המזרח התיכון לפי קסניה

היא דיווחה מהמלחמה בעיראק, נפגשה עם יאסר ערפאת וכמעט נהרגה כשסיקרה את הלוויית אל-חרירי בלבנון. היא גם אמא לשתי ילדות קטנות ואין לה הכשרה קרבית. למרות זאת, קסניה סבטלוב ממשיכה להביא לערוץ 9 את המידע האחרון במזרח התיכון

קסניה סבטלוב

צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

שהמראה הבלונדיני המטופח שלה לא יטעה אתכם. קסניה סבטלוב (35), אם לשתי בנות קטנות, מבלה את זמנה בין שכם ליריחו, רמאללה וחברון, ולעתים קופצת לביקור מסוכן וחטוף באיזו מדינה ערבית כדי להביא לערוץ 9 את ההתפתחויות האחרונות במזרח התיכון.

סבטלוב, עיתונאית ומזרחנית, היא הכתבת והפרשנית לענייני ערבים של ערוץ 9, וכבר למעלה מעשור מסקרת את האזור.

עוד במוסקבה, בה נולדה, הייתה לה כמיהה בלתי מוסברת למצרים. "כשהייתי בת עשר", היא מספרת, "רציתי לדעת כמה שיותר על מצרים העתיקה, ואחר כך על מצרים המודרנית. תמיד גם רציתי להיות עיתונאית וידעתי שאם אסע לאיזשהו מקום, העיר הראשונה תהיה קהיר".

וכך באמת היה. בגיל 18 היא נסעה לטיול של שבוע בקהיר ומיד הרגישה לדבריה בבית. "לא היה לי מוזר, שום דבר לא עצבן אותי, העיר הזאת מתלבשת עלי טוב מאז ועד היום".

היא למדה מזרחנות ותקשורת ויחד עם זה גם ערבית ספרותית. היום היא מדברת שוטף ערבית פלסטינאית ומצרית ללא שמץ של מבטא זר.

בגיל 24 החלה לכתוב בעיתונים ברוסיה בנושאי המזרח התיכון. זו הייתה תחילתה של האינתיפאדה וסבטלוב מצאה את עצמה נוסעת במוניות לכפרים הסמוכים לירושלים. ב-2002 היא התחילה לעבוד בערוץ 9, שהוא הערוץ בשפה הרוסית.

הנסיעה המשמעותית הראשונה שלה הייתה לסיקור מלחמת המפרץ מבחריין, שם היה ממוקם אז הצי האמריקני.

"במקרה הייתי עם עוד כמה עיתונאים באותו מלון", מספרת סבטלוב, "והם הוזמנו להצטרף למשלחת האמריקנית במפרץ ולדווח משם. היה צריך להירשם מראש, אבל מישהי חלתה והזמינו אותי להגיע במקומה.

"העלו אותנו באמצעות מסוקים למשחתת ובאותו היום התחילה המלחמה. צפינו בטלוויזיה במעגל סגור של הצי האמריקני וראינו את ההפצצות על בגדד. היינו במרחק 40 מייל ימיים משם והחיילים לא היו מודעים לגודל העניין.

"מהמשחתת הזו יצאו גם מטוסים להפציץ את בגדד, אבל החיים התנהלו באופן מסודר לגמרי. הייתי על המשחתת כחמישה ימים, שזה חיים שלמים.

"רק אחרי שחזרתי הבנתי מה קרה בעיראק".

בבית אני יכולה להתפרק

בספטמבר 2003 היא ראיינה את יאסר ערפאת במוקטעה. הוא לא יצא משם וכולם היו באים אליו. סבטלוב הצטרפה למשלחת בין-לאומית שפגשה אותו. "הוא היה מאוד רהוט", היא מספרת, "לא מבולבל כפי שסיפרו ולא נראה חולה. גם השפה שלו לא רעדה וכששוחחנו הוא דיבר בבהירות וניסה להציג את עצמו כאיש של שלום. הוא הבין את הכוח של התקשורת ומאוד ניסה להתחבב על כולם. הוא התייחס לכל עיתונאי כאילו הוא האדם היחיד שקיים באותו הרגע".

את השייח אחמד יאסין הזמינו אותה לראיין בהתראה של שעתיים. היא תפסה מונית למחסום ארז, לבושה בג'ינס ובסוודר. המאבטח של יאסין עצר אותה בפתח ונתן לה גלביה וחיג'אב. "כל האווירה", מספרת סבטלוב, "הייתה מאוד קודרת אז. העבירו אותו מבית לבית ואני המתנתי לו אולי חמש שעות כי הייתה לוגיסטיקה לאן מעבירים אותו. אנשים עם מכשירי קשר הסתובבו מסביב לבית ובדקו את השטח ומסוקים ישראלים חגו מעל הבית ואתה חושב – אם פתאום תהיה דווקא עכשיו מכה של חיל האוויר הישראלי, האם הם יודעים שאני פה עם עוד עיתונאים שממתינים מסביב לבית הזה?

קסניה סבטלוב

קסניה סבטלוב במהלך צום העשוראא' בבירות

"בסופו של דבר הראיון היה שגרתי לגמרי. הוא לא ענה על השאלות ואמר רק את מה שרצה להגיד. בתשובה לאחת השאלות הוא אמר: 'אנחנו עשינו פיגועי התאבדות ונמשיך לעשות אותם ואל תקוו שיגמרו לנו הכוחות'".

מה זה עושה לך כשאנשים מדברים באופן כזה?

אני זוכרת שהיה לי ראיון עם מי שהיה בזמנו סגן ראש האחים המוסלמים במצרים, איש שהרשים אותי בידע ובאנגלית המושלמת שלו. הוא חי שנים בארה"ב אבל הייתה לו שנאה יוקדת למערב. כשהוא דיבר חשבתי כל הזמן שתחת פקודתו אנשים עושים פיגועים בירושלים, ובאותה תקופה הייתי מוצבת בירושלים. אבל בזמן ראיון אתה עיתונאי שנמצא שם כדי להעביר את הדברים מהאיש הזה לציבור וחשוב שהציבור יידע שיש אנשים כאלה. אתה לא מנתח את הדברים. אם אתחיל לנתח, לא אוכל להמשיך בראיון כי הרגשות יציפו אותי. אחרי שאני חוזרת הביתה אני יכולה להתפרק".

כל כך קרובה למוות

בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, לשעבר ראש ממשלת לבנון. סבטלוב הגיעה לשם במקרה. "הייתי במוסקבה וחשבתי שיהיה נחמד אם אסע ללבנון, כי זו מדינה מעניינת ויפיפיה והייתי רוצה לטייל בה ולפגוש אנשים. כבר היה לי כרטיס ביד ויום לפני הטיסה אירע הרצח. ארבע שעות אחרי הטיסה כבר סיקרתי את הלוויה – מיליון איש שצועדים לכיוון הקבר במרכז העיר. אני חושבת שאף פעם לא הייתי כל כך קרובה למוות כמו אז.

"כמה עיתונאים מקומיים לקחו אותי ללוויה דרך כל מיני סמטאות והגענו למקום שהיה הכי קרוב לקבר. פתאום ההמון שהיה מאחור התחיל ללחוץ ואני הבנתי שעוד מעט יפילו אותנו לקברים הטריים של חרירי והמאבטחים שלו. ברגעים כאלה אתה מבין את הכוח שיש להמון שלוחץ. זה נורא.

"כשהצלחתי להיחלץ נזכרתי בסיפורים של אימי שסיפרה לי כילדה על הלוויה של סטאלין. היא זכרה שהמונים נרמסו מההמון. היו לי תמונות בראש מהסיפורים של אמא אבל מעולם לא חוויתי דבר כזה".

"חוץ מזה", היא מחייכת, "התאהבתי בלבנון. היא כל כך הזכירה לי את ישראל מבחינת המורכבות, השוני הכול-כך גדול, החלקים השונים של המדינה הזאת.

"אתה נמצא בטיילת של בירות ונדמה לך שאתה בגן עדן. לא סתם קוראים לה שוויץ של המזרח התיכון – יאכטות ואנשים יפים, גם גברים וגם נשים, פאר עצום. ואתה מתרחק משם מרחק של מספר דקות הליכה ונמצא באיראן – השכונות השיעיות ששם גם שוכן המרכז של חיזבאללה ותמונות של אייתולה חומייני וחמינאי. כשנמצאים שם באמת מבינים את המורכבות של הקונפליקט באזור שלנו".

באיראן היית?

"לא, לא הזדמן, אבל הייתי הרבה בעזה בזמן האינתיפאדה, בזמן ההפצצות, בזמן הפיגועים".

איך בחורה צעירה בלונדינית ויפה שמדברת ערבית שוטפת מרגישה בעזה?

"אם אין דעות קדומות אדם אמור להרגיש טוב בכל מקום. עזה זה יותר מאשר התדמית שיש לנו בראש. כשחציתי את מחסום ארז בפעם הראשונה ראיתי קודם כל אנשים שחיים את החיים שלהם למרות הכול. ככה זה בכל מקום שהייתי בו, כמו לוב, בחריין והרשות הפלסטינית.

"בעזה נפגשתי עם הרבה אנשים רגילים וגם עם כל המנהיגים של החמאס והג'יהאד האסלאמי, אבל הכי הרשים אותי אבא של ילדה קטנה שנהרגה בהפצצה ישראלית. הם כיוונו למחבלים שהתחבאו סמוך לביתה ופגעו בבית. בלוויה שלה האבא אמר דבר שאזכור לתמיד: 'אני רוצה שהבת שלי תהיה האחרונה. אני לא רוצה לנקום, לא רוצה דם, לא רוצה עין תחת עין, אני רק רוצה שהבת שלי תהיה האחרונה'".

"זה היה ב-2006 וברור שמאז נהרגו עוד הרבה ילדים, גם ישראלים וגם פלסטינים".

ומה ראית בסוריה?

"בתקופה שהייתי שם ראיתי שהשתלטו עליה גורמים אסלאמיסטים או אחרים, כמו באזורים אחרים במזרח התיכון.

לדעתי המלחמה תימשך עוד זמן רב ואני לא רואה את הפתרון באופק. בסופו של דבר אסד ייפול ותהיה שם מדינה אסלאמיסטית קרועה ממאבקים פנימיים וזה כמובן ישפיע על לבנון, יחליש את החיזבאללה ויעלה את כוחם של הקיצוניים הסונים גם בלבנון".

איך זה ישפיע לדעתך על המזרח התיכון?

"זה כבר משפיע. המזרח התיכון נמצא בתוך המערבולת כבר יותר משנתיים. עוד לא ראינו הכול. הגל השני של המהפכות לא יהיה בהכרח לפי המודל המצרי. הכי מעניין עכשיו זה המצב ברשות הפלסטינית שכאשר כל העולם הערבי גועש, אצלה דווקא שקט יחסית. זה לא מפתיע. שם האנשים חיים באיזה ואקום ולא רוצים לשנות את המצב כי הם יודעים שיכול להיות יותר גרוע".

הרבה מידע כוזב

סדר היום של קסניה סבטלוב מתחיל בלילה. אז היא בודקת את הכותרות של כלי התקשורת הערביים ומשוחחת עם אנשי קשר ברחבי העולם הערבי כדי לדעת מה הנושא החם שאותו תכסה למחרת היום.

"צריך לקחת בחשבון שיש במזרח התיכון הרבה מידע כוזב. פעמים רבות קיבלתי חומר שלא היה בו חלקיק אמת וזה קורה גם מאנשים שאני מכירה. זה קורה המון, במיוחד בקטע הסורי ששם קשה לאמת מידע. יש הרבה גורמים אינטרסנטים שמפיצים בכוונה מידע כזה ובתוכם גם כלי תקשורת ערביים שמפיצים קליפים. יש הרבה זיופים גם בראיונות. זה מלמד אותך לא לבטוח באף אחד עד שאתה יכול לאמת את הדברים".

היית גם שבוע במצרים בזמן המהפכה

"כן. הגעתי ב-29 לינואר 2011 וזו הייתה אחת החוויות החזקות ביותר, כי לדעתי זה היה רגע השיא של החברה המצרית. בכיכר היה ייצוג של אנשים מכל העדות והמעמדות. פרופסורים של האוניברסיטה האמריקנית בקהיר, פלאחים שבאו ברגל ואנשים שבאו משכונות עוני, הרבה סטודנטים, נוער והרבה משפחות עם ילדים.

"זה באמת היה רגע של אחדות ומשהו מאוד טהור ואמיתי ובאמת היה נדמה שזה רגע לידתה של מצרים החדשה.

"זה היה מוזר כי זו בעצם לא הייתה מצרים שהכרתי. מצרים שינתה את פניה תוך יום אחד. זו לא מצרים השמחה, מצרים הרועשת, הצבעונית. הסתכלתי מהחלון במלון וראיתי שהעיר חשוכה ואין תחבורה ולמרות העוצר אנשים מסתובבים ברחובות ומודעים לגודל השעה, שמשהו ענק קורה. אנשים מודאגים מנסים לקנות קמח בשקים ומתכוננים לגרוע מכל, והמון פרנואי שעד אז התייחס לזרים כמו אל אורחים, פתאום נעשה חשדן כלפיהם. התנפלו שם על קבוצה של עיתונאים רוסים וצעקו עליהם שהם מאל-ג'זירה. אל-ג'זירה לפתע הפכה למילת גנאי ואחר כך להיפך, הם היו הגיבורים".

לא פחדת?

"רק כשהייתי צריכה להסתובב ברחובות אבל לא בכיכר עצמה, כי שם הסתובבו מהפכנים צעירים, בדקו דרכונים ותעודות זהות ומנעו מגורמים לא רצויים לבוא לשם.

איך את מרגישה בתור אישה ואמא לשתי בנות קטנות כשאת מסתובבת ככה בכל המקומות האלה?

"אני מרגישה טוב בתור אישה. תמיד הייתי בטוחה שאישה יכולה לעשות הכול. אם צריך להגיע למקום מסוים וללבוש בגדים מסוימים אני נוהגת לפי כללי המקום, ולמקומות שאישה לא יכולה להיכנס אני שולחת את הצלם שלי בזמן שאני יושבת עם הנשים, דבר שעשוי להיות יותר מעניין, כי הן מפטפטות, ולכן תמיד אפשר לפתח שיחת חולין נחמדה שאומרת הרבה יותר מהדרשה במסגד למשל".

"היום כשיש לי ילדות לא אסע למקומות שלא אחוש שם בטוחה, למרות שבשום מקום אין תעודת ביטוח. הרי אדם הלך לבנק בבאר שבע ונהרג, אבל יש לי תחושה פנימית שאומרת לי לא להתקרב לדברים מסוימים. היו ארצות וערים שוויתרתי עליהן ולא נסעתי והרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון, כי בסך הכול אנחנו עיתונאים שבאים לדווח ולחזור הביתה בשלום".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!