ניהול סיכויים: כיצד אדם יכול למצוא בעתידו את מה שלא מתקיים בהווה שלו?

אדם שרוצה לתכנן את עתידו יודע שאינו יכול לשלוט בהתרחשויות האקראיות – בסיכויים הלא מתוכננים שיגיעו. סיכויים נמצאים כמעט בכל מקום, ואנחנו לא תמיד מבינים זאת בזמן, ולכן משליכים אותם בשל עיוורון לערכם, או היעדר זמן לטפח אותם לעומק.

המפתח לניהול סיכויים אפקטיבי הוא להבין שההווה הוא נקודת המוצא, וממנו אפשר לצאת לדרך גם כשהנתיב לעתיד אינו סלול. זה כמו להיות מארח טוב שתמיד מוכן לכל הפתעה עם שולחן ערוך.

יש שתי אפשרויות להתייחס להווה. הראשונה היא שההווה הוא תוצאה של העבר, והשנייה היא שההווה הוא תוצאה של העתיד.

כמנהלת סיכויים, אני רואה את ההווה כמגרש שמשלב בין העבר והעתיד. מוטלת עלי האחריות לגשר בין השניים באמצעות חקירה עצמית, הבנת הפוטנציאל שלי וגיוס אמצעים מהסביבה, מהעבר ומהעתיד כדי להתקדם ולהיטיב את חיי.

אבל קיים כאן אתגר. רובנו ניגשים לסמן יעדים ומטרות ממש באופן דומה לניווט בעזרת ווייז (Waze). הבעיה היא שאנחנו שוכחים לגמרי שווייז מחשב עבורנו את הדרך ליעד, על בסיס מיקומנו הנוכחי. ובמציאות אין מי שיעשה זאת עבורנו. אם נחקור ונעמיק בהבנת מיקומנו, היכולות והצרכים שלנו, נוכל לחשב את סוג ההזדמנויות הנכונות לנו בעתיד, הבהירות הזו מניעה לקבלת החלטות נכונה יותר, במיוחד לאור העובדה שהמיקום שלנו דינמי, והמסלול צריך להתעדכן בהתאמה. באופן דומה גם המציאות שלנו משתנה כל הזמן. לעתים היא עלולה להיות מנוגדת לחלוטין לתוכנית שבנינו, וכך התוכנית עשויה להיות מיושנת עוד לפני שהתחלנו לבצע אותה.

לכן, בדיוק כפי שאנחנו משנים נתיבים בווייז, כך אנחנו צריכים גם לשנות יעדים ותוכניות. אין מה לעשות, העתיד בדרך כלל פחות ממושמע מכפי שאנו מדמיינים אותו. האחריות שלנו היא לקבל החלטות ולנווט בכל פעם מחדש את סיכויינו מנקודת המוצא שלנו, כפי שמדגים הסיפור הבא של עומר. סיפור מרחיב דעת, מעורר השראה ובעיקר מרחיב לב.

הסיפור של עומר – סיכוי בהמשכים

מאת מיקי ארגמן (אביו של עומר)
סיפור מרגש על אובדן, אופטימיות, התפתחות אישית מתוך קושי, שיקום ארוך והעוצמה שיש בחתימת יד

_web_photo_2015-10-28_09-11-24היינו כמו כל משפחה רגילה: אבא, אימא, אתה, אחותך, דירה משלנו, משכנתא ועסק מצליח – “חבילת הבסיס״ קראתי לזה. וביום בהיר אחד, ימים ספורים לאחר שמלאו לך 8 שנים, קרה הנורא מכל.

חמישה ימים לצד מיטתך במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים “מאיר״ טלטלו אותי בין חוף מבטחים של אופטימיות ובין נחשולי סערה עצומים שאיימו להטביע אותי תחתם.

לבסוף, לאחר חמישה ימים ולילות ארוכים נטולי שינה, ההודעה המרה מכל הגיעה – נפטרת. שכבת שם על מיטתך, שליו כל כך, עיניך עצומות, כאילו אתה ישן, כשהרופאים ביקשו לתרום את איבריך.

אני מודה, המחשבה שמישהו יפצע את עורך החלק ועוד באישורי, הייתה קשה מנשוא. נכנסת לבית החולים ללא שריטה וכך רציתי שתצא ממנו. לאימא שלך היה ברור שתורמים ואני התנגדתי בנחרצות. עברו שעות רבות של ייסורים ולבסוף התקבלה ההחלטה. “אם יש דרך כלשהי שבה יכול המקרה הטראגי שלנו לסייע לאחרים, אז אנחנו את שלנו עשינו בעולם הזה״, אמרנו אימא ואני לצוות הרופאים.

עוד לפני שהדיו התייבשה על מסמכי התרומה, ידעתי שכאן זה לא נגמר. ידעתי שאחותך לא תישאר ילדה יחידה, ידעתי שעוד נשמע קולות של צחוק ילדים בבית, ידעתי שבתהליך השיקום הזה יש לי רק הזדמנות אחת, אין מקום לטעויות, ומשפחתי ואני לא ניפול, ידעתי המון אבל לא ידעתי כלום.

“אני רוצה עוד ילד״, אמרתי לאימא שלך כשארזתי את חפציי למזוודה ביציאה מחדר הניתוח. אימא שלך הסתכלה עלי במבט ספקני. “בוא נעבור קודם את הלוויה״, היא אמרה.

הלוויה עברה, וגם השבעה. הרגשתי כאילו רכבת משא ארוכה עברה עלי, הרגשתי איך כל אחד מהקרונות הכבדים מוחץ את בטני כנגד המסילה. ביום השמיני אמרתי לה שזהו, יוצאים מהמיטה והולכים לעבודה. לא לעבוד, לעבודה. שבועות ארוכים בהיתי במסך המחשב במשרד, ובנוף הבניינים הנשקף מהחלון. בחוץ הכול המשיך כרגיל: המכוניות נסעו, נהגי המוניות צפרו, שליחים זריזים על קטנועים השתחלו בפקק, אפילו השמש זרחה כל בוקר, שום דבר לא נעצר. לא ידעתי כיצד להתמודד עם הבור שנפער.

בשיחה על עוד ילד עם אימא שלך היא ענתה: “אני לא יודעת אם אני מסוגלת לשאת ברחמי עובר טהור בטרם התגברנו על האובדן״, ועם יד על הלב, גם אני לא ידעתי אם הדבר אפשרי, אבל בתוך תוכי הרגשתי שעמוד האש הפרטי שלי כבר יצא לדרך. כשדפיקות הלב של אחיך נשמעו במכשיר המוניטור, נשטפנו שנינו בדמעות של אושר ועצב. הדמעות זלגו וגם הציפו את הטלפון ממנו שלחנו לקבוצה המשפחתית את תמונת האולטרסאונד מהרחם, וכשהוא נולד, ספינה של אושר עגנה אצלנו בדירה ושדונים קטנים פיזרו אבקת אופטימיות בכל פינה, ואתה לא היית.

תמונה: Fotolia.com

תמונה: Fotolia.com

ואז הגיע המכתב הראשון ממושתלת כבד שהרופאים לא נתנו לה יותר מדי סיכוי לחיות. במותך שיפרת את סיכוייה לחיות ואת סיכויי משפחתה לחוות אושר. אתה קולט? נתת סיכוי לאנשים שכלל לא הכרת! החלטנו להיפגש איתה ולהכיר אותה ואת משפחתה מקרוב. בהמשך הגיעו עוד מכתבים ועוד מושתלים עם סיפורים על הסיכוי שקיבלו בזכותך. כל מכתב כזה טלטל אותנו במילים, בתודות ובסיפורים על החיים שהשתנו לטובה בזכותך.

יחד עם אחת המושתלות יצאנו למסע משותף ומרתק בעל ערך שלא יתואר, שבו אנחנו מלמדים רופאים לעתיד על הגבול הדק הזה שבין חיים ומוות, על כוחו של סיכוי וכיצד הנתינה הופכת מהר מאוד לקבלה.

קראתי להרצאה “סיכוי בהמשכים״ כי כשאני עומד מול קהל, רופאים לעתיד ואחיות, הם נפעמים מתמונתך הממלאת את מסך המקרן שמאחורי, תמונה של חיוך רחב ומנומש. אני מספר להם שהיום אני עובד פחות, כותב יותר, שוקד על ספרי השני “סבא אנדרלמוסיה 2.0״, גולש יותר, צוחק יותר, מזיל דמעה כשמשהו מזכיר לי אותך (וזה קורה לפחות פעם ביום), ואחת לשבוע אני מזכיר לעצמי כל פעם מחדש למה העולם הזה הוא מקום מופלא.

בתחילת כל הרצאה אני מספר בכמה מילים על עצמי וכמה ילדים יש לי. “ארבעה ואחד עם כוכבית״ אני תמיד אומר. הכוכבית ליד שמך מזכירה לי את כל אוסף הכלים שצברתי בארבע השנים האחרונות ואת הדרך שבה בחרתי להשתמש בכלים אלה. ארזתי אותם לתוך תיק גב שהולך איתי לכל פינה; לפעמים הוא כבד מנשוא ולפעמים הוא קליל במיוחד. לפעמים אני מוסיף לו דברים ולפעמים מוריד.

עומר אהוב, חלפו להן כמעט ארבע שנים מאותו יום ארור ובלכתך נתת סיכוי לאחרים. בחרנו לחיות עם האבלות, לצאת מהמיטה, לצאת לעבודה ולצאת איתך לכל מקום בו הסיפור שלנו נותן השראה וסיכוי לחיים לאחרים.

[email protected]

גם הסיפור שלכם יכול להתפרסם במדור

היכנסו ללינק כדי לשלוח אותו.

כתבו לנו איך ניהלתם הזדמנות שנוצרה דרך החוויה האישית שלכם.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!