מעשה קסם במקסיקו סיטי

מחווה לעיירה הדמיונית מקונדו, בעיירת מולדתו של הסופר. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

מחווה לעיירה הדמיונית מקונדו, בעיירת מולדתו של הסופר. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

מכונית האופל הלבנה החליקה בעצלתיים בכביש המפותל שהוביל לאקפולקו. הילדים נרדמו בספסל האחורי ומרסדס שיחקה עם מחוון הרדיו, בניסיון לקלוט תחנה מעניינת. "די", הניח גבריאל את ידו על ידה של מרסדס.

"מה קרה גבו? האם אינך מתרגש מהחופשה המתקרבת שלנו? אנחנו ממש זקוקים לה", אמרה.

"ציפיתי לחופשה כמוך, מרסדס יקרה, אבל עלי להודות שברגעים אלו אני מתרגש הרבה יותר מהמחשבות שמתרוצצות במוחי. אני חושב שבזה הרגע הבנתי איך להתחיל את הספר על סבא וסבתא שלי שאני רוצה לכתוב כבר כל כך הרבה זמן. אני יודע איך זה יתחיל".

מרסדס הכירה היטב את בעלה, וידעה שההתרגשות וחוסר השקט שלו לא יניחו לו עד שיישב בחדר מול מכונת הכתיבה הישנה שלו. "תעשה כאן פרסה, חוזרים הביתה למקסיקו סיטי", אמרה.

"את בטוחה? אנחנו כבר במחצית הדרך, ורצית כל כך את החופשה".

"אני רוצה יותר לקרוא את הפרק הראשון של הספר שלך. תסתובב".

גבריאל גרסיה מרקז בחדר העבודה שלו. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

גבריאל גרסיה מרקז בחדר העבודה שלו. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

הם עדיין לא ידעו עד כמה הספר הזה עמד לשנות את חייהם. עם אור ראשון של בוקר הסתגר גבריאל גרסיה מארקס בחדרו, הצית סיגריה והחל לכתוב: "שנים רבות לאחר כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח".

"מרסדס!", קרא בקול לאישתו, שהופיעה מיד בחדר. "איפה שמנו את המפות של דרום אמריקה? אני צריך אותן".

"אביא לך אותן מיד", ענתה. הוא תלה את אחת המפות על הקיר, מול שולחן העבודה, ועם העיפרון המחודד שבידו סימן בהתלהבות נקודה קטנה על המפה: "כאן תהיה מקונדו".

"מקונדו?", שאלה מרסדס שעמדה מאחוריו, "יש מקום כזה?"

"עכשיו יש", ענה גבריאל בחיוך.

כל אותו יום הוא היה שקוע בכתיבה ולא שם לב כשהערב כבר ירד, כך קרה גם ביום שלאחריו וביום שלאחריו. הדמויות של חייו, סבו וסבתו, הוריו, קמו שוב לתחייה והוא התעטף במראות ובתחושות מזמן אחר, שבו הדמיון, הפנטזיה והקסם היו חלק מהמציאות היומיומית. בתוך החדר הייתה זאת תקופה פרו-אמריקנית, בחוץ היו אלה שנות ה-60.

 מכונת הכתיבה המקורית של הסופר. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

מכונת הכתיבה המקורית של הסופר. | תמונות: Eitan Abramovich/Staff

המוסיקה המופלאה של דביסי התנגנה ברקע והסיגריות השתלשלו בזו אחר זו. תוך כדי כתיבה היה מוסיף דמויות מהספר לאילן היוחסין ששרטט לצד המפה שעל הקיר. כל דמות כזאת הייתה עולם ומלואו, עם מטען רגשי משלה.

"רמדיוס היפה, נשמע מסקרן", נשמע לפתע מאחור קולו של חברו הוותיק. "תספר לנו עליה על כוס קפה ועוגה?".

"אני שמח שבאתם", ענה גבריאל בלחיצת יד ובחצי חיוך, "בדיוק עמדתי לצאת להפסקה".

כבר עברו כמה חודשים מאז שגבריאל החל לכתוב את הספר, וזה הפך למנהג של ממש שחבריו הטובים היו מגיעים לקראת ערב, מקשיבים, מעירים ומגיבים על השתלשלות האירועים בעיירה הקטנה מקונדו. "כבר שנה שאתם חיים בעולם אחר", צחק חברו בארוחת הערב.

"לא הייתי אומר", תיקן אותו גבריאל. "מרסדס האמיצה חיה בעולם ממשי מאוד. כבר כמעט נגמר לנו הכסף ממכירת האופל הטובה, ועכשיו היא עושה הכול כדי להחזיק את הבית. היא הסתדרה עם המכולת, עם המאפיה. מעולם לא היינו במצב שאין לי שום הכנסה".

"מחר יש לי פגישה עם בעל הבית", אמרה מרסדס ברצינות, "אנחנו תלויים במה שהוא יגיד".

"מרסדס אפילו מסרה את תכשיטיה להערכה כדי למכור אותם. התברר שהם לא פחות מזכוכית טהורה!", צחק גבריאל.

"כדאי מאוד שהספר יצליח", אמר החבר בצחוק אל מול פניהם של חבריו שהפכו לרציניים לפתע. "מה אתם עושים פרצוף, הוא בטוח יצליח, זה סיפור מצוין! אתה כותב אותו כבר שנה, בכל יום", הוא פנה לגבריאל, "כמה זמן אתה מעריך שייקח לך לסיים אותו?"

"הייתי אומר חצי שנה", ענה גבריאל.

"אני מבקשת רק חצי שנה, לאחר מכן נחזיר לך את כל הסכום", אמרה מרסדס לבעל הבית למחרת. "את יודעת שזה סכום גדול להחזיר?", ענה לה באדיבות.

"הספר יצליח, יש לי אמונה שלמה בכך".

* * *

בתחילת 1966 צעדו גבריאל ומרסדס לבית הדואר המקומי כשהם מחבקים בזהירות בידיהם, כאילו החזיקו בתינוק, את הגרסה הסופית בת 590 העמודים של הספר "מאה שנים של בדידות", זה היה השם שגבריאל החליט לתת לו. הם עמדו לשלוח את החבילה להוצאת הספרים שפרסמה את ספריו הקודמים.

הפקיד בדואר הניח את החבילה על המשקל ואמר: "זה יעלה 82 פסו".

מרסדס נברה בארנק שלה, אחר כך גם בתיק ולבסוף אמרה בקול חלוש: "יש לנו רק 53".

גבריאל לקח את החבילה מידי הפקיד, חצה אותה לשני חלקים שווים, נתן את המחצית לפקיד ואמר: "שלח את זה, נשלח את החלק השני כשנשיג את הכסף".

הם חזרו הביתה מתוסכלים כשגבריאל הוציא לפתע את הדפים מהחבילה והבין שהם שלחו את החלק השני של הספר במקום את החלק הראשון. "מה יהיה איתנו?", שאל גבריאל.

הוא עדיין לא ידע שספרו "מאה שנים של בדידות" עומד להיות הספר הנקרא ביותר בעולם אחרי התנ"ך.

הסיפור האמיתי

גבריאל גרסיה מארקס היה עיתונאי וסופר שניסה כבר זמן מה לכתוב סיפור אודות סבתו וסבו שהשפיעו רבות על חייו ועיצבו את אישיותו. גרסיה מארקס סיפר שבמהלך נסיעה לאקפולקו, הוא לפתע הבין איך יתחיל הסיפור ובאיזה סגנון. הוא ואישתו מרסדס החליטו לחזור לביתם במקסיקו סיטי.

כתיבת הספר "מאה שנים של בדידות" ארכה כ-18 חודשים. גרסיה מארקס היה מסתגר בחדרו בכל יום וכותב בשקדנות. בערבים היה מספר לחבריו על התפתחות העלילה. גרסיה מארקס היה המפרנס העיקרי של המשפחה והחודשים הרבים בהם הקדיש את כל כולו לכתיבת הספר יצרו בעיות כלכליות למשפחה. מרסדס נאבקה והסתדרה עם בעלי החנויות המקומיים ועם בעל הבית. הם שמו את כל חייהם כערבון להצלחתו של הספר.

כשגרסיה ומרסדס הלכו לבית הדואר כדי לשלוח עותק של הספר להוצאת הספרים, התברר שאין להם מספיק כסף לשלוח הכול. הם שלחו רק חלק אחד, ואחר כך גילו ששלחו בטעות את החלק האחרון. העורך בהוצאה כל כך הסתקרן לקרוא את תחילת הסיפור ששלח להם את הכסף הדרוש לדמי משלוח של החלק הראשון.

הספר נמכר ביותר מ-50 מיליון עותקים ברחבי העולם.

 

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על כתביו של האמן.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!