פשוט תייצר את זה

למה שלא תבנו לכם מזל"ט בבית, תתנו לילד שלכם להדפיס לעצמו את הצעצועים, ותקימו לכם חברה גלובלית מהסלון? תרבות ה"מייקר" מתפשטת לכל מקום. המהפכה התעשייתית השלישית כבר כאן

כריס אנדרסון (במרכז) ראה את המגמה וייסד חברה למזל"טים המבוססת על תרבות עשה-זאת-בעצמך.
צילום: טל דואק, Ville Hyvönen ,3DRobotics

בגיל 12 סילביה טוד כבר הספיקה לפגוש את הנשיא אובמה, להרצות בכנס TEDx ולהשיג עדת מעריצים לתוכנית האינטרנטית שלה. זה לא שסילביה שרה יפה, או שהיא קולעת למה שפופולרי בקרב ילדים בגילה. סילביה עושה דברים. היא "מֵייקרית". והיא מראה לכל העולם איך אפשר גם בגיל 12 לבנות רובוט המצייר בצבעי מים, שעון דיגיטלי המציג שלל אנימציות, ורקטה מנייר.

צילום: טל דואק, Ville Hyvönen ,3DRobotics

בתוכניות שלה היא מלמדת באמצעות בובות וציורים איך ליצור כל מיני דברים מגניבים, וגם עקרונות של אלקטרוניקה ומכניקה כדי להבין איך הם עובדים. "אני ממש רוצה לתת השראה לילדים ברחבי העולם שילכו וייצרו משהו", היא אומרת.

סילביה היא רק דוגמה אחת לתופעה עצומה המתרחשת בעולם. הידע זמין בלחיצת כפתור; כלי העבודה זולים ונגישים; וקהילות שלמות משתפות פעולה דרך האינטרנט ומשתפות את הפיתוחים שלהן. יכולות שהיו שמורות בעבר למפעלים מורכבים ולחברות גדולות מגיעות לשולחן העבודה הביתי שלנו.

באמצעות מדפסות תלת ממד ביתיות, רכיבים אלקטרוניים זולים והוראות שהורדו מהאינטרנט, חובבנים מצליחים לבנות בעצמם בבית צעצועים מתוחכמים, רובוטים, מזל"טים, מדפסות תלת ממדיות ואפילו לוויינים. המהפכה התעשייתית השלישית, מסבירים המומחים, כבר בפתח.

התופעה הזאת זכתה לשם "תרבות ה'מייקר" (Maker Culture), וסביבה הולכת וגדלה ברחבי העולם קהילה של "מייקרים". "מייקרים הם אנשים שעושים דברים", מסביר ארנון זמיר, שעבד במשך שנים רבות בהייטק, עד שהחליט לעזוב ולהצטרף להקמה של רשת מועדוני מייקרים במכון ראות.

"אנחנו נמצאים בעולם שבו מאוד פשוט לאנשים לעשות בעצמם דברים מסובכים מאוד", הוא מסביר. "מייקר הוא בן אדם שיודע שכשיש לו מחשב מול העיניים, וכמה שעות פנויות, הוא יכול לעשות הכול".

למכון ראות ולזמיר יש ציפיות גדולות מרשת מועדוני המייקרים החדשה שלהם, XLN. היא חלק מתוכנית שאפתנית להפוך את מדינת ישראל לאחת המדינות המובילות בעולם באיכות החיים, ולמדינה מובילה ב"מהפכה התעשייתית השלישית". אבל לזה עוד נחזור בהמשך.

נהנים מ"האזור לפירוק דברים" בכנס מייקרים בארה"ב.
צילום: טל דואק, Gregory Hayes, Mitch Altman, Michelle Thorne, Maker Media

חדר הצעצועים של העתיד

בדרום תל אביב, באזור תעשייתי מוזנח, בין מפעלים וסדנאות וכמה חנויות מקצועיות, עומד לו בניין מפלצתי בגודלו. מוזנח ומפוייח כמו רוב הבניינים בסביבתו, וקירותיו המתפוררים גדושים בכיתובי גראפיטי. עולים שתי קומות במדרגות החשוכות והמטונפות, פונים ימינה, והנה דלת לבנה בוהקת.

אני דופק על הדלת. תוך רגע היא נפתחת על ידי אחד הנוכחים, שנראה קצת מופתע. הוא לא רגיל שדופקים על הדלת הזאת. היא תמיד פתוחה, הוא מסביר בנימוס, ואפשר פשוט להיכנס.

עם תקרה גבוהה של כארבעה מטרים, על פני שטח של יותר מ-120 מ"ר, נגלה לפניי מרחב ענק של לונה-פארק ל"מייקרים". על מדפים גבוהים המגיעים עד לתקרה מסודרים רכיבי אלקטרוניקה, מכשירים ישנים שאפשר לפרק, מחשבים ומסכים, וכלי עבודה. קרשים ממתינים בצד למישהו יצירתי שיעשה מהם משהו מעניין, וסלילים של חומר גלם למדפסות תלת ממד מונחים על המדפים.

שולחנות עבודה מסודרים בכמה נקודות – לצד חלק מהקירות, ועל דלפק גבוה שבמרכז החדר. סביב שולחן אחר מקובצים אנשי המקלדות והמסכים – חלקם מתכנתים משהו, אחרים בוחנים איזה מודל תלת ממדי, או מחפשים פתרונות באינטרנט לפרויקט שלהם.

לאחד מהם מחובר מכשיר קטן למחשב, ממיר דיגיטלי עם חיבור USB שעלה לו בערך 10 דולר, וממנו יוצא כבל המחובר לאנטנה פשוטה. על מסך המחשב שלו מופיעה מפה, ועליה מוצגים כל המקומות בטווח כמה עשרות קילומטרים שבהם נמצאים כרגע מטוסי נוסעים, כולל מספר הטיסה, הגובה, והמהירות של כל אחד מהם. זה חלק מפרויקט קוד פתוח, הוא מסביר לי, שפיתחה קבוצה ברחבי העולם. הפרויקט שם לעצמו למטרה לעקוף את הפונקציונאליות הרגילה של הממיר, ולהשתמש באחד הרכיבים שלו כדי לעשות כל מיני דברים מעניינים.

מחדר עבודת העץ נשמעים מדי פעם קצת ניסורים. גם הוא עמוס במכונות ובכלי עבודה. בחדר נוסף מונחות מכונות שונות לעבודה במתכת ובפלסטיק.

על שולחן אחר בחדר המרכזי מתעסקים שניים ברכיבי אלקטרוניקה, מנסים לבנות מכשור רפואי חדשני. מדפסת תלת ממד אחת עמלה על הדפסה של משהו מוזר שלא הצלחתי להבין את פשרו. המדפסת השנייה, שכמו הראשונה נבנתה גם היא ב"עשה-זאת-בעצמך" על ידי חברי הקהילה, מחכה למייקר שינצל את הפוטנציאל שלה.

את המקום הזה הקימו לפני כשנתיים כמה מייקרים שרצו להביא לארץ את תופעת המרחבים השיתופיים, המכונים בקהילת המייקרים "האקר-ספייס" או "מייקר-ספייס". הם קראו לו TAMI, או Tel Aviv Makers International, והם עומדים על כך שהוא יישאר בלתי תלוי. כל אחד שרוצה לייצר משהו יכול להגיע לעבוד בספייס, ללא תשלום. החברים הקבועים, אלה שמשלמים דמי מנוי (בדרך כלל 100 ש"ח), מקבלים מפתח, ויכולים להגיע בכל שעה. האחרים יכולים לבדוק את מצלמת הווב המשדרת כל הזמן מהמקום. אם מישהו עובד בספייס, זה אומר שהדלת פתוחה, והם יכולים להצטרף.

לפתח מערכת בית חכם בכמה עשרות דולרים

אני, באופן טבעי, נמשך לשולחן האלקטרוניקה, ומתיישב לי לצד המלחמים, האוסילוסקופים והמולטימטרים. אני נזכר כיצד בתור ילד הייתי מרכיב קיטים אלקטרוניים מוכנים – משדר רדיו, מערכת אזעקה פשוטה או אורגן אורות. אבל הקיטים היו מוכנים, הגיעו עם הוראות מפורטות ועם כל הרכיבים הנדרשים, והיו יקרים יחסית, כך שלא יכולתי להרשות לעצמי הרבה מהם.

בעידן המייקרים של היום, הפוטנציאל של ילד גיק שכמוני הוא בלתי מוגבל. כשהידע כיצד ליצור כמעט כל דבר נמצא במרחק של חיפוש בגוגל, השמים הם הגבול. למעשה, גם הם לא – מייקרים ברחבים העולם משתפים בבלוגים שלהם את הידע שאיפשר להם לבנות לא רק מזל"טים אוטונומיים, אלא אפילו לוויינים שאותם הם שולחים לחלל.

סדנת אלקטרוניקה ביריד מייקרים.
צילום: טל דואק, Gregory Hayes, Mitch Altman, Michelle Thorne, Maker Media

איסְטוֹן לָה-שָאפֵּל, למשל, היה רק בן 14 כשהתחיל לפתח בחדר השנה שלו בעיירה קטנה בקולורדו יד רובוטית שנשלטה באופן מלאכותי על ידי כפפה, כשכל תזוזה של אצבע בכפפה מזיזה את אותה האצבע בכף היד הרובוטית. לאחר שהוא פגש ילדה עם זרוע מלאכותית והבין שהוריה נאלצו לשלם 80 אלף דולר עבורה, הוא ידע שהוא רוצה לעשות שינוי, והתחיל להתאים את הזרוע שפיתח לשימוש כתותבת. את הכפפה הוא החליף במכשיר זול יחסית לחישת גלי מוח, שגם מונע את הצורך בניתוחי עמוד שידרה מסוכנים.

באמצעות האינטרנט הוא לימד את עצמו את כל מה שהיה צריך – תכנות, אלקטרוניקה, ושימוש במדפסות תלת ממד, שבאמצעותן הדפיס את החלקים השונים של הזרוע בהתאם לגודל הנדרש. ילד שיכול להרשות לעצמו זרוע מלאכותית מסורתית בעשרות אלפי דולרים, יצטרך גם להיות מסוגל להרשות לעצמו אחת נוספת אחרי שיגדל גופו לאחר כמה זמן. אבל בזרוע של לה-שאפל, שהוא הצליח לייצר בעלות של כ-300 דולר בלבד, כל מה שצריך הוא להיכנס לתוכנת השרטוט, להגדיל את הרכיבים, ולהדפיס. עלות החומרים מזערית.

כמו לה-שאפל, וכמו מייקרים רבים אחרים, אני מתחיל להתנסות בעצמי בלי שום רקע מיוחד באלקטרוניקה. אני לוקח לעצמי לוח "ארדואינו" אחד, עוד אחד מאותם כלים שהפכו לסמל של קהילת המייקרים העולמית.

ה"ארדואינו" הוא סוג של מיקרו-בקר, מעין מוח לפרויקטים אלקטרוניים, או מחשב מזערי בעל יכולות מוגבלות. מיקרו-בקרים משמשים כמוח עבור רוב המכשירים האלקטרונים שנמצאים מסביבנו – מכונת הכביסה, שלט המזגן, ומערכות שונות במכונית שלנו.

בלוח אלקטרוני שלא עולה בהרבה בגודלו על כרטיס אשראי יושב שבב, ומסביבו חיבורים שאליהם ניתן לחבר רכיבים אלקטרוניים. בקצהו נמצא חיבור USB.

הארדואינו הפך לסמל של המייקרים לא רק בזכות המחיר הזול שלו – אפשר להשיג אחד בכ-100 ש"ח ואפילו בפחות – אלא גם בזכות קלות השימוש בו. דרך חיבור ה-USB אפשר לחבר אותו למחשב, וללא צורך בידע מורכב, "להגיד" לו מה רוצים שהוא יעשה. מיקרו-בקרים מסורתיים היו דורשים תהליך מורכב יחסית של למידה, ומכשיר שבאמצעותו ניתן לתכנת אותם.

את הארדואינו ניתן לתכנת באופן פשוט ביותר באמצעות תוכנה ללא עלות שמורידים מהאינטרנט בשפת התכנות הנפוצה C או C++. למעשה, גם לא מוכרחים לדעת לתכנת כדי להצליח להשלים פרויקט באמצעות הארדואינו. מסביב לארדואינו יש קהילה שלמה של קוד פתוח שמשתפת קוד והוראות לאינספור פרויקטים. רק צריך לחבר את הארדואינו, "העתק", "הדבק", "העלה", ויצאנו לדרך. עכשיו, אם אנחנו גם רוצים להבין איך זה עובד, אפשר להיכנס לקוד ולהתחיל לקרוא.

קהילה משתפת

התחלתי לחשוב איך אני רוצה לנצל את הפוטנציאל חסר הגבולות של הלוח הקטן הזה. מערכות בית חכם יכולות לעלות אלפי דולרים. מה אם יכולתי לבנות בעצמי מערכת לשליטה במזגנים ובדוד החשמל דרך האינטרנט בעלות של כמה עשרות דולרים בלבד? שיטוט קצר בין אתרים של קהילת המייקרים, ואיתרתי את הקודים הדרושים.

משמאלי, אחד מבאי המקום הקבועים, עסוק בחיפוש מידע על משהו באינטרנט. הוא עוצר לרגע, ומסתכל על הקוד שמופיע על מסך המחשב שלי. "מה אתה עושה?" הוא שואל, ואני עונה לו. "אה", הוא אומר, "עשיתי פעם משהו דומה. צריך עזרה?"

מאוחר יותר, תוך כדי ניסיונות להבין כיצד עובדת הפונקציה לשידור פקודת שלט רחוק באמצעות הארדואינו, אני מנסה להבין את אחת משורות הקוד. אני ניגש למייקר אחר, שבאותו הזמן עמל בדיוק על פירוק נורת הלייזר מצורב DVD ישן עבור פרויקט שהוא עובד עליו. הוא מתיישב איתי מול הקוד, וביחד אנחנו אנחנו מנסים להבין.

כזו היא האווירה ב-TAMI, ובהאקר-ספייסים רבים אחרים בעולם. עובדים ביחד, משתפים ידע, ועוזרים זה לזה. מדי פעם עוצר אחד מהנוכחים את עבודתו, ומסתכל קצת מסביב, בודק על אילו פרויקטים עובדים כרגע, ואם יש משהו או מישהו שהוא יכול לתרום לו או להיתרם ממנו. השיתוף וההתייעצות נמשכים גם מחוץ לספייס בקבוצת הדיון במיילים.

בחוץ כבר החשיך, ואל הספייס נכנסת לוסי-איימה קפה, סטודנטית בת 22 למדעי המחשב מגרמניה, שהגיעה לבקר חברה שנמצאת בארץ. חברים בגרמניה חשפו אותה לסצנת ההאקר-ספייסים, והיא החליטה מאז שלכל מקום שאליו תגיע בעולם, היא תבקר בהאקר-ספייס המקומי בו. בינתיים היא הייתה בהאקר-ספייסים בגרמניה, בטורקיה, ועכשיו גם בישראל.

"בדרך כלל אני פשוט מסתובבת, ורואה מה אחרים עושים, ומבקשת מהם להסביר לי דברים. הם בדרך כלל עוזרים מאוד", היא מספרת. הגישה כל כך פתוחה, היא מסבירה, שהיא אף פעם לא מתביישת בחוסר הניסיון או ברמה הנמוכה יחסית של הידע שלה. לפעמים היא מצטרפת לפרויקטים כדי לעזור ובאותו הזמן לצבור ידע וניסיון.

קפה מספרת שלפני שהחליטה ללמוד מדעי המחשב לא היה לה שום ידע. "התחלתי מאפס. ידעתי איך לכבות את המחשב שלי, וזה בערך הכול", היא מספרת.

עכשיו, כשהיא התחילה ללמוד לתכנת, היא נהנית מהתמיכה של קהילת הקוד הפתוח. "הסצנה שמאחורי זה – אנשים רוצים לעזור לך, ומתקשרים איתך. כל קוד פתוח שאתה יכול להשתמש בו מהאינטרנט, אתה תמיד יכול ללכת לצ'אט ולדבר ישירות עם האדם שתכנת אותו, או פשוט לצאת החוצה להאקר-ספייס ולהגיד 'אני לא יודע מה לעשות עם זה'. אפילו אם הם לא בטוחים, הם יעזרו לך לעבור על ההוראות ולקדם אותך איכשהו. זה מאוד נחמד".

מרתון לגיקים בלבד

קפה לא רק מבקרת בהאקר-ספייסים. היא גם משתתפת בכל מיני אירועים של מייקרים ושל תוכניתנים. "האקת'ון", או מרתון של האקרים, היה בעבר מיועד בעיקר לתוכניתנים, ונשאר בדרך כלל בתוך גבולות המחשב והרשת, בתחום של הביטים. קפה השתתפה למשל בהאקת'ון כזה שבו נפגשו תוכניתנים ל-24 שעות של תכנות. הפרויקט המוצלח ביותר, זכה בפרס. אבל קפה מספרת שהתחרותיות לא הפריעה לכולם לעזור זה לזה וללמד זה את זה כשהיה צורך בכך.

אבל יותר ויותר "האקת'ונים" היום לא מוגבלים לביטים בלבד. בעשרות אם לא מאות אירועים ברחבי העולם מייקרים נפגשים כדי ליצור פרויקטים באופן מרוכז.

גם לנו בישראל יש אירועים שכאלה. בתחילת אוקטובר התקיים בקיסריה ה-Geekcon התשיעי. במשך 52 שעות עבדו 180 משתתפים על 42 פרויקטים שונים ומשונים. המכנה המשותף? הפרויקטים צריכים להיות חסרי תועלת.

אחד מהצוותים, למשל, פיתח מדפסת להדפסת קינמון על קפה הפוך. הם הצליחו לבנות את המדפסת החביבה באמצעות רכיבים ממכשירים ישנים – סורק ישן, וכונן CD ישן. אל המדפסת מדפיסים מהמחשב ציור פשוט, והיא מזיזה את ראש ההדפסה ופולטת קינמון על החלב המוקצף לפי הצורה הרצויה.

פרויקט חסר תועלת אפילו יותר היה רכבת הרים לטלפונים סלולריים שבנה אחד הצוותים מצינורות. הפיתוח לווה באפליקציית אנדואיד שגרמה לטלפון לחוש בנפילה באמצעות האקסלרומטר של הטלפון, ולצרוח בהתאם.

ב-Geekcon אין תחרות, ואף אחד לא זוכה בפרס. מארגני האירוע מסבירים לי שהרעיון הוא ליצור פרויקטים חסרי תועלת כדי לעודד יצירתיות, כיף, ולשמור על אווירה חסרת תחרותיות. אין פרסים בגיקון, ופרויקטים שנכשלו לחלוטין זוכים לאותה מידה של תהילה כמו אלה שהצליחו.

המהפכה התעשייתית השלישית כבר כאן

"פעם היה קשה להיות יזם", כותב כריס אנדרסון, לשעבר העורך של המגזין Wired בספרו Makers שהתפרסם ב-2012. אבל אז הגיע הווב. "כל ילד עם רעיון ולפ-טופ יכול היה לזרוע את הזרעים לחברה שתשנה את העולם – רק תסתכלו על מארק צוקרברג ועל פייסבוק, או על כל אחד מאלפי הסטארטאפים שמנסים ללכת בדרכו".

"היופי של הווב הוא שהוא עשה דמוקרטיזציה גם לכלים שבאמצעותם ממציאים, וגם לכלי הייצור. כל אחד עם רעיון לשירות יכול היה להפוך אותו למוצר באמצעות קצת קוד", הוא מסביר.

אבל עכשיו, את מה שעשה הווב לעולם של הביטים, הוא מתחיל לעשות גם לעולם האמיתי, זה שמורכב מאטומים. עם המדפסות התלת-ממדיות שמאפשרות לכל אחד לייצר בקנה מידה קטן בביתו, בשילוב עם תוכנות לתכנון תלת ממד חינמיות, מיקרו-בקרים בקוד פתוח, וקהילות המשתפות ידע על גבי האינטרנט, המרחק בין "ממציא" ל"יזם" התקצר כל כך, לפי אנדרסון, שהוא כמעט כבר לא קיים בכלל.

אנדרסון מתאר את שיתוף הפעולה של קהילות דרך האינטרנט שמאפשר להפוך רעיונות לגדולים יותר. "פרויקטים משותפים הופכים לפרויקטים קבוצתיים, ואמביציוזיים יותר ממה שכל אדם יכול היה לעשות בעצמו. הפרויקטים נהיים לזרעים של מוצרים, של תנועות ואפילו של תעשיות".

תנועת ה"מייקר" תוססת וגדלה. אנדרסון מתאר קרוב לאלף מייקר-ספייסים ברחבי העולם, ואיך מייקרים משתמשים באתרי אינטרנט כמו Etsy שמאפשר למאות אלפים למכור את המוצרים שהם מייצרים. הוא מתאר את  100 אלף האנשים שמגיעים  ליריד המייקרים בסאן מטאו בכל שנה כדי לחלוק את העבודות שלהם וללמוד ממייקרים אחרים, וכיצד מייקרים רבים מגייסים כספים בעזרת אתרי גיוס המונים כמו קיקסטארטר.

"התנועה הצעירה הזאת היא בת פחות משבע שנים, אבל היא כבר מאיצה בקצב גבוה כמו זה של ימי ה-PC הראשונים", כותב אנדרסון.

אנדרסון מסביר שהכוח הפוטנציאלי המשותף של מיליוני אנשים המפתחים דברים בגראז' עומד להשתחרר אל השווקים הגלובלים, כשהרעיונות שלהם מגיעים ישירות לייצור, בלי צורך בגיוס כספים וברכישת ציוד יקר. "'שלושה חבר'ה עם לפטופים' התייחס פעם לסטארט-אפ בתחום הווב. היום הוא מתייחס גם לחברות חומרה", הוא כותב. "ברוכים הבאים למהפכה התעשייתית החדשה".

"המהפכה התעשייתית השלישית, שהיא מה שאנחנו רואים כרגע, לוקחת את היכולת מכל מה שהיה קיים קודם, ומביאה אותה בחזרה לבן אדם האחד, הקטן, לבן אדם הבלתי מקצועי", מסביר ארנון זמיר, המשמש כמנהל התפעולי הראשי של מרכזי המייקרים הקהילתיים של מכון ראות, מרכזי ה-XLN.

מכון ראות הוא מוסד ללא מטרות רווח ששם לעצמו למטרה לקדם חשיבה אסטרטגית בממשלה ולהוביל שינויים בישראל בתחומים שונים. טכנולוגיה היא אחד מאותם תחומים. הצוות הבוחן את העולם הטכנולוגי במכון ראות זיהה הזדמנות אסטרטגית במה שמכונה המהפכה התעשייתית השלישית, ובמהפכת התלת ממד בפרט.

"ישראל זו ארץ של מייקרים", אומר זמיר, "מה שאנחנו מנסים לעשות פה זה לקחת את התכונה הזאת, ולהפוך אותה לכוח מניע קהילתי. להביא אותה לכמה שיותר אנשים, ולתת להם את הידע ואת הכוח".

המרכזים מציעים סביבה פתוחה לכל אחד שרוצה להתנסות בתכנון ובהדפסת תלת ממד, ובבניה של כל סוג של פרויקט, ושואפים ליצור קהילה תומכת. "כדי להיות חלק מהקבוצה פה לא צריך ידע באלקטרוניקה או תואר בהנדסה. אפילו לא צריך לדעת בדיוק מה אתה רוצה לעשות – צריך רק להיות חלק מהחבורה", הוא אומר.

מרכזי XLN כבר נפתחו בתל אביב, בירושלים, בחיפה ובקרוב בבת ים. המטרה היא להביא מרכזים כאלה לפריפריה, כדי לפתח את אותה אוכלוסיה שבדרך כלל יש לה פחות נגישות לידע.

הם מציעים גם מאגר של ידע, קורסים, וסדנאות במחירים סמליים. הם גם מגיעים למערכת החינוך, ומציעים שיעורים בבתי ספר.

זה אחד המרכיבים בחזון של מכון ראות להביא את ישראל להיות אחת מ-15 המדינות המובילות ברמת איכות החיים בעולם עד 2020. "מדינות שלקחו את ההובלה במהפכות התעשייתיות הקודמות הפכו למעצמות", אומר זמיר.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!