עלייתם של החובבנים

אחרי שהווב 2.0 שחרר את הפוטנציאל של חוכמת ההמונים ואפשר לידע להגיע לכל פינה בעולם, הוא גם יצר "שלטון אספסוף" שמאיים לסיים את עידן המומחים. התרבות והערכים של האנושות נמצאים בסכנת הכחדה, מתריע יזם מעמק הסיליקון

ג'ימי ויילס, מייסד ויקיפדיה
צילום: Beatrice Murch

היה זה סוף שבוע חמים בספטמבר 2004 בעיירה החקלאית סבסטופול שבקליפורניה, כ-130 ק"מ צפונית לעמק הסיליקון. אוהלים מפוזרים, המנגל בוער, והחבר'ה צלו מרשמלו. אבל זה בהחלט לא היה קמפינג רגיל. המוזמנים היו מענקי עמק הסיליקון – יזמים מצליחים, תוכניתנים מוכשרים, מחברים של ספרים מכוננים. עבור אנדרו קין, יזם מעמק הסיליקון, היה זה אירוע מכונן. הרגע שבו הוא הפך למבקר חריף של התרבות הדיגיטלית.

"רק חוק אחד היה שם", מתאר קין: "אין צופים, רק משתתפים".

"המחנה נוהל על ידי קוד-פתוח", הוא כותב, "עקרונות השתתפות בסגנון ויקיפדיה – מה שאומר שכולם דיברו הרבה, ולא היה אף אחד שהיה ממונה".

הייתה זו השנה השנייה שבה קיים טים אוריילי את FOO Camp, שמשמעו Friends of O'Reily. אוריילי, מייסד אוריילי מדיה ומהקולות הבולטים בתעשיית האינטרנט, ייסד את המסורת ב-2003. מאז הוא מזמין בכל שנה את משפיעני עמק הסיליקון למדשאות הקמפוס של אוריילי מדיה למפגש בלתי פורמלי, ללא כללים, המאורגן באופן בלתי-מאורגן.

עבור רבים מהמשתתפים היה זה אירוע בלתי נשכח. "נפגשנו, דיברנו, עשינו סיעור מוחות, חשבנו מחשבות גדולות, שיחקנו פינג-פונג ופוקר, ו… ובכן, כל דבר אחר שגיקים חושבים לעשות כששמים אותם ביחד לסוף שבוע", מספר בבלוג שלו תוכניתן שהגיע למחנה. "זאת הייתה הנאה אמיתית להיות עם כל כך הרבה אנשים שכולם מדברים את אותה השפה לשם שינוי".

אבל עבור קין הייתה זו נקודת מפנה בחיים. "עם שק שינה מתחת לזרוע ותרמיל גב, צעדתי לתוך המחנה בתור אחד החברים בכת; שני ימים לאחר מכן, בתחושת בחילה, עזבתי ככופר", הוא כותב.

תעשיית ההיי-טק התחילה להתאושש מהתפוצצות בועת האינטרנט באותן שנים ולצמוח בחזרה, ובכנס הייתה תחושה של התרגשות והתחדשות. כולם דיברו על הגרסה החדשה של האינטרנט, שטים אוריילי היה מהראשונים שכינו אותה "ווב 2.0". כשאמריקה הייתה כבר מחוברת ברובה לאינטרנט בפס רחב, אפשר היה להגשים את החלום של חברה המחוברת ברשת.

"הייתה מילה אחת שכל משתתף ב-FOO Camp דיבר עליה בספטמבר 2004. המילה הזאת הייתה 'דמוקרטיזציה", מתאר קין.

ביום השני, קין החל לחוש את הבחילה. "בהתחלה חשבתי שזה האוכל השמנוני של המחנה, או אולי מזג האוויר החם של צפון קליפורניה. אבל במהרה הבנתי שאפילו הבטן שלי מגיבה לריקנות שבלב השיח שלנו".

האירוע הזה, הוא מתאר, היה פיילוט למהפכת הווב 2.0. קין מתאר שכמו ביוטיוב או ברשתות החברתיות ובבלוגים, "כולם ביטאו את עצמם באותו הזמן, אבל אף אחד לא הקשיב".

קין חש שבתוך האנרכיה הזאת, הדבר האחד ששלט היה "דארוויניזם דיגיטלי" – הישרדותו של מי שמדבר הכי חזק, הישרדותו של הדעתן ביותר.

"הפרתי את החוק האחד של המחנה", מספר קין, "הפסקתי להשתתף, והתחלתי לצפות". ומאז, קין ממשיך לצפות במהפכת הווב 2.0, בבלוגים שמספרם הולך וגדל, באינספור סרטוני הווידאו שעולים ליוטיוב, בצמיחה האסטרונומית של ויקיפדיה, ובצורת התקשורת הבין-אישית החדשה שמתבססת בפייסבוק. וזה מדאיג אותו מאוד.

ב-2007 פרסם קין את ספרו "The Cult of the Amateur" שבו הוא טוען שהרשתות החברתיות, יוטיוב וויקיפדיה הורסים את הכלכלה שלנו, את התרבות שלנו ואת הערכים שלנו. אבל נחזור לזה בהמשך.

כוח להמונים

בסתיו 1999, נלהב מהפוטנציאל העצום הבלתי מנוצל של הווב, חשב מייסד ויקיפדיה ג'ימי ויילס על רעיון: ליצור אנציקלופדיה פתוחה מקוונת ללא תשלום, שתאפשר לכל אחד בכל פינה של העולם להשיג ידע. כמה חודשים לאחר מכן עלתה לאוויר האנציקלופדיה האינטרנטית החופשית "נופדיה", שתוחזקה על ידי מתנדבים.

בניגוד לוויקיפדיה, המתנדבים שכתבו ערכים בנופדיה היו צריכים להיות מומחים, והערכים נדרשו לעבור תהליך קפדני של ביקורת עמיתים כדי לקבל אישור ולהתפרסם. הבעיה הייתה שמעט מאוד התנדבו לתרום לפרויקט. היו אמנם אקדמאים שרצו לכתוב על תחומי המחקר שלהם, אבל לארי סנגר, שהיה העורך הראשי של נויקיפדיה, התנגד לכך, מסביר סימסון ל' גרפינקל, פרופסור למדעי המחשב מקליפורניה. הוא לא רצה שנופדיה תהפוך לאתר המציג את חזית המחקר האקדמי. היא הייתה אמורה להיות אנציקלופדיה.

המוטיבציה הנמוכה של מומחים לכתוב ערכים בהתנדבות נפגעה עוד יותר בעקבות תהליך ביקורת העמיתים הקפדני. נופדיה לא הצליחה להתרומם. רק 24 מאמרים הצליחו להתפרסם לאחר שעברו את האישור. ב-2001  החליטו המייסדים ויילס וסנגר לנסות טכנולוגיה חדשה, טכנולוגיית ה"ויקי". הרעיון היה שקבוצה גדולה של אנשים יכולים לערוך באופן משותף מאגר מידע דרך הווב. כך נולדה "ויקיפדיה".

בניגוד לנופדיה, ויקיפדיה גדלה בקצב מסחרר. היום, כמעט 13 שנה אחרי השקתה של ויקיפדיה, אפשר למצוא בה 4.4 מיליון ערכים באנגלית ועוד כ-25 מיליון ערכים ב-232 שפות נוספות, ביניהם כ-153 אלף בעברית.

ויקיפדיה מאפשרת היום לעולם גישה חסרת תקדים לידע. גם תחומים מורכבים שהיו שמורים למומחים בעבר נעשו לנגישים בלחיצת כפתור מכל פינה בעולם. אפילו בכפרים נידחים באפריקה, שאליהם האינטרנט אפילו לא הגיע, יש גישה לוויקיפדיה. מתנדבים מסורים מגיעים לאותם כפרים עם מחשבים ישנים, ועם עותקים אוף-ליין של ויקיפדיה על גבי דיסקים וכוננים קשיחים, ומאפשרים גישה לידע לאותם אנשים שאפילו לספריה קטנה אין להם כל דרך להגיע.

אבל ויקיפדיה היא יותר מאנציקלופדיה חופשית. ויקיפדיה היא הדגמה מוחשית של מה שיכול אדם לייצר אם נותנים לו את הכלים לכך. כדי לערוך ערך בוויקיפדיה לא צריך להיות מומחה, לא צריך תואר אקדמי, ואפילו לא צריך לסיים השכלה יסודית. צריך רק מחשב, חיבור לאינטרנט, והבנה של התקנות של ויקיפדיה. תנועת הווב 2.0 המקדשת את תוכן הגולשים מאפשרת לכל אחד, בכל מקום, להשתתף גם ביצירת הידע וגם בצריכה שלו, וההשפעות על העולם שלנו הן אדירות.

דון טפסקוט ואנתוני ד' וויליאמס זכו לתשבוחות על ספרם שהגדיר מושג חדש: Wikinomics, הספר הגדיר את התופעה לפיה עסקים יכולים לשגשג בזכות גישה כלכלית חדשה, גישה של "ויקי", המבוססת על גישה פתוחה של קוד פתוח, שיתוף חסר היררכיה וחוכמת ההמונים.

"שיתוף פעולה המוני הוא לא רק המנוע המשמעותי ביותר להצלחה בשווקים של היום", כותבים המחברים, "הוא עוזר לשנות את הדרך שבה אנחנו מנהלים את המדע, יוצרים תרבות, מעבירים ידע ומחנכים את עצמנו, ושולטים בקהילות שלנו ובמדינות שלנו". המודל החדש הזה, הם מסבירים, יכול לשחרר את הפוטנציאל האנושי החבוי שלנו.

וויליאמס וטפסקוס גם מזכירים באותה הזדמנות מאמר שהתפרסם בכתב העת Nature ב-2005, שגילה משהו שזעזע את הקהילה האקדמית: רמת הדיוק של ויקיפדיה לא יורדת באופן משמעותי מזו של אנציקלופדיה בריטניקה הנכתבת ונערכת על ידי מומחים בעלי שם. מאמר ממוצע בוויקיפדיה הכיל ארבעה אי-דיוקים, ואילו בבריטניקה שלושה אי-דיוקים. "ההבדל המהותי", מעירים וויליאמס וטפסקוט על המחקר, "הוא שמנגנוני היצירה הגמישים של ויקיפדיה והקהילה הגדולה של המתנדבים מבטיחים שהטעויות האלה יתוקנו במהרה".

המונולוג החד-כיווני, הם מסבירים, מתחלף ברב-שיח עשיר ומגוון שבו מיליארד קולות יכולים להישמע.

זה לא רק ויקיפדיה. גישת השיתוף והיצירה הקהילתית שינתה וממשיכה לשנות את העולם שלנו. אלפי תוכניתנים מרחבי העולם יצרו וממשיכים לשפר את מערכת ההפעלה בקוד-פתוח לינוקס, מערכת הפעלה שמשמשת היום בסיס לרבים מהמכשירים הטכנולוגיים שאנחנו משתמשים בהם – לא רק הראוטרים שאנחנו משתמשים בהם כדי לגלוש באינטרנט ומכשירי האנדרואיד שבכיס שלנו – אפילו מכשירים בטכנולוגיות סגורות במיוחד כמו מקינטוש ואייפון בנויים על תשתית של מערכת הפעלה בקוד-פתוח בסגנון לינוקס.

שיתוף מציל חיים

לאחר הצלחת הספר הראשון שלהם, וויליאמס וטפסקוט פרסמו ספר נוסף – Macrowikinomics – שמציע כיצד כל העולם צריך לגבש מחדש את תפיסתו הכלכלית בהתאם לכלכלת ה"ויקי". גישת ה"ויקי" השיתופית לא רק יכולה לגרום לפריחה כלכלית של חברות רבות, אלא גם ממש להציל חיים, הם מציגים בפתיח הספר.

"אושאהידי", פרויקט בקוד פתוח, פותח בקנייה ואיפשר לתושבי קניה לדווח בזמן אמת על אירועי אלימות. בעקבות רעידת האדמה בהאיטי הוא שימש שוב להצלת חיים. בתמונות: תוכניתנים נפגשים כדי לשפר ביחד את הקוד
צילום: Erik Hersman ,Juliana Rotich

מיליון וחצי אנשים מצאו את עצמם מחוסרי בית בינואר 2010, בעקבות רעידת האדמה הטראגית בהאיטי. עשרות אלפים נהרגו, ומאות אלפים נפצעו.

כשנתיים לפני כן החל ארגון קטן בקניה לפתח תוכנה למיפוי משברים. התוכנה מאפשרת למשתמשים להעביר מידע על אירועים ומקרים שהם היו עדים להם, ולתעד אותם בתוך מפה שיתופית, הנוצרת על ידי הקהילה. הייתה זו תקופה של אלימות בקניה – אונס, ביזה ורצח – ומייסדי הארגון חששו שהממשלה מנסה להסתיר את מספרם האמיתי של המקרים הקשים. ואכן כך היה המקרה, כפי שגילו בעקבות הכמות העצומה של הדיווחים שהגיעו למערכת השיתופית באמצעות דואר אלקטרוני, הודעות טקסט או טוויטר.

עכשיו, בהאיטי, הגיע הזמן לשלוף שוב את התוכנה. "הפרדיגמה החדשה הזאת למאמצים הומניטריים הפכה את החוכמה הקונבנציונלית על פיה", מסבירים וויליאמס וטופסקוט. "במקום לשבת ולחכות לסיוע, הקורבנות סיפקו מידע מהשטח באמצעות הטלפונים הסלולריים שלהם או כל ערוץ תקשורת שהיה זמין עבורם. במקום רק לתרום כסף, רשת מתנדבים ארגנה את המידע, תרגמה, ואישרה את ההודעות על מפות אינטראקטיביות שאפשרו לעובדי הסיוע לכוון את תגובתם".

חוכמת ההמונים, הם מסבירים, מספקת הזדמנות עצומה שיכולה לשנות את פני החברה והכלכלה שלנו.

האמת של ויקיפדיה

אבל לא כולם מסכימים לנקודת המבט האופטימית הזאת. לגישת הקוד הפתוח, השיתופיות, וחכמת ההמונים יש גם לא מעט מבקרים שמבקשים להזהיר אותנו מפני ההשלכות המסוכנות שלה על החברה שלנו.

ג'רון לנייר, מי שנחשב לאבי ה-Virtual Reality, הוא אחד מהם. לנייר הוא מדען מחשב, מלחין, אפשר לומר גם הוגה. אבל הוא לא במאי. באמת שלא. הוא אמנם ניסה ליצור סרט אחד לפני שנים רבות, אבל התוצאה הייתה סרט שלנייר מעדיף ש"אף אחד לא יראה עוד לעולם".

לכן, כשהוא גילה שהוא מופיע כ"במאי קולנוע" בוויקיפדיה, הוא די הופתע. מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים ב"אנציקלופדיה החופשית" שהשתתפות בהצגת הסיום בתיכון זיכתה אתכם בתואר "שחקן תיאטרון"? אנציקלופדיה חופשית היא חופשית, אז לנייר עשה את מה שכל אדם בעל אוריינות מחשב בסיסית היה עושה – לחץ על כפתור ה"ערוך", ותיקן את המעוות.

אבל התיקון של לנייר לא אושר. הוא לא סיפק סימוכין לתיקון שלו, ולכן וויקיפד קפדן החליט לבטל את התיקון.

לנייר מעיד על עצמו שאינו במאי סרטים, אבל זה לא מספיק. לפי התקנות של ויקיפדיה, ידע אישי אינו מקור מוסמך. כדי לבסס את הטיעון, צריך להביא מראה מקום לספר, מאמר או כתבה שבהם הוצג הטיעון. אבל אף אחד לא כתב מעולם על לנייר שהוא אינו במאי. אולי מאותה סיבה שאף אחד לא כתב על אביגדור ליברמן שהוא אינו זמר. לכן, תיקונים חוזרים ועיקשים של הערך נתקלו בביטולים עיקשים עוד יותר של הוויקיפדים, בליווי נימוקים בנוסח מזכירת קיבוץ מהסוג שרוחש כבוד רב מדי לתקנות.

לנייר המתוסכל התחיל להישאל על ידי עיתונאים על הקריירה הקולנועית שלו. הוא חשב לעצמו שהעונש הראוי ביותר עבור הוויקיפדים העיקשים יהיה להכריח אותם לצפות בסרט האחד שהוא עשה.

לנייר החליט לפרסם מאמר חריף במגזין Edge שבו העביר ביקורת חריפה לא רק על ויקיפדיה, אלא על כל התרבות שיוצר הווב 2.0. "מאואיזם דיגיטלי", הוא קורא לזה, או "שלטון האספסוף". ההמון יכול להכתיב את דעתו ולרמוס את המיעוט. קולות מעמיקים, שקולים ומבוססי מחשבה מושתקים על ידי צעקות של טענות פופוליסטיות קלות לעיכול.

"זה קולקטיביזם מקוון חדש המציג מחדש את הרעיון שההמון הוא החכם ביותר", הוא מסביר. "זה רעיון שהיו לו השלכות נוראיות כשהוא הוצג על ידי הימין הקיצוני או השמאל הקיצוני בתקופות היסטוריות שונות. העובדה שהוא מוצג עכשיו מחדש על ידי טכנולוגיסטים ועתידנים בולטים, אנשים שבמקרים רבים אני מכיר ואוהב, לא הופכת אותו למסוכן פחות".

למרבה האירוניה, דווקא המאמר הזה איפשר ללנייר לבטל את אישום ה"במאי" בערך הוויקיפדיה שלו. Edge הוא הרי כתב עת, מקור משני, כך שעתה ניתן היה להציג סימוכין לטענה שלנייר אינו במאי, שעד כה לא הייתה ניתנת לאימות.

להיסטוריון, פרופ' טימותי מסר-קרוז מאוהיו, היה פחות מזל. במשך עשר שנים הוא חקר את אחד מהאירועים המכוננים בהיסטוריה האמריקנית – המהומות בהיימרקט במאי 1886. הוא כתב שני ספרים וכמה מאמרים על הנושא. "בכמה מעגלים זה מעניק לי מעמד של מומחה בנושא. אבל לא בוויקיפדיה", הוא כתב.

הערך בוויקיפדיה מכיל מידע מעמיק ועשיר על התקרית, אבל פרופ' מסר-קרוז מצא בו טענה מרכזית שגויה שאין לה שום ביסוס במציאות. לכן הוא ניסה להסיר את הטיעון השגוי מוויקיפדיה. בתוך דקות, התיקון בוטל. גם הפניות למאמרים אקדמיים שפרסם לא עזרו. הוויקיפדים התעקשו, וציטטו את התקנה של ויקיפדיה לפיה אסור למחוק אינפורמציה שנתמכת על ידי מרבית המקורות ולהחליף אותה בדעת מיעוט.

"ויקיפדיה זה לא 'אמת'", כתב לו אחד מהעורכים בוויקיפדיה, "ויקיפדיה זה 'היכולת לאמת' על פי מקורות מהימנים. לכן, אם רוב המקורות המשניים שנחשבים למהימנים חוזרים על תיאור שגוי של משהו, ויקיפדיה יציג את אותו טיעון שגוי".

שנתיים לאחר מכן מסר-קרוז פרסם את ספרו על המשפט של תקרית היימרקט. "עכשיו יש לי יסודות ויקיפדיים מוצקים להתבסס עליהם", הוא חשב לעצמו. הוא ניגש שנית לתקן את הערך, והוסיף הפנייה לספרו החדש. "התיקון שלי שרד חמש דקות לפני ששוטר-ויקי גער בי: 'אני מקווה שתלמד כמה מעקרונות המדיניות של ויקיפדיה", הוא כתב לו.

"אם כל ההיסטוריונים למעט אחד אומרים שהשמים היו ירוקים ב-1888", הסביר הוויקיפד, "המדיניות שלנו דורשת שנכתוב 'רוב ההיסטוריונים כותבים שהשמים היו ירוקים, אבל אחד אומר שהם היו כחולים' […] כעורכים אינדיבידואלים אנחנו לא מתעסקים בשיפוט של הטענות, אנחנו רק מדווחים על מה שהמקורות המהימנים כותבים".

פולחן החובבנות

"האמת משתטחת", כותב קין בספרו. "בוויקיפדיה כל אחד עם אג'נדה יכול לשכתב ערך לפי רצונו".

"ילדים לא יכולים להבחין בימינו בין מקורות חדשות אמינים שנכתבו על ידי עיתונאים אובייקטיביים ומקצועיים לבין מה שהם קראו באיזה בלוג", הוא כותב. בתרבות האנונימיות, הוא מסביר, כל אחד יכול לטעון כל טענה, מבלי לקחת עליה אחריות. במסווה של בלוגרים או של משתמשי יוטיוב, בעלי אינטרסים שונים מקדמים את האינטרסים שלהם, הוא מסביר.

אנדרו קין, יזם מעמק הסיליקון, חושש מ"השחתה מוחלטת, של השיח האזרחי שלנו".
צילום: The Next Web ,Jonathan Sprague

חברות כמו מקדונלדס או וולמארט נעזרות בעובדיהם כדי לערוך את ערכי הוויקיפדיה שלהם ולהסיר משם קטעים שאינם מוצאים חן בעיניהם, מציג קין כדוגמה. סרטון ויראלי ששם ללעג את ההתחממות הגלובלית התגלה כיצירה שמומנה על ידי תאגידי דלק. חברות אחרות שוכרות בלוגרים אנונימיים שיכתבו באופן שישרת את האינטרסים שלהן.

קין לא רק מודאג מאובדן האמת. הוא מודאג גם מאובדן התרבות והערכים של החברה שלנו, או "השתטחות התרבות" כפי שהוא מכנה זאת. ה"דמוקרטיזציה" שכולם שיבחו ב-FOO Camp ב-2004, הוא מסביר, לא באה בלי מחיר.

"פולחן החובבנות גורם לכך שיהיה קשה יותר ויותר להבחין בין הקורא לבין הכותב, בין האמן לבין אמן הספין, בין אמנות לבין פרסומת, בין החובבן לבין המומחה", הוא כותב. "והתוצאה? התדרדרות האיכות והאמינות של המידע שאנחנו מקבלים, וכתוצאה מכך עיוות, אם לא השחתה מוחלטת, של השיח האזרחי שלנו".

"היום, בווב, שבו לכולם יש קול שווה, מילותיו של החכם לא שווים יותר ממלמולו של השוטה. בטח, לכולנו יש דעות […] אבל רק למעטים מאתנו יש הכשרה מיוחדת, ידע, ניסיון מעשי כדי ליצור איזושהי פרספקטיבה אמיתית". עיתונאים מוערכים כמו תומס פרידמן, קין מסביר, השקיעו שנים של מחקר מעמיק במזרח התיכון כדי להגיע למעמדם, ומגיע להם לקבל על כך תגמול.

"כישרון, כמו תמיד, הוא משאב מוגבל. לא תמצאו  אדם מוכשר ומנוסה צפון בביתו בפיג'מה שלו מאחורי מחשב, מקשקש איזה פוסט אווילי בבלוג או ביקורת סרטים אנונימית. טיפוח כישרון דורש עבודה, כסף, מומחיות והשקעה".

כמו בכל מהפכה, מסביר קין, צריך להלל איזשהו מישהו "אציל". במהפכת הווב 2.0 זה "החובבן האציל". אז ב-2004, במחנה, קין פגש את אוריילי, שמאז המשיך להפיץ את האידיאליזם של הווב 2.0. "החובבנים האצילים", הסביר לו אוריילי, יעשו דמוקרטיזציה ל"דיקטטורה של המומחים".

"במקום דיקטטורה של מומחים, נקבל דיקטטורה של אידיוטים", הייתה התשובה המתאימה, חשב קין מאוחר יותר.

ג'רון לנייר סיכם את הדאגות שלו מהשלכות הווב 2.0 בספרו You Are Not a Gadget. "תרבות חוכמת ההמונים לא מצליחה לייצר את סוג היצירתיות שבני אנוש אינדיבידואליים מסוגלים לייצר", הוא כותב. "היא מסוגלת רק לקבץ ולסכם ידע, לשפר דברים קיימים, אבל לא ליצור דברים מעניינים חדשים".

לנייר מאמין שהשבח וההלל לחוכמת ההמונים הופכים לאידיאולוגיה בקרב אלה המעצבים את הטכנולוגיה שלנו, והוא חושש שהתוצאה היא שנאבד את האנושיות שלו. "אם תחשבו בהתאם לזה, אולי תחשבו שהאינטרנט מקבל חיים, הופך לייצור גדול – אחד מהמייסדים של גוגל אומר את זה כל הזמן", הוא אמר בהרצאה שנתן לרגל צאת הספר. "אם האינטרנט מקבל חיים, אז אנחנו רק מחשבות שבתוכו. אנחנו הופכים לנוירונים. אנחנו הופכים לחשובים פחות".

"לשים את המידע מעל האנשים זו למעשה הטעות שאני מבקר, והספר הוא למעשה על זה", הוא אמר.

אבל האינטרנט לא חייב היה להיות כך. גם קין וגם לנייר מסכימים שאפשר ליצור מודל חלופי.

מחפשים אינטרנט אחר

פרופ' צ'ארלס מולר מאוניברסיטת טוקיו הוא עוד אחד ממתוסכלי ויקיפדיה. אבל הוא לא אחד מאלה שישב ויתלונן – הוא החליט לנסות ליצור מודל חדש.

כחובב טכנולוגיה ותיק, מולר לא רק היה תומך נלהב של ויקיפדיה, אלא גם ניסה לתרום לפרויקט השיתופי. מולר חוקר את הבודהיזם הטיבטי במשך שנים ארוכות, ורצה לנצל את המומחיות שלו כדי לתרום לעולם. "בכל פעם שרציתי לכתוב משהו, מה שכתבתי נמחק על ידי קבוצה של חסידים של זרם מסוים", הוא אמר לי כשנפגשנו בישראל. "מנטליות ה'כוורת' בוויקיפדיה זה שקבוצה של אנשים מתאספת ביחד בביריונות ומונעת אוטוריטה להשמיע את קולה רק בעזרת הכוח של מספרם הרב של האנשים", הוא אומר. אם זה לא הספיק כדי להמאיס עליו את ויקיפדיה, אז מאוחר יותר הוא גילה שוויקיפדים מעתיקים ללא רשות חומרים שהוא יצר לוויקיפדיה, מבלי שיש לו היכולת להיאבק בכך.

חוץ מהמחקר האקדמי השגרתי, מולר עובד כבר שנים רבות על פרויקט נוסף – מילון אקדמי מעמיק לסינית קלאסית ומילון למונחים בודהיסטיים בסינית קלאסית. בשלב מסוים החליט מולר להעלות את המילון שלו לווב, כדי שיהיה זמין לחוקרים ברחבי העולם. אבל הוא נתקל בבעיה: האקרים שלחו רובוטי-ווב שיסרקו את האתר שלו ויעתיקו את כל המילון. מולר לא רק חשש מהפרות זכויות היוצרים – הרובוטים החמדנים דפדפו באתר באינטנסיביות גדולה כל כך, שקצב הגלישה של הגולשים האנושיים נפגע משמעותית.

מולר החליט להגביל את הגישה, כך שכל משתמש יוכל לצפות ב-50 ערכים בלבד בכל יום. אבל אז הוא חשב על רעיון נוסף: חוץ מלעצור את הרובוטים, הוא יוכל גם לעודד את עמיתיו לתרום לפרויקט. בתחילתו של הפרויקט היו כמה חוקרים אדיבים שתרמו מעבודתם, אבל לאחר מכן אף אחד לא תרם עוד, ומולר התאכזב.

ג'רון לנייר: "לשים את המידע מעל האנשים זו למעשה הטעות שאני מבקר".

"כולם היו די מרוצים עם 50 ערכים ביום, אז הייתי צריך להוריד את זה. כשהורדתי ל-40, לא היו תלונות. ל-30 – לא היו תלונות. ל-20, היו כמה תלונות, אבל ב-10 – כולם צרחו. ואז ידענו שעלינו על זה. 10 זה המספר", מספר מולר.

מולר התחיל להגיב לתלונות שהגיעו אליו למייל. "תראו, אני משקיע את החיים שלי בזה, ו-97 אחוז מזה נעשה על ידי. למה שלא תתרמו משהו?" הוא כתב להם. "לעתים קרובות הם נעשו נבוכים, ואמרו: 'כן, לא חשבתי על זה'". כך, כל מי שתרם עבודה לפרויקט זכה בגישה בלתי מוגבלת.

מולר מאמין שפרויקט קהילתי צריך להיבנות על הבסיס של ערך ההדדיות. לאט לאט חוקרים מרחבי העולם התחילו לתרום לפרויקט ולהרחיב אותו. מולר, בתפקיד העורך הראשי, המשיך לבדוק את התרומות, לתקן אותן, לשפר אותן, ולהכניס אותן לאתר.

מולר הבין שאם מישהו צריך לגשת ליותר מ-10 ערכים ביום, ייתכן מאוד שהוא חוקר. אם הוא חוקר, בוודאי יש לו מה לתרום מתחומו למילון, כך שתוכל להיווצר קהילה שממשיכה לתחזק את המילון. אם למישהו אין יכולת לתרום, הוא יכול לשלם סכום סמלי של 30 דולר בשנה, ולקבל גם כן גישה חופשית.

כך, כמו בפרויקטי "ויקי", המילון השיתופי של מולר נבנה על ידי קהילה, ומתוחזק על ידי קהילה, אבל בניגוד למודל ה"ויקי", זוהי קהילה של מומחים, המזוהים בשמם האמיתי, שיוצרים ועורכים את הערכים על בסיס מחקר מעמיק שלהם. מולר מאמין שמודל שכזה, בניגוד למודל שמבוסס על חובבנים ועל היעדר הדדיות, יכול להיות בר-קיימא הרבה יותר.

גם לנייר מציג בספרו מודל אלטרנטיבי לאיך שהאינטרנט היה צריך להתפתח – המודל של אתר ThinkQuest – אתר שהציע לתלמידים לעצב אתרים שינסו להסביר תחומי לימוד שונים בדרכים יצירתיות ומקוריות. בין האתרים נערכה תחרות ומקימי האתרים המוצלחים ביותר זכו במלגה. האתר הזה זכה בזמנו למספר עצום של מבקרים, והיה זוכה למקום של כבוד בתוצאות החיפוש. אבל לנייר מסביר שהתוכן ב-ThinkQuest שתרמו המשתתפים היה בעל ערך רב הרבה יותר מזה של ויקיפדיה.

"המתחרים היו צריכים ללמוד איך להציג רעיונות כמכלול, וגם להבין איך להשתמש במדיום המקוון החדש כדי לעשות זאת. העבודה שלהם כללה סימולציות, משחקים אינטראקטיבים ואלמנטים אחרים שהיו חדשים לעולם", כותב לנייר. "הם לא רק העבירו חומר שכבר היה קיים לצורה יותר מוסדרת ואנונימית".

בנוסף, מנגנון השיפוט של ThinkQuest לא התבסס על פופולריות כמו ביוטיוב למשל, אלא על שופטים מומחים, אבל בכל זאת היה זול לתחזוקה. "הווב היה צריך להתפתח לפי המודל של ThinkQuest במקום המודל של ויקי – והוא גם אכן היה מתפתח כך אם לא הייתה אידיאולוגיית ה'כוורת'".

בכל מקרה, כל עוד האינטרנט נשאר במתכונתו הנוכחית, לנייר מציע כמה דרכים לשמור על האנושיות והאינדיבידואל שלנו. הוא מציע למשל לא לפרסם שום דבר באופן אנונימי, אלא אם פרסום כזה עלול לסכן את ביטחוננו. הוא מציע לנו "ליצור אתר אינטרנט שישקף עלינו משהו שלא ניתן לבטא ברשתות חברתיות". הוא מציע "לפרסם מדי פעם וידאו שלקח לנו לייצר פי מאה זמן יותר ממה שלוקח לצפות בו", ו"לפרסם פוסטים שלקח לנו כמה שבועות של מחשבה עליהם לפני ששמענו את הקול הפנימי שצריך לצאת החוצה".

"אלה כמה דברים שאתם יכולים לעשות כדי להיות בני אנוש, במקום מקור למקטעים שינוצל על ידי אחרים".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!