צילום: אלכס גורביץ

אבי נאור: ״זה נאיבי לחשוב שכולם תורמים רק בגלל הסיפוק שהם מקבלים״

אחרי שמכר את מניותיו באמדוקס יכול היה אבי נאור לעשות עם הכסף שלו כמעט כל מה שאפשר לחלום עליו. במקום זאת הוא בחר לתרום מיליוני שקלים בשנה ולהפוך לאחד הפילנתרופים הגדולים במדינה. ראיון

צילום: אלכס גורביץ׳

צילום: אלכס גורביץ׳

״אתה יודע, זה לא שאלוהים בחר אותי״, אומר לי אבי נאור בראיון שנערך במשרדו בסביון. ״אחרי שחייתי בסביבה מסוימת, עסקתי במשהו והצלחתי במעשיי, הבנתי שאני הולך להיות אדם אמיד ושאלתי את עצמי מה המשמעות של זה? מה זה אומר? האם זה אומר שאני ממשיך לצבור כסף, שאני חושב על הרחבה של הכסף שלי, או שאולי יש לזה משמעות כלפי החברה שבה אני חי?”

נאור מצביע על התמונות שתלויות על הקירות מסביב לשולחן העבודה שלו במשרד בסביון. ״זו תמונה של רן, כשסיים קורס מתקדם לקראת השייטת״, הוא מסביר לי. ״לידו נמצא אחיו הצעיר, שאז היה בן 14 והיום הוא בן 34. זה הג׳יפ הראשון של רן. אבל לא בג׳יפ הזה הוא נהג בתאונה. הוא אהב מאוד חולות״. 

רן, אז חייל בן 19, נסע לים לראות את השקיעה, לא היה חגור והתהפך כשלקח סיבוב לא טוב. שני החברים שהיו איתו ניצלו. רן נהרג במקום. 

נאור, שהיה קרוב מאוד לרן, סיפר בעבר כיצד האסון שינה אותו לעומק. אחרי שדבקה בו תדמית של מנהל קשוח וריכוזי, הוא הפך בהדרגה לפתוח ורגיש יותר לאנשים. 

״כך נחשפתי לנושא של בטיחות בדרכים, בגלל הבן שלי״, אומר נאור, ״הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו בנושא. גם הרגשתי שיש לי מחויבות מכיוון שאני יכול לתרום מבחינה כלכלית ומבחינת הניסיון״. 

באמצעות כסף שאתה מביא אתה יכול לנתב את המדינה לתחומים שהיא לא הייתה בוחרת לקדם וכך לפגוע בדמוקרטיה

נאור, 66, מוביל כיום את מועדון הפילנתרופים הישראלים, עליו נמנות משפחות כמו רקנאטי, שטראוס ואריסון, ונחשב לאחד התורמים האפקטיביים במדינה מבחינת היחס שבין תרומתו להונו הפרטי. הוא תורם בכל שנה כארבעה אחוזים מהונו הפרטי, עשרות מיליוני שקלים, כדי לתמוך בעמותת ״אור ירוק״ בתחום המאבק בתאונות הדרכים, ובקרנות הפועלות לסיוע לבני נוער בסיכון ולאוכלוסיות מוחלשות. 

בשנה שעברה זכה בפרס ישראל על פעילותו, וכשלוש שנים קודם לכן הוכרז כ׳משקיע החברתי הפרטי האפקטיבי ביותר׳, לפי ארגון ״מידות״ שמדרג את אפקטיביות ההשקעה של עמותות בישראל. 

את הונו הראשוני צבר נאור ב-2002, כשפרש מניהול ״אמדוקס״, מכר את מניותיו וגרף לכיסו, על פי הערכות, כ-300 מיליון דולר. כעבור עשור הוא גרף סכום לא מבוטל נוסף, כשמכר את ״ריטליקס״ לחברה אמריקנית באקזיט של כ-800 מיליון דולר ביחד עם קבוצה של יוצאי אמדוקס. 

״הסיבה שנכנסתי לריטליקס שונה מזו שגרמה לי להיכנס לאמדוקס״, אומר נאור. ״באמדוקס עבדתי בחברה שהיא מקור הפרנסה שלי, והייתי גאה מאוד לייצר מקור שמציע עבודה לאלפי אנשים. ריטליקס מבחינתי הייתה חברה שנכנסתי אליה כמה שנים אחרי שהתחלתי את הפילנתרופיה מתוך מטרה לייצר ערך לחברה, לייצר כסף, כדי שאוכל לקיים את הפילנתרופיה שלי״. 

זו שיטה שאתה עושה בחברות נוספות?

fotolia.com

נאור שינה את דפוסי הבטיחות בדרכים באמצעות ״אור ירוק״ | fotolia.com

״כן. כשאתה נכנס בדרך כלל לחברה אתה מכפיל את כמות האנשים, את מקומות העבודה, יוצר חברה חזקה יותר. לצערי הרב, ברגע שמכרת אותה, מקומות העבודה מתבטלים. אבל מבחינתי הסיבה העיקרית לכניסה שלי לעסקים היא יצירת מקורות הכנסה לטווח ארוך כדי להזין את הפילנתרופיה״.

יש היום הרבה ציניות לגבי פילנתרופיה. יש תחושה בציבור שלחלק מהתרומות יש מטרה לפאר את שם התורם, למשל כשהוא מקים אצטדיון על שמו, והן איבדו את המהות האמיתית שלהן, של הנתינה. 

״זה יהיה נאיבי לחשוב שכולם תורמים רק משום הסיפוק שהם מקבלים כתוצאה מהשגת היעד. יש כאלה שתורמים ורוצים את ההכרה. רוב האנשים שאני מכיר תורמים ורוצים את ההכרה בדרך זו או אחרת. יש שרוצים את זה בצורה של אצטדיון על שמם. יש שרוצים את זה בצורה של שלט שבו כתוב שהם תרמו מבנה בבית חולים״. 

וזה מבחינתך לגיטימי.

״בהחלט, זה לגיטימי ומובן. אנשים רוצים הכרה של החברה. להיפך, ככל שהחברה מוצאת דרך להעביר מסר מחזק ותומך בנתינה של פלוני, כך הוא יהיה פחות זקוק לשלטים האלה. אבל בסופו של דבר אני מכיר הרבה מאוד אנשים שעושים ומצפים שתהיה הכרה כלשהי בעשייה שלהם״. 

זה לא המתן בסתר שאנחנו מכירים מהמסורת היהודית. 

״זה לא. אנחנו לא מדברים על מתן בסתר של כספים למשפחות נזקקות. כשאני מדבר על פילנתרופיה וכשאתה שואל אותי על אצטדיון, אתה מדבר על אנשים שנותנים ורוצים להשפיע על דברים ברמה גדולה. הדברים האלה לא נעשים בדרך כלל בסתר. לא ראיתי הרבה אנשים שסירבו למעמד כלשהו, או לטקס, או לאות הוקרה לפעילות שלהם. זה הטבע האנושי״.

הבעיה מתחילה כשהטבע האנוכי של האדם, האגואיסטי, שרוצה הכרה, גובר על כל שיקול דעת אחר בהחלטה איפה ולמה לתרום.

״דב לאוטמן ז״ל, היה מורה דרך של קבוצה רחבה מאוד שעוסקת במחויבות חברתית ונתינה חברתית. הוא היה צוחק ואומר: ׳אל תאמינו לכל הסיפורים על אנשים שמקריבים את עצמם. בסך הכול נתינה נותנת הרבה סיפוק, ולכן זה אגואיסטי׳. הוא היה משתמש בביטוי הזה בבדיחוּת, כשהוא היה אומר על מישהו ׳הוא אגואיסט גדול, הוא אגואיסט יותר ממני׳. יש בנתינה אגואיזם במובן הטוב של המילה״. 

אצטדיון סמי עופר בחיפה  |  Pioc_Itaizo:Wikimedia

אצטדיון סמי עופר בחיפה | Pioc_Itaizo:Wikimedia

זה קצת מדכא להאמין שכל האנשים אגואיסטים, ושאין בנתינה ערך גבוה יותר מאשר סיפוק עצמי, או משמעות עמוקה יותר. 

״יש בה ערכים. ההבדל הוא בין נתינה שיוצרת לי איזשהו מעמד חברתי מסוים או תורמת לפרופיל השיווקי שלי, לבין נתינה שנותנת לי סיפוק מכך שאני מצליח למנוע מילדים בסיכון להידחות על ידי החברה. זה לא אלטרואיזם, זה סיפוק נטו שלי. וכשאני עושה את זה, אעשה את זה מתוך מודעות לסיפוק שלי מהעשייה הזו. אני מעדיף אנשים שהסיפוק שלהם והאגו שלהם מתנפחים מהדברים האלה ולא מדברים אחרים״.

נושא ההון שלטון מסוכן מאוד

שנתיים אחרי שרן נהרג התחתן נאור בשנית. בקצה המסדרון שמחבר את החדרים במשרד הגדול בסביון, יש סטודיו המשמש את אשתו שעוסקת בצילום ופיסול. ברחבי המשרד תלויות עבודות אמנות שיצרה.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!