״הסיכויים של אדם שהורשע לשווא בבית משפט להוכיח את חפותו, הם אפסיים״

״פרויקט החפות״ האמריקני הצליח לנקות מאשמה 340 אנשים שהורשעו. חלקם ישבו בכלא 20 שנה וחלקם נידונו למוות. ״זהו רק קצה הקרחון״, אומר חוקר המשפט הפלילי, פרופ' אורן גזל-אייל מאוניברסיטת חיפה, ומציג את ההטיות הפסיכולוגיות במשפט הפלילי שגורמות לעיוותי דין ולהרשעת חפים מפשע – גם בישראל

תמונה: Fotolia

תמונה: Fotolia

״במערכת המשפט הפלילי יש המון מקום לשיקול דעת, ואפילו המון מקום לשרירות לב, והשאלה האם אדם נכנס לכלא או יוצא בלא כלום, היא לפעמים לגמרי עניין של מזל״.

נשמע מפתיע, אפילו מפחיד.

״אבל זה בוודאי נכון. הסיבה היא שרוב העבירות לא מגיעות בכלל להליך משפטי כי אין מספיק ראיות. אם יש ראיות, השאלה היא איזה משקל נותנים לכל אחת מהן. בהמשך, עולה השאלה האם להגיש בכלל כתב אישום ואם מחליטים להגיש אישום, מה יהיה האישום. בכל אלה יש המון משקל למזל ולשרירות״.

כמה אנשים ״חסרי מזל״ חפים מפשע, יושבים לדעתך בכלא בארץ ובעולם?

״זו שאלת מיליון הדולר, ואין לנו כמובן מושג. בהשוואה לישראל, בארה״ב עוסקים הרבה יותר בניסיון לחשוף הרשעות מוטעות, ויש להם הרבה יותר כלים לעשות זאת. זה בגלל שהם מקפידים הרבה יותר על שמירת מוצגים אחרי ההרשעות, באופן שמאפשר בדיקות דנ״א מאוחרות לאנשים שהורשעו עוד בשנות ה-80 של המאה הקודמת. התוצאה היא, שיש להם מאגר של כ-1,600 אנשים שנוקו מאשמה. לגבי המצב בארץ, אי אפשר לתת הערכה רצינית. פרופ' בועז סנג'רו העריך שחמישה אחוזים מהאסירים חפים מפשע, אבל זאת לא הערכה שמבוססת על משהו אמיתי״.

גם בעבירות כבדות, כמו רצח ואונס, יש עניין של מזל?

״כן, אני יכול לתת דוגמה איך שיקול דעת בהערכת ראיות קיימות בתיק רצח, מוביל לתוצאות שונות. היה מקרה של קצין מג״ב, ניר סומך, שירה בשכן שהטריד את אשתו. על פי הראיות שהיו ברשותם, מח״ש (המחלקה לחקירות שוטרים, ד.ג.) העמידה אותו לדין על רצח, בית המשפט המחוזי שבו התברר התיק הרשיע אותו בהריגה, ובערעור בבית המשפט העליון הוא זוכה בטענה של הגנה עצמית. כל זה היה בדיוק על סמך אותן ראיות, וברור שבמובן של הערכת ראיות, החוקרים הבכירים במח״ש הם לא פחות טובים מאלו שבבית המשפט המחוזי, והשופטים במחוזי לא פחות טובים מאלו שבבית המשפט העליון.

יש השפעה פסיכולוגית לדרך שבה מגיעות הראיות

״אני יכול גם לומר שיש השפעה פסיכולוגית לדרך שבה מגיעות הראיות. אם מצליחים לגרום לאדם להודות, זה מטה מאוד את כל החקירה כך שהיא מתמקדת משמעותית באותו אדם ובהודאה שלו, ואז יחפשו ראיות שמתאימות להרשעה. יכול מאוד להיות שאם היו חוקרים מישהו אחר באותה צורה ובאותה אינטנסיביות, והוא לא היה מודה, היו מגיעים לתוצאות אחרות״.

זה אומר שמתחילים מהסוף, מתמקדים בחיפוש אחר ראיות שיתאימו לחשוד ולהודאה שלו, במקום למצוא לפני הכול את הראיות?

״זה קורה בתיקים שהם במוקד העניין הציבורי. במקרים כאלה המשטרה משקיעה מאמצים רבים בכיווני חקירה רחבים מאוד. המון אנשים נחקרים וכל סימן, ולו הקטן ביותר לגבי מישהו, למשל שהוא התנהג או דיבר בצורה מוזרה, יכול לעורר חשד. לכאורה זה נשמע מצוין שיש חקירה אינטנסיבית, אבל זה עלול גם להוביל למסקנות שגויות. בארה״ב למשל מצאו שאלפי מקרים שהתבררו כהרשעות שווא היו דווקא בעבירות חמורות של רצח ואונס, שבהן החקירות של המשטרה ובבית המשפט אינטנסיביות מאוד. עלתה גם השאלה למה דווקא במקרים כאלו יש כל כך הרבה הרשעות מוטעות. הסיבה היא שבחקירות אינטנסיביות שכאלו מגלים עובדות רבות על אנשים שיכולות להתפרש, לעיתים בטעות, כסימנים לביצוע העבירה.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!