שרה על עצמה

השחקנית אניה בוקשטיין נאבקת בין שליטה לשחרור עצמי באלבום ראשון ואינטימי

אנייה בוקשטיין

צילום: דניאל קמינסקי

אחרי ששיחקה בקולנוע ובתיאטרון בתפקידים שונים בתכלית, השחקנית אניה בוקשטיין משילה את התלבושות וצוללת למקומות חדשים ואינטימיים באלבום ראשון הנקרא "אניה בוקשטיין". במשך ארבע שנים היא עבדה פחות בתחום המשחק, נשארה שעות ארוכות מול הפסנתר ובנתה את מה שעתיד להיות ה"בייבי שלה" – 8 שירים, 32 דקות שכתבה והלחינה בעצמה. "בתקופה שעבדתי על האלבום, היו לי הרבה דברים שמאוד רציתי לעשות ולא קיבלתי והיו שברוני לב בדרך, אבל המוסיקה נתנה לי הרבה עוצמה. בכל פעם שסיימתי שיר זה היה סוג של שוק. הלם טוב כזה והתרגשות אמיתית".

באלבום, בוקשטיין שרה בקול מחוספס וכנה על אהבה, ילדות, משפחה, עליה לארץ, שירים שכתבה בסדנה של דן תורן ומאיר גולדברג. "זה היה משהו שחיכה להיאמר ותהליך הלחנה שעברתי", היא מספרת. "פניתי לכל המוסיקאים שאני מעריכה אבל אף אחד לא חזר אלי… הבנתי שאני חייבת לעשות את זה בעצמי. ניסיתי וניסיתי ולאט לאט הלחנתי את כל השירים".

כשאת מקשיבה לשירים, מה את מרגישה?

"בהתחלה שמעתי אותם המון עד שנמאס, ואחר כך שמתי אותם בצד ואז גיליתי אותם שוב מחדש. אני מרגישה שזו היצירה שלי וזה מאוד מרגש".

בוקשטיין החלה לנגן בפסנתר בגיל 5 במוסקבה והיא זוכרת את הנגינה כדבר שעזר לה להתאקלם בארץ כעולה חדשה. "ההורים שלי שלחו אותי לבית ספר לאומנויות שבו אוכל לנגן וזה היה משהו שיכולתי לתקשר דרכו. זה איפשר לי לתת ביטוי למקומות החזקים שלי". בגיל 12, כשעוד למדה במגמת מוסיקה, נבחרה לשחק בתפקיד ראשי בסרט "ארץ חדשה", עליו קיבלה את המועמדות הצעירה ביותר על "פרס אופיר". בוקשטיין המשיכה אחר כך ללימודי תיאטרון בתלמה ילין ועשתה צבא.

מאז, היא שיחקה בטלוויזיה עם "השיר שלנו", "הבורר", בקולנוע עם "סודות", ובהצגות ב"מלחמה", ב"גטו" ועוד. היא נמצאת עמוק בתוך התעשייה וחווה את היתרונות ואת החסרונות שבה. בשיר "אנשי האגו" היא חושפת צד מתקומם שלה ואפילו כועס על "אנשי אגו" למיניהם. "זה בעיקר אנשים בעבודה שלי ואני לא מוציאה את עצמי מהכלל", היא אומרת. "זה סוג של מנוע שגורם לי לרצות להשתפר אבל הרבה פעמים הוא מביא לי בחירות שגויות, מעשים בריוניים וניהול כושל. איפה שיש הרבה אגו, יש הרבה רגישות. אני מנסה במצבים כאלו להשתדל לראות את הצד השני ולא לתת מקום לבריונות".

אניה בוקשטיין

צילום: דניאל קמינסקי

מעשה בריונות פגע בך פעם?

"כן, ברגעים שזה פוגע, אז אני פותחת את הפה. או הולכת הביתה ומצטערת על מה שלא עשיתי".

בוקשטיין מתקשה לתת דוגמה מפורטת יותר, אולי מתוך קנאות לפרטיותה, ואולי מתוך הרצון לשלוט על הסיטואציה ולא להתאכזב. בשיר "אף אחד" היא מתארת אישה ש"מחזיקה את עצמה קצר", מענישה את עצמה, דואגת כל הזמן, מרחמת על עצמה, ונלחמת על עצמה. "זה שיר מאוד מדויק על הקונפליקט היום יומי שאני חווה בין האיפוק, השליטה והפרפקציוניזם ובין הרצון להשתחרר", היא מסבירה. "משמעת עצמית היא מנוע חזק לעשייה ולהשתפרות עצמית אבל זה גם סיוט. זה מביא הרבה מתח בחיים, לחץ ואכזבות. בדרך כלל אדם כזה מרגיש רגשות כמו אכזבה וכישלון חזק יותר, ודווקא השמחה היא מה שקשה לחבוק. עם הגיל זה משתפר. אני לומדת לשחרר בשביל אנשים שאני אוהבת".

בתנועה מתמדת

אחרי שקיבלה בשנת 2007 את פרס "אשת השנה" על משחקה בסרט "סודות" של אבי נשר, בוקשטיין מציגה היום בתפקיד הראשי במחזמר "צלילי המוסיקה", נמצאת בסיבוב הופעות של האלבום, מצטלמת לסדרה של נאור ציון וממשיכה להיות הפנים של חברת הקוסמטיקה דרמלוג'יקה. עם זאת, פניה ללא ספק מועדות לחו"ל. בחודש נובמבר יצא סרט צרפתי בשם "האסורים" בו היא משחקת בתפקיד קטן אישה רוסיה צרפתיה שחיה באודסה בשנות ה-80 ומחכה לקבל ויזה ולעלות לארץ.

יש לך באמת לוק של שחקנית צרפתייה

אניה בוקשטיין

צילום: דניאל קמינסקי

"כן", היא צוחקת, "רק חסר לי את ה-30 ס"מ שלהן. עד כמה שאני אוהבת את התעשייה ונהנית מהשפה ומהשחקנים, האופציות שלי כאן הן קטנות. אני מתכוונת לאופציות לתפקידים. הרי אף אחד לא באמת מרוויח כסף בקולנוע, זה לא בדיוק הוליווד פה… אם יש משהו שמפחיד אותי יותר מכל זה לעמוד במקום ולהרגיש שאני לא בתנועה או בהתפתחות. תמיד אעדיף לקחת סיכון בבחירת העבודה כל עוד זה יצירתי ומאתגר. התרגלתי להרוויח יפה בתקופות מסוימות ובתקופות אחרות לשבת בבית ולהתעסק בעשייה שקטה בניסיון להגדיל את זירת הפעילות שלי".

כלומר, את מעדיפה לשבת בבית מאשר להתפשר?

"אני לוקחת את זה על עצמי, למרות החרדות והפחדים של לעמוד במקום. כי חשוב לי יותר להתפתח מאשר להיות עבד. אני מאמינה מאוד בפרנסה וחושבת ששחקנים צריכים להרוויח כסף ולעבוד, אבל אני מאוד מנסה להקשיב לעצמי ולבחור לעשות דברים שונים, ואם אין עבודה אז לכתוב, ללמוד, לנסוע, להכיר ולייצר עבורי הזדמנויות. אני חושבת שאומן צריך לקחת אחריות כי אחרת זאת חוויה נורא קשה של תלות. ולי קצת קשה לעמוד בזה. היו למשל הרבה תקופות שעבדתי בהן פחות והיו לי סירובים והתבאסויות, או הצגות פחות קלות שנכנסתי אליהן ושהייתי צריכה לשחק בהן ערב ערב".

ואיך את מתמודדת עם זה?

"אני מתייאשת", היא מפתיעה בתשובתה, "לא תמיד החיים משמחים וזה גם בסדר. אני מחכה שזה יעבור ובינתיים עושה דברים שאני מחוברת אליהם".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!