לתת לאחר זה לטעת סיכויים לעצמך

ישנם כאלה שמזיזים הרים, שנוגעים בכל דבר, ובכל זאת לא מתחברים לכלום, ישנם אלה שמכירים את כל העולם, ועדיין הולכים בו לאיבוד. רבים מאיתנו משוחררים מדאגות הישרדות פיזיות, יש לנו יותר כוח ודרכים להשפיע מאי פעם, ואנחנו מחפשים משמעות לקיומנו מעבר לביסוס כלכלי, משפחתי והגשמה עצמית.

אחד העקרונות החשובים בניהול סיכויים הוא כניסה לתחומים חדשים שמכניסים תכנים, חוויות ואנשים לא צפויים לתוך חיינו. ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת היא באמצעות התנדבות ונתינה. הטור הזה מוקדש לכך.

אנחנו חיים היום בעולם של תלות הדדית. נתינה ועשייה למען אחרים שזקוקים לעזרתנו יכולה להפגיש אותנו עם חוויות ואפשרויות שבתחילה זרות לנו, אך לאט לאט תופסות מקום ומשמעות בחיינו ומחוללות מהפכה שקטה המשכתבת את הדרך בה נלך בהמשך.

אדם המוכן לראות מעבר לעצמו ולתת לאחר, מזמנו, מקשריו ומכישוריו, יקבל בחזרה דברים גדולים הרבה יותר, וימצא אושר שלעולם לא יוכל למצוא לבדו. הנתינה אינה רק ממלאת את הצרכים החברתיים הבסיסיים של החברה, אלא גם מניעה את החידושים שמעצבים אותה.

“עשה את עצמך דרוש למישהו״, אמר ראלף וולדו אמרסון, ובסיפור שלפניכם תקראו על אדם שהבין זאת, הפך את חייו לשליחות של נתינה, ובורך באושר שמילים לא יכולות להכיל.

נולדתי ביום שבו החלפתי את חיי

מיכאל בן יוסף / צילום: כפיר זיו

מיכאל בן יוסף / צילום: כפיר זיו

הייתי רווק בן 34, עם כמה עסקים, הרבה כסף וחיים עם פחות משמעות, נסעתי למדבר ושיניתי את חיי

אודות פינת הסיכוי המשותף

העולם הפך בלתי צפוי. המחר, הוא לא מה שהיה פעם, ואי הסדר הוא הסדר החדש.

ובתוך עידן בו תורת המשחקים היא משחק בסיכויים, צומח זן חדש של שחקנים מצליחים. אלה אנשים, חברות וארגונים שפעילותן היא ״צ׳אנס״ מנוהל היטב, ומבלי לדעת מה ילד יום, מגדלים את המחר.

המדור הזה מוקדש לסיפורי מנהלי הסיכויים שחבים את הצלחתם לזיהוי רגעים מכוננים כאלה, וניהול ההזדמנות שנוצרה בעבודה, יזע , דמעות ואמונה.

אני עדיין זוכר את היום שבו התחלתי להאמין בעצמי. זה היה בגיל 13, כשמחנכת הכיתה שלי, מיכל רוזן, ניגשה ליועצת בית הספר ואמרה לה בכעס: “במה את תורמת למיכאל כשאת אומרת לו שהוא ילד עצלן ושלא יצא ממנו כלום?״ לאחר מכן, היא חיבקה אותי ואמרה: “אתה ילד מדהים ואין לי ספק שתצליח בכל מה שתעשה״. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו באמת ראה אותי. הרבה ממה שאני עושה היום הוא בזכותה.

מאותו יום, הצלחתי בדברים שבחרתי לעשות, הפכתי לתלמיד הטוב בכיתה, בתיכון הייתי מקובל ואהוב וגם היו לי ציונים טובים. סיימתי מסלול הנדסאי ובצבא שירתי כקצין בחיל האוויר. לאחר מכן, אחי התאום ואני הקמנו מספר עסקים בארץ ובחו״ל. העסק המשותף האחרון שלנו היה מועדון כושר בשם “Every Body״ שנחשב אז הגדול ביותר בארץ עם למעלה מ-7,500 לקוחות. כלפי חוץ הייתי מאוד מצליח.

ילדי בית השנטי ואורחים בסדנת “מתי בפעם האחרונה דיברת עם הילד שבך״ / צילום: LAV-Studio.com

ילדי בית השנטי ואורחים בסדנת “מתי בפעם האחרונה דיברת עם הילד שבך״ / צילום: LAV-Studio.com

בדצמבר 2001, במסיבת חג החנוכה שהייתה בחדר הכושר, ניגש אלי עובד בשם דרור והציע לתרום את כל הסופגניות שנשארו מהמסיבה ל״בית השנטי״. שאלתי אותו מה זה “בית השנטי?״ נסענו יחד ל״בית הבנים״ דאז בשכונת נווה צדק ותרמנו את הסופגניות. זו הייתה הפעם הראשונה בה חוויתי את הבית הזה.

באותו השבוע, כאילו יד אלוהים התערבה, בא מדריך כושר נוסף ואמר לי שהוא מתנדב ב״בית השנטי״ ושיש שם ילד שהחלום שלו הוא להתאמן אצלנו. לתדהמתי, “בית השנטי״ שוב דפק בדלתי ועניתי לו שאתן בשמחה מנוי לחדר הכושר לילד שהוריו לא רצו אותו. זו הייתה זכות גדולה.

בשבת בערב של אותו השבוע הגיעה כרוח סערה למכון הכושר מריומה, מייסדת “בית השנטי״. היא שאלה בקול רם “מי זה מיכאל?״ ניגשתי אליה, היא הציגה את עצמה ושאלה כמו שרק היא יודעת לשאול: “למה נתת לילד מנוי?״, הבטתי בה במבט תוהה, “למה? זה לא דבר טוב?״, שאלתי. מריומה הנמיכה את קולה ואמרה: “לא פחדת שהוא יגנוב מהלוקרים? בכל מכון כושר אחר סירבו לקבל את ילדי הבית״.

אמרתי לה שהנערים והנערות האלו שהיא משמשת להם כאימא, הם ילדים רגילים מבחינתי וזאת זכות בשבילי לעזור לה ולהם בזמן שמי שהיה צריך לגדל אותם נכשל. המפגש עם מריומה היה אירוע מכונן מבחינתי אבל אז, עוד לא ידעתי עד כמה. בימים ההם תרומתי ל״בית השנטי״ הסתכמה במנויי כושר ובתרומה כספית.

התפנית המשמעותית חלה בפברואר 2005. העובדים והלקוחות דרשו ממני מסירות ועבודה סביב השעון וחוויתי קונפליקט קשה מאוד, מצד אחד נתתי את כל כולי לסובבים אותי, אבל מצד שני הרגשתי שאני מתרוקן מול השותפים שלי. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שעם כל העשייה שלי אני מרגיש שאני חי בחושך, סובל מהתקפי אסטמה ומחוסר חשק לקום בבוקר.

בוקר אחד קמתי ושאלתי שאלת תם: “למה אני לא מאושר?״ החלטתי לנסוע למדבר ולאחר ארבעה ימים של התבודדות, התכתשות וכאב על חיי הבנתי שאני מנהל עסק שכל מהותו עשיית כסף ושזה לא מה שהנשמה שלי רוצה. מה שהנשמה שלי רוצה זה לעבוד עם נשמות שהכסף הוא אמצעי לעזור להם.

חזרתי למרכז, נסעתי למריומה והצעתי לה לנהל ביחד את “בית השנטי״. כך ביום בהיר אחד, במרץ 2005, העברתי את חלקי במכון הכושר לשותפים שלי, עזבתי את עולם העסקים, תרמתי את כל מה שהיה לי ועברתי להתגורר ב״בית השנטי״ בתל אביב.

במשך תשעה חודשים התבוננתי בעשייה של מריומה עם הילדים, בהזדמנויות ובסיכויים שהיא יצרה עבור כל אחד ואחת מהם. ניסיתי להבין מה תפקידי בתוך הבית הזה, ויום אחד הבנתי – מריומה הביאה לעולם שיטה של טיפול בילדי רחוב ונוער במצוקה ועלי מוטלת המשימה לתעד את השיטה בצורה סדורה ומאורגנת, ולשם אני חותר מאז ועד היום.

לשמחתי, בעשר השנים האחרונות יש לי הזכות לעשות מלאכה שאני אוהב ושאינני מחשיב כעבודה. החיים ב״בית השנטי״ העניקו לי מתנה נוספת, את אהבת חיי מריומה, וזה קרה רק כשנתיים אחרי שהצטרפתי. היום אנחנו נשואים, זכיתי בה, בשלוש בנותיה, ובבן שאימצנו יחד.

גם אל המדבר חזרתי והקמנו בכוחות משותפים את “בית השנטי במדבר״, והיום אנו מחלקים את חיינו בין הבית בתל אביב וזה במדבר.

כשאני קם בבוקר אני מניח תפילין ומוקיר את חיי ואת השליחות שניתנה לי להיות אבא לכל כך הרבה ילדים, ואת הסיכוי שקיבלתי לאושר בזכות הנתינה הזו. אני תלמיד של החיים כשאר ילדי “בית השנטי״, לומד בכל יום, ומנסה לעשות את הכי טוב שאני יכול. גם היום אני עובד לכאורה ללא הגבלה, אבל האושר והשמחה שבחיי הם ללא גבולות. לא דמיינתי שהיעוד שלי בחיים יהיה לגרום לילדים לחייך.

אני עובד לכאורה ללא הגבלה, אבל האושר והשמחה שבחיי הם ללא גבולות. לא דמיינתי שהיעוד שלי בחיים יהיה לגרום לילדים לחייך.

מיכאל: [email protected]

 

הטור הזה נכתב בהשראת אירוע שולחנות עגולים שקיים מגזין “אפוק טיימס״ בשיתוף עם ארגון “יכולים נותנים״ בחודש שעבר. בשולחנות שוחחנו על פילנתרופיה והתנדבות דרך הפעלת קשרים, יצירתיות, זמן ורתימת כישורים לצורך עשיית טוב. בשולחן ישבו חברי קהילת אפוק טיימס ופילנתרופים שחיים בישראל ושמו לעצמם מטרה לשפר את החברה הישראלית בתחומים שונים.

כשאתה נותן אתה מקבל, נהג אבי ז״ל לומר, והוא האמין באמירה הזו בכל מאודו והקדיש את חייו לבניין המדינה כששירת בארגון “הבונדס״. בעיניו הביטוי העצמי הנשגב ביותר לאדם היה היכולת להתרחבות העצמי על ידי נתינה לקהילה, למדינה, לכלל האנושות, ובכך גם להשפיע על עתיד הדורות הבאים.

תנו את הדעת לכך שצו החיים הוא תן וקח , ומי שאין בו שניהם כאחד – הריהו כאילן סרק.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!