בתוך מוחו של אמן | "תווים עבור גדולת האלוהים"

 ורדי מנצח על ההופעה השניה של הרקוויאם ב-25 במאי 1874 | Wikipedia


ורדי מנצח על ההופעה השניה של הרקוויאם ב-25 במאי 1874 | Wikipedia

"אתה לא תאמין את מי פגשתי היום".

"פגשת חברה, לא?", ענה המלחין, מבלי שהרים את עיניו משולחן העבודה שלו.

"כן, אבל לא תנחש לאיזה בית הובילו אותנו שיטוטינו הפעם".

"נכון, ואני גם לא רוצה לנחש, אז אולי תגידי כבר".

ג'וזפינה ניגשה לשולחן העבודה של בעלה והניחה מעל לערימת התווים שעבד עליה תמונה עם הקדשה.

"מנזוני?", התרומם בפתאומיות מכסאו, "פגשת את מנזוני?", הגביר את קולו.

פניו הפכו לאדומים ואז לחיוורים לחלוטין, הוא הסיר את כובעו ששכח להסיר עוד כשנכנס לפני כן הביתה, וקימט אותו עד שלא יכול היה לקמטו יותר. "לג'וזפה ורדי, תפארתה של איטליה, מסופר לומברדי מזדקן", קרא ורדי בקול את ההקדשה שעל התמונה וחייך.

"תגיד, איך אפילו עכשיו, כשאתה כבר מלחין גדול עם מוניטין רב באיטליה, אתה עדיין מתרגש כמו ילד בן 16 כשזה מגיע למנזוני?", שאלה בגיחוך ג'וזפינה. "אולי תפגוש אותו כבר אחת ולתמיד ותראה שגם הוא בן אנוש, כמו כולנו".

"את לא מבינה שגדולה כזאת, כישרון כזה ומוסריות כמו של מנזוני הן באמת נדירות אצל בני תמותה שכמונו? אכתוב לו בחזרה. את זוכרת אולי היכן הנחנו את התמונות שצילמנו לפני כמה שבועות?"

ורדי ניגש לחדר השינה ותלה את התמונה קרוב למיטתו. הוא חזר והתיישב מול שולחן הכתיבה, ועל התמונה שג'וזפינה הגישה לו, כתב: "אני מעריך ומעריץ אותך עד כמה שאדם יכול להעריך ולהעריץ אדם אחר על הארץ הזאת, גם כאדם וגם כמכובד של מדינתנו שהתערערה כל כך לאורך השנים. אתה קדוש, דון אלסנדרו!".

* * *

אלסנדרו מנזוני שלזכרו נכתב הרקוויאם | Wikipedia

אלסנדרו מנזוני שלזכרו נכתב הרקוויאם | Wikipedia

כשהגיעה הבשורה על פטירתו של מנזוני, ורדי לא היה מופתע אבל הרגיש שמשהו בו מת יחד איתו. "עכשיו הכול נגמר", חשב, "הוא לקח איתו את הטהור ואת הקדוש ביותר של כל הישגנו".

הוא נזכר בפגישתם המקרית במילאנו, באביב 1868, "הייתי משתחווה אליו לו היה מקובל לעשות זאת בחברת האנשים", אמר לעצמו.

הוא נכנס אל חדר המגורים ואמר לג'וזפינה שכבר סיימה להתכונן, בטון החלטי: "לא אלך איתך להלוויה. אלך לבדי, בלי שאף אחד יראני. הדבר האחרון שאני צריך הוא לשמוע את העיתונים מדברים עלי וגורמים לי להגיד ולעשות את מה שלא אמרתי ולא עשיתי".

השקט ששרר בדירה, לאחר עזיבתה של אישתו, התחיל במועקה והפך לאחד מהרגעים הקדושים האלו שאיפשרו למוסיקה להיכנס ולמלא את חלל ראשו. קולות מקהלה עוצמתיים וקול רועם של תופים הציפו את רגשותיו. זה היה אותו "ליברה מי", שכתב לאחר שמת רוסיני. "לא פלא", הרהר. לפתע הקולות הפכו לנעימה רכה, דקה כחוט שני, שהופיעה ונעלמה כמו גלי הים, עד שלאט לאט התבהרה והתבייתה לה בשלווה בתוך ראשו.

"אמשיך את 'ליברה מי', ואשלים את הרקוויאם לקראת יום השנה למותו של מנזוני", החליט, מרוצה.

הסיפור האמיתי

 הציור של המלחין ג'וזפה ורדי | Wikipedia

הציור של המלחין ג'וזפה ורדי | Wikipedia

ג'וזפה ורדי היה מלחין מצליח בתקופתו ושמר על חייו הפרטיים מכל משמר. עם זאת ניתן ללמוד הרבה מהתכתבויותיו עם חברים ומסיפוריה של אישתו על הדרך בה עבד, ועל האדם שהיה.

הרקוויאם המפורסם שלו נכתב עבור הסופר אלסנדרו מנזוני, אותו העריץ ורדי מאז צעירותו. הוא החשיב את מנזוני לאחד מאנשי התרבות והרוח החשובים ביותר שהיו באיטליה, וכך גם מחשיבים אותו היום.

ורדי לא הלך להלוויה של מנזוני, כדי להימנע מעין הציבור, ולאחר שהלך לבקר את הקבר לבדו, החליט שיגיש בקשה לכתוב את הרקוויאם עבור יום השנה לפטירתו, שיתבסס על חלק ממיסה שכתב כמה שנים מוקדם יותר למלחין רוסיני.

לא ידוע אם ורדי היה אדם מאמין. הוא נהג ללוות את אישתו לכנסיה אך לא היה נכנס. יצירתו נחשבת לאחת היצירות המרגשות והרוחניות ביותר.

* * *

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

אחרי קיץ שלם של הסתובבויות, אוכל טוב ושינה בפריז, ורדי התקשה לחזור לאיטליה ולשגרה. אלמלא מזג האוויר הגרוע קרוב לוודאי שלא היה משלים את הרקוויאם כפי שרצה והתחייב. העבודה האינטנסיבית על היצירה החדשה גרמה לו הנאה רבה, והוא הרגיש איך המוסיקה נושאת אותו לעולמות אחרים.

"אני הולכת לכנסייה, רוצה להתלוות אלי?", הגיחה ג'וזפינה מחדר השינה.

"אסיע אותך אם תרצי, אבל לא אכנס".

"אתה מצחיק, אתה כותב יצירה דתית ונמנע מלהיכנס לכנסייה. תיכנס, אולי זה ייתן לך השראה".

"יש לי את כל ההשראה שאני צריך כאן, בתוך הראש, או ליתר דיוק בתוך הגוף. מאז תחילת השנה אינני עושה דבר מלבד לכתוב תו אחר תו עבור גדולת האלוהים. ואולי גם עבור השעמום העתידי של חברי מנזוני. דבר מדהים קרה לי עם היצירה הזאת, אני מרגיש כאילו הפכתי לאזרח סולידי. אני לא עוד הליצן הציבורי שעושה אופרות".

"אתה לא ליצן, והאופרות שלך נפלאות, אני יודעת על מה אני מדברת".

"אז מה יש לך להגיד על זה, שכשהאני המודע שלי שומע בימים אלו אופרה, אני רוצה מיד להצטלב!"

"אמרתי לך שאתה צריך לבוא איתי לכנסייה", צחקה ג'וזפינה והוסיפה, "יש לי הסעה, אתה יכול להישאר ולסיים את יצירת המופת שלך".

לאחר ימים ארוכים של חזרות, הם עמדו בכנסיית סנט מרקו במילאנו ליום השנה למותו של מנזוני: עם תזמורת גדולה, מקהלה גדולה עוד יותר וארבעה זמרים ראשיים. למרות שוורדי אינו נוהג לנצח על ההופעות שלו, הוא ידע שאת הרקוויאם הוא רוצה הפעם להוביל בעצמו. המוסיקה שהדהדה בחלל הכנסייה הייתה שמימית ממש, הקהל הקשיב בתשומת לב והתאפק שלא למחוא כפיים נלהבות בסופו.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על כתביו של האמן

 

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!