכו לכלי רב עוצמה שיחולל שינויים פוליטיים במשטרים שונים בעולם?

כדי לענות על כך צריך לצלול לתוך נבכי הסאטירה ולהבין אותה. ורגע לפני שמגיעים למשטרים רודניים כמו בסוריה ובסין, כדאי לבדוק איך הסאטירה עובדת במשטרים דמוקרטיים. נקודת התחלה טובה היא ישראל. 

אזרח תוניסאי אלמוני מאיים על השוטרים כשהוא חמוש בבגט. התמונה הפכה לאייקון ולהשראה לדמות הקומית ״קפטן קובזה״ הלבוש בגלימה של סופרמן ונושא עמו בגט לכל מקום  |  Fred-DufourAFPGetty-Images

אזרח תוניסאי אלמוני מאיים על השוטרים כשהוא חמוש בבגט. התמונה הפכה לאייקון ולהשראה לדמות הקומית ״קפטן קובזה״ הלבוש בגלימה של סופרמן ונושא עמו בגט לכל מקום | Fred-DufourAFPGetty-Images

בעיטה בסרעפת הישראלית

ישראל מרכזת אליה בשנים האחרונות לא מעט תשומת לב מצד קומיקאים ברחבי העולם. סוף חודש דצמבר 2014 יהיה הוכחה לכך, כשהגיעו לכאן סאטיריקנים ואנשי טלוויזיה בכירים מרחבי העולם, לכנס בנושא קומדיה לשינוי חברתי Comedy For A Change. ביניהם מנכ״ל הבי.בי.סי דני כהן, מפיק ה״דיילי שואו״ סטיב בודו, ויוצרים ישראלים כמו מולי שגב וליאור שליין. 

לצד סאטירות פוליטיות שנעשו בישראל כמו ״ארץ נהדרת״, ״מצב האומה״ ו״הפרלמנט״, זכורה אולי יותר מכל השפעתה של תוכנית אחת, חריפה במיוחד – ״החרצופים״ – שהציגה בובות קריקטוריות בדמות פוליטיקאים ולעגה להם. התוכנית שימשה ככלי ביקורת בעיקר נגד ממשלת נתניהו, חיסלה את הקריירה הפוליטית של שני פוליטיקאים לפחות ונסגרה ב-1999. 6_Pic_Wikimedia

״עד היום הם עצמם טוענים שהתוכנית חיסלה את הקריירה שלהם״, אומר לאפוק טיימס אבי כהן, מוותיקי הסאטיריקנים בישראל ועורך ״מצב האומה״ שביים בזמנו את ״החרצופים״. ״הראשון היה דן מרידור שהיה איש חלש שלא עמד על דעותיו, ואנחנו עשינו ממנו דמות כזאת שממלמלת לעצמה משהו מתחת לאף בקול רפה. והשני היה דוד לוי שבשנים האחרונות של הקריירה הפוליטית שלו היה אופורטוניסט טהור ועבר ממפלגה למפלגה, ואנחנו הצגנו אותו כזונה. בשני המקרים הדברים האלה היו אמיתיים ואנחנו פשוט הבלטנו והקצנו אותם״.

עד כמה משמעותיים ההומור והסאטירה במשטרים דמוקרטיים כמו שלנו?

״הם חלק מכל המארג הכללי של התקשורת. בארצות הברית הסקרים מוכיחים שרוב האנשים מתחת לגיל 40 מקבלים את מרבית האינפורמציה הפוליטית שלהם מתוכניות הומור וסאטירה. אני חושב שזה קורה גם אצלנו. הרבה מאוד אנשים שאין להם עניין עמוק בפוליטיקה, מגבשים דעות מ׳ארץ נהדרת׳ או ‘מצב האומה׳״.

הסאטיריקן אפרים סידון שיצר את ה״חרצופים״ מסביר בראיון לאפוק טיימס שכדי להבין או ליהנות מסאטירה צריך שיהיו לצופה דעות פוליטיות כלשהן. ״אם אין לך, אתה נהנה מבדיחות על ה׳בת-ימים׳ או הפרסים. אם יש לך, סאטירה עוזרת לגבש ולעצב את דעותיך. פעמים רבות סאטירה מעלה שאלות נוקבות. אחרי מלחמת ששת הימים היא העלתה שאלות שהציבור לא יכול היה לעמוד בהן. 

״סאטירה היא הרבה פעמים כמו בעיטה בסרעפת או מראה, ולכן לא הרבה אנשים אוהבים להסתכל עליה. זה כך בכל העולם. סאטירה דורשת בגרות מסוימת או רצון להבין את הדברים״. 

סאטירה יכולה גם לחזק את השלטון ואת הפוליטיקאים שלו.

״אם זה רק חיקוי, נניח קולו של ליברמן, זה עדיין לא סאטירה. השאלה היא מה אומרים בחיקוי הזה. סאטירה מחזקת דימויים, אבל בעיקר דימויים שליליים. כלומר מי שנתפס כחלש יכול להיהפך לעוד יותר חלש ולהפך. 

״למשל, בתוכנית הסאטירה הבריטית ‘Spitting Image׳ מרגרט תאצ׳ר הסתובבה תמיד עם סדין מגואל בדם, עם סכין קצבים ביד. מי שחשב שהיא שוחרת מלחמה אהב את זה ומי שלא, סתם התעצבן. כוחה של הסאטירה הוא בכך שהוא מראה את דמותה של החברה״.

ויש לה כוח באמת לשנות מציאות קיימת? היא יכולה לשנות את הפוליטיקה המקומית?

״האמת, ממש לא. יותר מכך, פעמים רבות היא עוזרת לנטרל ביקורת וזעם ציבורי. למשל בארצות הקומוניסטיות לפני נפילת הקומוניזם, בהונגריה, בצ׳כיה ובפולין, היו קברטים סאטיריים שמומנו על ידי השלטון כדי להוציא קיטור. הם הבינו שעדיף שיהיו בדיחות נגד המשטרה מאשר משטרה נגד בדיחות.

״כך הציבור לא יוצא להפגנות ולא צועק. הוא יושב בבית ומחכה לתוכנית הסאטירית ש׳תכניס להם׳ (לשלטון, ד״ג) ברדיו ובטלוויזיה. כלומר הסאטירה עושה את העבודה של האנשים שהיו צריכים לצאת ולהפגין״. 

אז למה לעשות סאטירה?

״כי זו דרכו של האזרח הקטן למחות נגד עוולות השלטון. בסאטירה הוא יכול לצחוק על ראש הממשלה ויכול לקרוא גנב לאנשים מושחתים. סאטירה בדרך כלל מזוהה עם האנשים שרואים אותה. כלומר אם זו סאטירה שמאלנית, כל השמאלנים יהיו מבסוטים והימנים יאמרו שהיא לא טובה ולהיפך. לאנשים שאין דעה מוצקה היא תיתן נקודת התייחסות. בכל מקרה, אני לא חושב שסאטירה משפיעה באופן משמעותי על הפוליטיקה. אני לא מכיר סאטירה ששינתה סדרי עולם״. 

מי שחושב אחרת מסידון הוא סרדיה פופוביץ׳ (38), אחד מאותה חבורה קטנה של סטודנטים שהניחו את החבית לפני יותר מ-15 שנה במרכז העיר בלגרד. כיום הוא מלמד אקטיביסטים בכל העולם כיצד להשתמש בהומור כדי לערער משטרים רודניים ולהביא לשינויים פוליטיים. 

״לא אזרחי רוסיה״. הפגנת צעצועים בעיר הסיבירית ברנאול

״לא אזרחי רוסיה״. הפגנת צעצועים בעיר הסיבירית ברנאול | Ivan-Krupchik

הומור מפורר פחד

״הכוח העיקרי מאחורי משטרים רודניים הוא זריעת פחד, והדרך הטובה ביותר לפורר פחד היא באמצעות הומור״, אומר פופוביץ׳ בראיון לאפוק טיימס. 

״זה דומה למצב שבו אתה ממתין לניתוח

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!