ערן ריקליס: "כל מי שעל המסך זה גם אני"

הוא מצא את עצמו בלב הקונפליקט סביב מלחמת ויאטנם, גר בשכונת מדעני הכור הגרעיני בבאר שבע והשתייך לדור שספג טראומה גדולה במלחמת כיפור. כיצד הפך הבמאי ערן ריקליס את ניסיון החיים שלו לשפה אמנותית נוגעת ללב

"אני חושב שבסופו של דבר במאי עושה רק סרט אחד בחייו", אומר הבמאי ערן ריקליס, על אף הפלטה הצבעונית של סרטיו הרבים. "אני לא יודע איזה סרט זה בדיוק", הוא מחייך, "אבל אם מחר אעשה סרט על מכוניות מתהפכות בלוס אנג'לס, אז סביר להניח שברמה האישית, ההומנית, אני תמיד אהיה באותו מקום".

אישה בשמלת כלה על גבול ישראל-סוריה, עצי לימון המאיימים על שר הביטחון של ישראל, גופה שהממונה על משאבי אנוש במאפייה בירושלים צריך להחזיר לרומניה, הם רק חלק מסצנות קצת אבסורדיות שיוצר ריקליס בסרטיו. בתוכן, דמויותיו יוצאות למסע אישי שמתחיל בעל כורחו ומסתיים בכך שהן שלמות ומפוייסות יותר. מפוייס בעצמו, מלא בשמחת חיים ובאנרגיה חיובית ריקליס מספר על סרטו האחרון "זייתון", בשמו הישראלי "להישאר בחיים", שעורר לא מעט ביקורת מצד המבקרים הישראלים.

ערן ריקליס

"השורשים של העשייה שלי הם במציאות, אבל אני לוקח את הצופה לאיזה עולם מקביל, שבו ילד פלסטיני יכול לחבור לטייס, או שכלה יכולה לעבור את הגבול בלי שאף אחד עוצר אותה" – צילום: תקווה מהבד/אפוק טיימס

הסרט שהופק בידי גארת' אנווין, מפיק הסרט זוכה האוסקר "נאום המלך", מציג סיפור לא רגיל בו ילד פלסטיני ממחנה פליטים בלבנון שאיבד את הוריו משחרר ומלווה טייס ישראלי שבוי בלבנון בחזרה לישראל, רוקם איתו מערכת יחסים מרגשת ומגשים חלום. לאור המציאות הכואבת של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, טענו כמה ממבקרי הסרט בישראל שהסרט אופטימי מידי, רגשני מידי ולא ממש מחובר למציאות.

"אני דוחה די באגרסיביות את הביקורות האלה", אומר ריקליס, וזה כמעט משעשע לחשוב שיש רובד באדם החייכן הזה שמסוגל לכעוס. "כי אני לא חושב שהסיטואציה ב'זייתון' למשל היא בלתי אפשרית. הכול אפשרי. ואני חושב שבמקרה הזה זהו לב הסרט. את הצד הפסימי והרע אנחנו יודעים. גם בשנת 1977 כשנשיא מצרי אמר שהוא בא לירושלים, זה נשמע פיקטיבי לחלוטין אבל עובדה שהוא בא, ושאף אחד לא יכל לעצור אותו. זה שינה את הנוף של המזרח התיכון", הוא אומר בהתלהבות.

"בזייתון רציתי שהטייס יכנס לחיים של הילד ולכן, אני לא מרגיש שהסיפור הוא פנטסטי, כי רק ילד יכול לחשוב על סיפור כזה! 'אני אשחרר את הטייס כדי שיקח אותי למקום שאני חושב שהוא הכפר של סבא שלי כדי לשתול את העץ שאבי השאיר לי'".

תחנה ראשונה: ברזיל

הסיטואציות הלא רגילות בהן נמצאות דמויותיו של ריקליס מזכירות את סיפור חייו. בתקופת ילדותו משפחתו התגוררה בארצות שונות בעקבות עבודתו של אביו. המעברים אילצו אותו להתמודד עם חברה חדשה בה הרגיש "אאוטסיידר" אך בו זמנית גם עזרו לו לפתח סובלנות, רגישות וחיבור לאנשים, לא משנה מה מוצאם.

 ביקשתי ממנו לחשוב על תחנות משמעותיות שעיצבו את עבודתו ואת חייו. על התחנה הראשונה הוא חשב מיד בלי הרבה היסוסים: "נקודת המוצא המרכזית שלי הייתה המורה שלי לספרות כשגרנו בברזיל כשהייתי בן 15. היא כיוונה אותנו לחקור ולהתמודד. למדנו איתה את 'החטא ועונשו', ספר שהעלה שאלות מוסריות, אבל גם את 'קן הקוקיה' שהוא ספר על מרדנות. הרגשתי שהתהפך לי העולם, ולראשונה הרגשתי שאני רוצה לספר סיפורים", הוא נזכר בחיוך.

בשנת 1968 הגיע ריקליס עם משפחתו לברזיל שהייתה תחת שלטון דיקטטורי, לאחר שחיו בקנדה, בארה"ב וגם בארץ. הוא למד שם בבית ספר אמריקני שהיה אי בפני עצמו: בתוך בית הספר, מחצית מהאנשים היו בעד מלחמת ויאטנם ותמכו בניקסון, ומולם היו ההיפים, עם סמל השלום על הזרוע, שהיו נגד המלחמה. "פתאום, בתור אאוטסיידר מוחלט, מצאתי את עצמי מול מאבק מאוד משמעותי שהוא יותר מפוליטי, הוא חברתי", הוא מדגיש, "הוא החברה האמריקאית. ואז, מתוך זה, התחלתי ליישם את זה על החיים שלי והתחלתי לקרוא כל מיני ספרים, להתעניין".

ריקליס בוחר גיבור שנמצא בקונטקסט חברתי-פוליטי מסוים. "זה תמיד עניין אותי", הוא אומר, "המיקום של האדם בעולם הזה. היום אתה יכול לברוח מהכל ולחיות באיזו מערה בגליל אך בסופו של דבר, החלטות שנלקחות בכל מיני מקומות רחוקים ממך, פוליטיים וחברתיים, משפיעות ישירות על החיים שלך באופן דרמטי. המפגש של המאוד אישי לבין הסביבה שעוטפת אותנו תמיד ריתק אותי כי אולי גם חונכתי ככה".

יחד עם זאת, הגיבור שלך תמיד מצליח לפרוץ את הגבולות האלו במידה מסוימת, לא?

"אתה מנסה להוביל את הדמות שלך לסוג של קתרזיס כזה ומנסה להוביל את הצופה יחד איתו. השאלה היא כמה האדם, שבא מהמקומות הנמוכים והכואבים, של חוסר חיבור עם עצמו והעולם, מודע למעגלים – החברתי, האישי והפוליטי והאם הם משפיעים עליו. אני באמת מאמין שכל אדם, בכל דקה, בכל בוקר, צריך לקבל החלטה אם הוא עובר איזשהו גבול במובן הריגשי, הנפשי או הפיזי, אם הוא בכלל מתמודד, אם הוא מחליט לשלם מחיר. אלו הדברים שמעניינים אותי".

תחנה שניה: באר שבע

בשנות ה-60 סגן שר הבטחון שמעון פרס קרא לכל המדענים לחזור לארץ כדי לעבוד בכור הגרעיני בדימונה. כיוון שאביו של ריקליס היה פרופסור לביוכימיה ורדיוביולוגיה, הם עברו לגור בבאר שבע. ריקליס בילה את שנות התיכון המאוחרות שלו בשכונה של מדענים של הכור הגרעיני. "זו הייתה מצד אחד שכונה שבה האבות הולכים לעבוד במקום 'שלא קיים', ומצד שני מקום בו האינטגרציה היא חלק טבעי מהמקום", הוא מספר, "בין העלייה המרוקאית והאשכנזים, והכדורגל שהיה משמעותי בחיי, באר שבע לימדה אותי לא להתנשא ולא לחנך אף אחד, אלא לחיות את החיים ולהבין אותם מבחינה משמעותית".

נמצאת יותר בעמדת מתבונן על החברה או שהיית חלק ממנה?

"מצד אחד התבוננתי ומצד שני אתה מנסה לא להתבונן יותר מידי כי אז אף אחד לא יתן לך להסתכל. יש משפט משיר של יהודה עמיחי שאומר: 'משלושה או ארבעה בחדר תמיד אחד עומד ליד החלון'. אני כמו זה שעומד ליד החלון אבל אני עדיין בחדר. המפגש עם אנשים הוא לב העניין. הכי מסוכן זה להתנתק ולספר סיפורים מעמדה של ריחוק. אני חושב שהלימודים ועשיית סרטים זה לא מה שרלוונטי. מה שרלוונטי זו היכולת לשמור על כבוד הדדי, סקרנות וסוג של כנות ביחסים עם אנשים. כך שלא משנה מי האנשים האלה, בין אם הם בסביבה המיידית שלך, אם הם משפחה דרוזית, פלסטינית או כל דבר אחר. במקרה שלי אני בא מבפנים. סרטים זה דבר שדורש המון כח, זה האתגר של במאי, לתקשר ולעבוד עם אנשים ולגרום למישהו להבין מה אתה רוצה. אני מרגיש שפיתחתי יכולת שבאה ממקום טבעי ואני צריך לשמור עליה. את הסרט 'שליחותו של הממונה למשאבי אנוש' (שזכה בחמישה פרסי אופיר ב-2010 וביניהם קטגוריית הבמאי הטוב ביותר והסרט הטוב ביותר והיה מועמד לאוסקר) צילמנו גם ברומניה. זה היה פיזית קשה מאוד, מינוס 20 מעלות, שפה אחרת, אבל אני הסתובבתי שם בקלילות".

להשאר בחיים

"האתגר של במאי הוא לתקשר עם אנשים ולגרום למישהו להבין מה אתה רוצה". צילום מתוך הסרט "לשאר בחיים" – צילום: איתן ריקליס

כשריקליס עשה את הסרט "זוהר" על דמותו של זוהר ארגוב, אנשים לא האמינו שזה הוא שעשה אותו בגלל מוצאו האשכנזי.

"אני לא צריך להיות תימני שגדל בראשון לציון. אני לא באמת רואה הבדל בינו לביני למרות שיש הבדל עצום. בסופו של דבר, כל הדמויות שלי ולא משנה אם זה ילד פלסטיני, קונסול רומני, שחקן כדורגל גרמני, או זמר מזרחי, הם חלק ממני".

באיזה אופן?

הוא מהסס כמי שקשה לו לבטא את הרגשותיו ואז אומר: "יש אלמנטים מסוימים שמרכיבים בן אדם ואני קצת כמו זיקית. חלק מהעניין הוא שאני לא עושה עניין מהעניין. שאני כאילו יכול להתחבר לכל מיני צדדים של אדם שהוא במקרה הגיבור של הסרט שלי. כל מי שאת רואה על המסך זה גם אני. גם הזמר וגם סוחר הסמים. גם הרך וגם הקשה. אני חושב שזה מה שבמאי או סופר עושה. אני לא חושב שאפשר לכתוב על דמות אם אתה לא מתחבר אליה. כי אתה חייב לספר את הסיפור. ברגע שיש לדמות פנים אז חלק מהפנים שלה הם הפנים שלך".

זה קשור לאיך שאתה רואה את עצמך?

"אני חושב שכן, אני מחפש. זה לא שאני עושה לעצמי תרפיה דרך הסרטים במיליוני דולרים אבל זה חיפוש מתמיד. אני גם כל הזמן משתנה – ההורים שלי נפטרו, היו מערכות יחסים, תקוות, אכזבות, ובכל פעם שאני מגיע לעשיית סרט אני מחפש את הדברים שעברתי, גם ככלי מול עצמי וגם ככלי לספר את הדמויות שלי ואת הדילמות שיש להן. הדמויות האלו לא תמיד באות בזמן המתאים, הן באות בדיעבד. וכשהן באות זה עושה את החיים קשים. אתה יכול לקום בבוקר ולהגיד מה אכפת לי מ'הממונה למשאבי אנוש', והוא קצת שוביניסט וזה באמת לא אני, אבל זה כן אתה בתקופה מסוימת. בסופו של דבר אתה נורא נחשף בסרט, גם אם זה משהו שהדמות עושה, אתה חושף משהו בך. אתה מגלה רגישויות שלא תמיד קל איתם".

תחנה שלישית: מלחמת יום כיפור

ריקליס שירת בחיל הקשר, היה בסיני במלחמת יום כיפור והשתייך לדור שעבר טראומה גדולה. אנשים אמנם לא נהרגו בסביבתו אך רבים ממחזורו בתיכון נהרגו. "זו תחנה שאני קורא לה ה'היפר ישראליות' כי היא יוצרת חיבור למדינה אבל גם לשכול ולצער, ואין ספק שזה חיבור משמעותי".

ב"זייתון" ריקליס בוחר להראות בכל הדמויות תמיד את הצד האנושי והטוב שלהן, אף שהרקע לסרט הוא של מלחמה. בסצנה אחת הטייס השבוי מאיים לשבור את מפרקתו של אחד מהילדים הפלסטינים ששומרים עליו כדי שהילדים האחרים ישחררו אותו. כשאחיו של הילד מתחנן שלא יזיק לאחיו, הטייס נקרע בין מצפונו למצוקה בה הוא נמצא ולרצונו להימלט. הוא בוחר לשחרר את הילד.

הפילוסוף עמנואל לוינס אמר שברגע שאדם רואה את פניו של אדם אחר, הוא לא יוכל לרצוח אותו. אתה מסכים עם זה?

"אני חושב שזה מאוד מדויק. בסרט, כשלדמויות יש פנים אתה מגלה את הצד הטוב שלהם, ברגע שאין להם פנים, אז אתה מגלה את הצד הרע. כשהטייס נמצא במונית לדוגמה וברקע יורים לאישה בראש, אז זה חסר פנים, זה כאילו ברקע, אתה לא מקבל הצדקה לירי, אלא רואה את הרוע האולטימטיבי. ברגע שהדמויות היו קרובות אלי אז באמת היה לי קשה מאוד, או היה לי בעצם קל מאוד…", הוא מתלבט לרגע ומסביר: "הרגשתי שלכל מי שיש פנים יש סיפור. אפילו קצין סורי שמופיע רגע בתחנת דלק. אתה מנסה לבנות עולם אנושי וברגע שאתה בונה אותו אתה הרבה יותר סלחני ומבין גם אנשים שמתפקדים בצורה בעייתית. אני חושב שזה גם עובד הפוך. כשהטייס יוצא לדרך עם הילד הוא נמלט ומשאיר את הילד קשור מאחור. ואז, כשהטייס חווה את האלימות הזאת של הירי ברחוב הוא לא יכול להתאפק וחוזר. הוא חייב לשחרר את הילד כדי שלא ישאר למות. האם זאת הומניות נטו? האם זאת הישראליות שבי שבאה בצורה של 'הפוך על הפוך'?

להשאר בחיים

הטייס היה חייב לשחרר את הילד, כדי שלא ימות". צילום מתוך הסרט ל"השאר בחיים"- צילום: איתן ריקליס

 "יש הרבה אנשים בעולם שחושבים שהישראלים הם קילרים, האם זה הופך אותי לדיפלומט? קל לי להגיד לעצמי ולטייס 'זה מה שהיית עושה', שאין מצב שהייתי ממשיך לנסוע. מצד שני אני נורא זהיר לא להיות בתסמונת 'היורים והבוכים' ואני מקווה שהמורכבויות האלה מגיעות למסך".

 תחנה רביעית: לונדון

ריקליס חי בלונדון ארבע שנים וחצי שבהם המשיך ללמוד קולנוע. "לונדון, לעומת מה שחוויתי בארץ, נתנה לי מבט אחר על החיים, מן סוג של ריחוק כזה, התכתבתי שם עם תרבות עמוקה מאוד, התרבות של שייקספיר. זה מקום תרבותי מאוד ומצד שני פשוט מאוד. בתור אאוטסיידר שבא מישראל, התחברתי לפשטות הזאת. התחברתי לקולנוע הבריטי שמדבר הרבה על מעמד הפועלים וזה השאיר עלי חותם. מעבר לזה, אלו היו לימודים ברמה גבוהה מאוד".

סצנה אחת מסרט צרפתי שראה באחד השיעורים נצרבה לו בזיכרון: בתמונה ראו את גני ורסאי באמצע היום. האנשים והצמחים הטילו צל על הקרקע, ואפשר היה להבחין שלאחד מהם לא היה צל כלל. "בתוך הסיפור הריאליסטי של גני ורסאי והצמחייה המדויקת לאדם אחד אין צל", אומר ריקליס בהתרגשות, "זה כאילו לא הגיוני אבל אין לו, והוא הגיבור שלך. זו אולי המהות של העשייה שלי. השורשים של העשייה הם במציאות, אבל אני לוקח את הצופה לאיזה עולם מקביל שבו ילד פלסטיני יכול לחבור לטייס, או שכלה יכולה לעבור את הגבול בלי שאף אחד עוצר אותה. ב'עץ לימון' (שזכה בפרס 'חביב הקהל' בפסטיבל ברלין) היו אולי חמש סצנות של פנטזיות שהאישה חולמת שצילמתי והכל נשאר בעריכה – פנטזיה נטו לא עובדת אצלי. אני כן מתחבר לפנטזיה שבאה ממקום רגשי".

תחנה אחרונה: החיים עצמם

"אני חושב שהתחנה האחרונה היא לא תחנה – היא פשוט החיים עצמם. שימור האנרגיה החיובית שזה אולי הדבר הכי קשה. אם אתה רוצה להמשיך לספר סיפורים ולהצליח בזה, אתה חייב לשמור על אנרגיה. אני אישית לוקח את זה למקומות קצת קיצוניים כי אני היפר אנרגטי", הוא צוחק, "ולכן גם יש לי כל כך הרבה סרטים. חשוב לשמור על טריות, בעיקר על סקרנות, למרות הזמן שעובר. זאת לא תחנה אבל זה סוג של תחנה. כי גם כשעובר סרט אתה מתחיל את הסרט הבא שלך מנקודת האפס, למרות כל הניסיון. זאת אולי התחנה הכי משמעותית. לשמור על המצברים מלאים כל הזמן".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!