המיתוס שגורם לזמן לעמוד מלכת

בתקופות קדומות האומנות ומיתוסים על אלים וגיבורים על אנושיים אפשרו לאדם לעצור את מירוץ החיים ולחוות זמן מסוג אחר. האם היום, כשחיינו מושפעים מתרבות של בידור, ריאליטי ורדיפה אחר הישגים, אנו עדיין יכולים לצאת מהזמן היום יומי ולהיזכר בדברים החשובים?

חלק מהציור "בריאת האדם" – מיכאלאנג'לו

היום כבר רואים אותם בכל מקום בעיר. האנשים שעושים ג'וגינג בפארקים, על חוף הים ואפילו ברחובות סואנים. אולי גם אתם כאלה: רצים ללא הפסקה, מוציאים אנרגיה, חדורי מטרה, לא משנה מה הנסיבות שאתם פוגשים בדרך. אם יש מעבר חציה, אתם ממשיכים לקפץ במקום. אם מישהו מעז לעצור אתכם, אתם ממהרים לסיים את השיחה כדי להמשיך. מצוידים באוזניות, אתם מבודדים את עצמכם מן העולם – ורצים.

"רצים אל מותם" כתב הפילוסוף ז'אן בודריאר בספרו "אמריקה", שם הוא מדמה את האדם המודרני, כלומר אותנו, "לרצים שאיבדו את הנוסחה לעצור את עצמם". את החברה הוא מדמה לאיש שמן שממשיך להשמין כי איבד את היכולת לרסן את עצמו.

במהלך המאה ה-20, הרבה מאוד סופרים, פילוסופים ואמנים כתבו על מצב החברה המדורדר ועל אנשים שרודפים אחר כסף, תהילה וחיים במציאות מדומה ונוצצת. ביניהם היה מירצ'אה אליאדה, היסטוריון דתות ממוצא רומני, שתיאר אדם מודרני כמי שאיבד את דרכו בגלל "השכחה, השינה, הטפשות והמוות". הוא טען שהאדם המודרני חי בתרדמת מפני שהוא חי בעולם חסר מיסתורין שלא מתחשב בממד העל טבעי שקשור לקיום שלו.

אליאדה חקר תרבויות רבות בעלי אמונות שונות, שיש להם טקסים ומנהגים ייחודיים משלהם וגילה, שישנם מאפיינים משותפים למיתוסים שקיימים בכל התרבויות ושרלוונטים לחברה שלנו היום. הוא האמין שברגע שאנו נזכרים במיתוס הבריאה למשל, שמשותף לכל התרבויות, אנחנו מתחברים לא לעבר שלנו אלא לעצם הרעיון של בריאה כלשהי, שהיא לעד עכשווית ורלוונטית. הוא כתב שברגע שאנחנו חיים את המיתוסים העל טבעיים האלה, אנחנו יוצאים מהזמן הרגיל, הכרונולוגי ואנו מגיעים אל זמן שהוא שונה באיכותו, זמן "קדוש", שהוא בו זמנית ראשוני ולעולם אפשרי להשגה.

אם ה"זמן הקדוש" ההוא עוזר לנו לעצור את הריצה, אז האם המיתוסים הם נוסחה להגיע אליו? אלו מיתוסים קיימים בחברה שלנו היום ולמה אנחנו בכלל צריכים אותם?

"המשפט של פריס" – סנדרו בוטיצ'לי

גיבורים על אנושיים

האגדה מספרת ששלוש האלות: הרה, אתנה ואפרודיטה הן אלה שהתחילו, בעקבות מחלוקת ביניהן, את מלחמת טרויה המפורסמת. לאחר שהגיע לידיהן תפוח זהב שעליו כתוב "ליפה מכולן", הן נכנסו לוויכוח כדי לקבוע למי הוא מיועד. את המחלוקת פתר פריס, בנו של מלך טרויה ובחר באפרודיטה, לאחר שהבטיחה לו שיזכה באישה היפה בתבל – הלנה, ביתו של מלך ספרטה. על אף שהלנה הייתה נשואה למלנאוס, פריס הגיע לראות אותה וברגע שבו הלנה ראתה אותו נכנס לארמון נשלח אליה חץ של קופידון והיא התאהבה בו מיד. השניים מיהרו לברוח יחד והגיעו לטרויה. מלנאוס הכועס הגיע לטרויה כדי להחזיר את אישתו וכך התחילה המלחמה המפורסמת בין הטרואינים ליוונים שבסופה היוונים ניצחו.

המיתוס העל-טבעי של מלחמת טרויה הוא מיתוס חשוב ליוונים, עד היום. יש חלק ב"אליאדה", שנקרא "קטלוג הספינות", שמזכיר את כל המנהיגים שבאו להילחם במלחמה. הקטלוג מונה את כל אזורי יוון, ולפי אחת הטענות, מדובר בחלק החשוב ביותר ב"אליאדה", כיוון שהוא מגדיר ליוונים מי זה יווני. יווני הוא מי שאבותיו נלחמו במלחמת טרויה.

"אם זה שחפר בטרויה היה בא ואומר שהוא מצא עדויות חד משמעיות לכך שמשפחה מסוימת מעולם לא הייתה כאן, אני מניח שהוא היה נתקל בהתנגדות מסוימת מצד אותו יווני שגדל על המחשבה שהיא כבר חלק מהזהות שלו", מסביר חוקר המיתוסים והמרצה, יניב מסינגר.

מסינגר מסביר שלקחת ממישהו מיתוס, שהאמין בו ונשען עליו, נוגע בשאלת הזהות של האדם, כי אם אתה מוחק את המיתוס, אתה מוחק את הסיבה שבגללה אדם עושה משהו. המיתוס הוא אמנם סיפור, אבל זה סיפור שקהילה שלמה מאמינה בו והוא מספק הסבר והצדקה לאופן בו אותה קהילה פועלת או לאופן בו העולם נברא או מתפקד.

בדיוק מהסיבה הזאת, מסינגר חושב, שמיתוס המבוסס על סיפורם של אלים או גיבורים על טבעיים, צריך להיחשב כאמיתי. אם הבסיס של תרבות הוא אמונה בדברים על טבעיים, אז כדי להבין אותה ואת מנהגיה צריך לקבל את הבסיס שעליו היא נבנתה. חגיגות שנה חדשה, צום יום כיפור, "השבת" וליל הסדר הם חלק מהמיתוסים שאנחנו מציינים בחברה שלנו. מיתוס "הארץ המובטחת" או "העם הנבחר", הוא דוגמה למיתוס ותיק שעדיין ממשיך לעצב את המציאות החברתית והפוליטית שלנו.

המיתוס מתאפיין בכך שהוא התקיים בעבר מספיק רחוק כדי להיהפך למיתוס בעיני קהילה מסויימת. אבל המיתוס בלבד אינו מספיק כדי להוציא את האדם מהזמן שלנו ולהחזיר אותו לזמן רחוק, "לזמן המיתוס", טוען מסינגר. כדי לחזור לאותו זמן צריך גם לקיים טקס. "הטקס מוציא את האדם מהזמן הרגיל ומחזיר אותו לזמן ההוא. בליל הסדר נאמר במפורש שכל אחד צריך לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. הטקסט אפילו מנסה להשיג את המטרה הזאת ומודע למאפיין הזה באיזשהי מידה. בזה שאנחנו עושים את הטקס ובטקס נזכר הסיפור, זה מוציא אותנו מחיי היום יום ומביא אותנו לחיות אותו שוב".

האוצר והמומחה לתולדות האומנות ולאומנות הישראלית גדעון עפרת, חושב שהעובדה שהמיתוסים מעצבים את המציאות הפוליטית שלנו או את המנהגים הדתיים שלנו אינה מספיקה והיא אף מסתירה את החוויה האמיתית של המיתוס ואת רגעי הקדושה שאליאדה דיבר עליהם בספריו.

"זה לא שלובשים טלית, או שמביאים שה לעולה והכול נהיה בסדר", אומר עופרת ברגש, "חוויית המיתוס היא חוויה רליגיוזית. חוויה שבה השבט מצליח לסלק את התנין שרוצה לבלוע את האור כי היה ליקוי חמה, או רוצה להבטיח את קיומו בניצחון על האויב. זה סילוק הרע והתגברות עליו. חוויית הצליבה של ישו היא דוגמה טובה לכך. הצליבה היא כאב, היא קורבן והיא 'מות הבן' אבל זו גם הישועה, זה גם יופיו של המשיח, זו חוויה של טיהור, זאת חוויה של עליה השמיימה. זה מורכב".

חגיגה אומנותית נטולת חג

הפגישה עם גדעון עפרת, שנערכה בביתו בירושלים, התקיימה מתוך תחושה שהאומנות, שמלווה בצמוד את המיתוסים שבחברה שלנו מהזמנים העתיקים ועד היום, תוכל לשפוך אור על מהות המיתוס ועל הזמן המיוחד שלו.

האומנות, כמו המיתוס, גם היא דרך שיכולה לעצור את "הריצה" ולהחזיר אותנו לזמן שהוא שונה באיכותו. עפרת טוען שהאומנות חייבת לספק חוויה מהסוג הרליגיוזי ולא להסתפק בלבדר או להיות דקורטיבית. מביתו בירושלים הוא מצביע על השטח שבו קיימה עיריית ירושלים פסטיבלי מוסיקה במשך כל הקיץ ואומר: "לצערי, רוב ראשי הערים מספקים פסטיבלי אומנות ובידור ברמתם ההמונית לציבור כאופן של קניית קולות ושוחד דמוקרטי. כאילו שבזה נמדד כוחו של ראש עיר. אנחנו נמצאים בתקופה ובחברה שאמרה כן לבידור, לשעשועונים ול'ערוצי 2 למיניהם' וזאת חגיגה אחת מתמשכת, חגיגה נטולת חג".

עפרת מזכיר שפירושה של המילה "חג" היא "קורבן": "חגיגה זה לא כיף. ארבע פעמים שמעתי את 'כוורת' מבעד לקירות הרועדים של ביתי ושרתי איתם. אני מאוד אוהב את 'כוורת', אבל אני יודע שאלו הן חגיגות ללא חג. חג מתקיים כשיש קורבן. אומנות שהיא בידורית, היא נגררת, כמו יריד 'צבע טרי', או אמנים שבאים לפתיחות ועוברים ביעף כדי לראות בני אדם ולא לראות אומנות. את החוויה של לעמוד מול יצירה צריך לחוות כחג, של זמן אחר, שבו אמן אומר 'בואו איתי למסע', כזה שדנטה לדוגמה לוקח אותנו: אל היער, אל הנמרים. כמה חוויות כאלה יש? מעטות מאוד".

כדי לדבר על "הזמן האחר" שחווים מול יצירת אומנות עפרת עוצם את עיניו ושואל: "מה זה זמן?" אריסטו הגדיר את "הזמן הרגיל" כספירה של תנועה, כמדידת זמן מנקודה אחת לשנייה, ומכיוון שלאדם יש את סגולת מדידת הזמן הזו הוא יכול לזכור אחורנית את מעשיו וגם להמשיך את ספירתו קדימה אל האינסופי.

מוזיאון "הפטיט פאלה" בפריז – Edal Anton Lefterov

"תודעת הזמן היא גם תודעת המוות, כלומר מודעות שהיא גם טרגדיה גדולה אבל גם זכות גדולה", אומר עפרת. "הזמן 'כזכות' והזמן 'כאסון', בכוחם להעמיד את האדם בפני אופציות שונות. הם יכולים להעמיד את האדם במירוץ אחרי הזמן – להספיק, להרוויח, לאגור עוד ועוד, לאגור התרחשויות ואירועים למשל. והם יכולים להביא את האדם למצב הפוך – למצב שבו הוא יכול להיות במצב מיסטי של התבדלות מזמן, של עצירת הזמן. לערוג, ולכמוה אל הזמן האין-סופי.

"זה מצב שבו אף על פי שזמן עדיין אוכל בך יש לך את הכוח להתעלות מעל הזמניות, כולל הזמניות שלך עצמך". לאחר שתיקה הוא מוסיף: "ויש גם דרך ביניים".

הדרך שלישית מביאה אותנו היישר אל עולם המיתוס והאומנות. עפרת מסביר שבתוך מהלך חיינו, בין לידה למוות, אנחנו בוראים לעצמנו "איי זמן" – איים של זמן ומקום. אי כזה יכול להיות אולם קונצרטים, אולם תיאטרון, זמן הצגה או זמן ביקור במוזיאון. "פילוסופים מאז המאה ה-18 קראו לזה 'זמן המשחק'", הוא מסביר, "כמו למשל הזמן המובדל והמיוחד של משחק כדורגל. זהו זמן המשחק האומנותי, זמן הטקס האומנותי, שהוא גם זמן החג האומנותי – זוהי פרישה מהיום יומי, מן הסתמי – אתה נמצא במרחב וזמן אחר שיש לו את הכללים שלו. זהו אותו מרחב שבו האומנות עשויה לפגוש מיתוס".

למצוא את היופי האבוד

המוזיאון, על פי עפרת, הוא כמו מקדש והטקס האומנותי הוא סוג של פולחן. המוזיאון נולד במאה ה-18 (מקור המושג המוזיאון הוא ביוון העתיקה) בעקבות המהפכה הצרפתית, ובעקבות השינויים בחברה הגדיר את עצמו כתחליף לקדושה וכמקום שנבדל ומטהר מחיי היום יום. אחת הסיבות שעולם האומנות נחשב כעולם נפרד הן אותן מסגרות של ציורים, אותן ויטרינות שהושוו לא אחת לרלקוויות – לשארים של קדושים מתים. סיטואציה שמזכירה טקסי השכבה.

חוויה מיתית נוספת שהאומנות מספקת לנו היא חוויית היופי. "תפקידה המהותי של האומנות הוא לברוא יופי. וגם כשהיא שוללת יופי וגם כשהיא עוסקת במכוער, היא בוראת את היופי האחר", אומר עפרת בהתלהבות. "היום לא רוצים לעסוק ביופי. אומרים שיופי הוא בורגני, שיופי הוא בנאלי, אבל מימי אפלטון ועד לאחרונה דיברו על אותו יופי כהצמחה של כנפיים. כנפיים שהיו לנו ושנפגמו מאז 'הגירוש הגדול' מ'עולם האידאות', מ'גן העדן' או מאז הזיכרון הראשוני של הוויה אנושית. אנחנו חיים בגלות ממרחב של יופי ואנחנו רוצים לחזור אליו.

"היופי האבוד הזה הוא מרחב של זמן אבוד. זה לא ירושלים שאנחנו רואים פה, או הזמן שלוקח להגיע ממקום למקום, זהו זמן אחר. זו נגיעה באינסופיות, נגיעה בעל-זמן שהוא גם אל-זמן. ולכן האנשים מחפשים סוג של נחמה מפני מותם, מפני סתמיות חייהם, מפני הכיעור שמקיף אותנו. ודאי שברמה הזאת, האומנות ו'החג האומנותי', הזמן של 'המשחק האומנותי', מאפשרים לנו את אותו מגע עם העל-זמן של היפה".

עפרת מסביר שהמפגש בין מקום וזמן רגיל, ומקום וזמן על טבעי, הוא בעצם המבחן האמיתי של האומנות – כיצד אומנות יכולה להעביר אותנו מכאן לשם. האם מרביתה הגדול של תולדות האומנות עומד בקריטריון? עפרת מהסס. "ג'וטו הוא מקרה גדול כזה, קאראווג'ו הוא כזה, לאונרדו גם. הגדולים הם מקרה גדול כזה. אני לא יודע מי באומנות הישראלית יכול לעמוד במבחן הזה. משה גרשוני, יגאל תומרקין בשנות ה-60 עשו את זה, אברהם אופק בחלק מהציורים שלו".

הוא טוען שאמנים בישראל לאורך שנים פחדו מהמושג של דת ומטפיזיות. שהריאליזם בלבל לחלוטין את האומנות המודרנית, שהמצלמה בלבלה את האומנות המודרנית, שאמני ההפשטה מצאו להם יעד לחבר את האומנות המופשטת עם החיפוש אחר המיתי והמטאפיזי אבל שמעט אמנים ישראלים עלו על הנתיב הזה. "חיקו כאן את ההפשטה אבל ברמה החיצונית שלה", הוא אומר. "מושגי מיתוס ומטאפיזיקה היו מושגי גנאי באומנות הישראלית לאורך שנים ארוכות. מושגים של דה-מיסטיפיקציה היו במשך שנים מושגים מקודשים על ידי האומנות האוונגרדית הישראלית שהייתה יותר שכלתנית ומושגית".

עפרת אומר שהעניין באומנות הישראלית היה להראות את החומרים, את 'המאחורי הציור' ושלא מסתתר שום אלוהים בתוך יצירת האומנות. יחד עם זאת לדעתו אנחנו נמצאים בתקופה ובהזדמנות של שיבה לערכים האלה. "אני חושב שזה לא מקרה שאת כאן, מכינה על זה מאמר, הוא אומר. אני חושב שאת מוצר של רוח הזמן הזאת. זהו האתגר של האומנות ושל האמנים – להגיע מן החומרי אל הרוחני. אני אומר דברים בנאליים, אבל הם כל כך יסודיים וכל כך מהותיים. לא רק בחומר אלא ברוח, לעסוק ביפה שהוא לא רק דקורטיבי אלא המטאפיסי שדיברתי עליו קודם. לעסוק בהבעה האישית במקום בסיפור הפסיכונאליטי של בעיות שהיו לי עם אמא, שזה בוודאי מרתק, אבל לא מספיק באומנות".

עפרת שוב מתכנס בתוך עצמו, חושב ואז ממשיך ואומר בכנות נוגעת ללב: "משום שאני מבקש את זה, משום שאני נואש מלמצוא את זה, אני כל כך מיואש מהאומנות העכשווית. אני מוצא את עצמי יותר ויותר עם האומנות הקלאסית של המאסטרים הגדולים. אנחנו בתקופה שבה נפתח הצוהר של "על-זמן", אך במקביל זמן בו האומנות הפכה ליותר ויותר ממוסחרת, יותר מצליחנית. אמנים כיום משועבדים מהאקדמיה אל תוך הגלריות להצלחה ולקריצה אל אספנות שמייצגת נובו-רישיות מוגבלת מאוד. זה לא מוליד יצירה גדולה".

עפרת צופה סכנה גדולה אם המצב הזה ימשך. "לא יעלה על הדעת חברה אנושית בלי אומנות", הוא אומר. "זו יכולה להיות אומנות של עשיית כדים, רקמות. אבל בכל רמות ההכנסה אנשים תולים משהו על קיר. יש איזשהו צורך יצרי, נפשי, עמוק של בני אדם באומנות. יש לה פונקציה שאנחנו לא מכבדים אותה. אין שום כתב עת לאומנות היום, מקצצים את כל שיעורי האומנות, היא בשוליים".

אומנות היא אחד הגשרים מהמקום אל המקום האחר, מהזמן הרגיל אל הזמן האחר. "אם אומנות היא גשר", מסכם עפרת, "אז החמצה של הפונקציה הזו תוך כניעה לבידור, זאת סכנה. זה נשמע דרמטי אבל אני מציע לתת על כך את הדעת. כנראה שזה לא במקרה שחברות גדולות כמו רומא, נרקבו עם ההתבדרות הגדולה שלהם".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!