פרה מספר 4343

יש חוויות שבגיל צעיר קשה לתפוס במלואן, אבל הן מותירות רושם שמתבהר עם השנים. כזה הוא סיפורה של פרה שהכרתי.

ראשית מעשה בסתיו של שנת בר המצווה שלי כשהתחלתי לעבוד ברפת הקיבוץ במסגרת יום עבודה שבועי. די מהר הבנתי איך נראים חיי הפרות: בכל יום מתקיימות שלוש חליבות ותמיד יש מזון בשפע. אם לפרה מסוימת סדר היום לא מתאים, היא תקבל מכה קלה עם חתיכת צינור השקיה.

לאחר ארבעה חודשים קרה דבר. אל העדר ההומוגני הצטרפה פרה צעירה ומשולחת רסן. מעט לאחר שהמליטה, היא הופרדה מבנה-בכורה, ובזמן שהעגל הובל לטיפול באגף העגלים, העבירו אותה אל אגף החולבות. נזעמת מההפרדה, היא מיהרה להפגין את חוסר הסכמתה.

כל ניסיונות הצוות להשתלט עליה לא צלחו. בשבועות הבאים זעמה נשאר כשהיה ורק היכולת שלה לגרום נזקים הלכה וגברה. לילה אחד היא קפצה מעל גדרות, שברה את דלת העץ של אגף העגלים והצטרפה לבנה. מספר לילות לאחר מכן היא הסתערה על דלת הברזל שהחליפה את דלת העץ, ועיקמה לחלוטין את המסילה. לאחר מכן קשרו את שתי רגליה האחוריות באזיקים. בתגובה היא החלה לגעות בבכי עצוב, רם ומתמשך, שהטריד את שלוותם של חברי הקיבוץ בבתים המרוחקים 300 מטר משם.

נמרוד, המנהל, הוביל את המאמץ להרגיל אותה לתפקידה החדש, ואליו הצטרף יורם, רפתן צעיר שניהל איתה קרבות מתישים רק כדי להשיג נצחונות קטנים כמו להוביל אותה ממקום למקום לפי רצונו.

כשלא הצליחה לברוח ממנו, היא נכנעה לכמה רגעים לכיפופי הזנב המכאיבים, לשוקר החשמלי, ולמכשיר מונע הבעיטות שהונח במהודק על מפשעתה מתוך רצון של אדם בוגר להסביר לפרה, איך פרה צריכה להתנהג. אבל תמיד ברגע שהרפה ממנה היא הייתה שבה לסורה.

בגיל 12 פחדתי מפרה מספר 4343. התרגשתי מהאומץ שלה וריחמתי עליה. חודש לאחר הצטרפותה נקבעה חליבת לילה משותפת ליורם ולי. לפנות בוקר יורם תמרן את הפרה לשער מכון החליבה וניסה לדחוק אותה אל מעבר לפתח. הוא כופף את הזנב שלה בחוזקה וחבט באחוריה בצינור השקיה. היא לא זזה, והוא צעק אלי שאביא לו את השוקר.

ראיתי איך הוא משחרר את זנבה ומקרב אליה את השוקר. כאשר פגע בה היא התכווצה מכאב, ולאחר מכן התייצבה, הניפה זוג רגליים קשורות, ושלחה אותן בבעיטה חזקה אחורה.

תוך שבריר שנייה התנגשו טלפיה בעוצמה ברגליו של יורם, והוא עף מעבר למעקה והמשיך להתרסק מטה אל הבטון הרטוב והמלוכלך.

כשהתנערתי מההלם, זינקתי לתפוס את רגליו של יורם ולגרור אותו מעבר למעקה, ואז הבחנתי שעיניו עצומות והוא לא זז.

הוא התעורר מצעקות הבהלה שלי. עיניו נדדו במבטים לא ממוקדים במאמץ להבין היכן הוא נמצא. באותו הזמן הפרה התגנבה אלינו בשקט, העבירה את ראשה מתחת למעקה, הרכינה צווארה לעברו וגעתה “מווווווו״ יחיד, שקט, וממושך. הבל פיה החם כיסה את פניו באדים.

מיהרתי להתקשר לנמרוד, שבא לפנות את יורם לבית החולים. אני זוכר אותו יושב ברכב, נחלים שקופים זורמים במורד פניו, מפלסים נתיב בין זבל רטוב ודם טרי.

המשכתי לחלוב לבד, ונתתי לפרה לחמוק אל קצה הרחבה. שתיתי נס קפה, הקשבתי למוזיקה, והמשכתי להרכיב מכשירי חליבה על שורות של עטינים ורודים ענקיים. כשנמרוד חזר, הוא סימן לי לגשת אליו למשרד.

התיישבתי מולו. הוא הרים את הטלפון, חייג מספר והפעיל את הרמקול. בצד השני הורמה השפורפרת. “חמיד״, הוא קרא. “מי זה, נמרוד? אהלן, סבאח אל חייר!״, ענה קול גרוני מהצד האחר. “מה קורה איתך, חמיד? רוצה פרה?״. “מה זאת אומרת, ‘רוצה פרה׳?״ הוא שאל. “פרה! חינם! רוצה?״. “בטח שרוצה״, חמיד ענה, “מה הבעיה שלה?״. “מה הבעיה? משוגעת לגמרי. לא רוצה לעבוד אצלי. יותר טוב שהיא תחפש קוצים יבשים בהרים, ותגן על העגלים שיהיו לה מפני נחשים וזאבים. יבלטו לה העצמות מרוב רעב והיא לא תתגעגע, ובגלל זה אני לא מוכן לריב איתה יותר. בוא, קח אותה מהר״.

אחרי שסיים, הוא פנה אלי ושאל: “אז מה למדת מהסיפור הזה?״. הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה להגיד. “לך, תישן על זה״, הוא אמר לי. “אתה נראה עייף״.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!