כיצד לקבוע את מזלנו?

״בנינו אלפי מקדשים לפורטונה אלת המזל, ואף לא אחד לשיקול הדעת״ – מרקוס קורנליוס פרונטו, נואם וסנגור רומי, 100 לסה״נ

משחר האנושות היה קשה לחשוב על מזל כעל כוח שנמצא בידינו, וקל יותר היה לחשוב שהוא מעלינו. תורות רבות נולדו מתוך הצורך להסביר את מה שבלתי אפשרי להסביר, כי קשה לחשוב על העולם ועל חיינו כשרירותיים.

מזל וביש מזל הם שני צדדים של אותו מטבע, ולעולם תהיה לנפילה על צד זה או אחר התפלגות אחידה. לדאבוננו, אין לנו כבני אנוש שליטה על איזה צד המטבע יפול.

בכל יום, בכל שבריר שנייה, משהו שאינו תלוי בנו יכול לקרות. חירותנו ואושרנו טמונים בהבנה שאין לנו שליטה על איזה צד המטבע יפול, אך אנו חופשיים לבחור כיצד להגיב וכיצד לפעול. זו הבחירה היחידה שיש בידינו כשאנו רוצים לנהל את הסיכויים שלנו.

חיינו מלאים בקשיים, תנודות ואי ודאות שכדי לצלוח אותם עלינו לפתח גישה המחייבת אותנו בכל עת לבחון מה תלוי בנו ולתת לכך את מלוא העוצמה וההתייחסות, אפילו כשזה כמעט בלתי אפשרי, כמו שתקראו בסיפורה ההרואי של אורית.

החודש במדור ניהול סיכויים:

צילום: אלכס גורביץ׳

צילום: אלכס גורביץ׳

איפה אור?

מאת אורית ויזל-גלילי

אני באמצע משחק טניס שולחן, והכדור בום בום, נחבט מצד לצד. ״אני נכנעת, תעזבו אותי״, שמעתי את עצמי אומרת. ״אנחנו מאבדים אותה״ קול ענה. שקט. כשהתעוררתי, אחרי ארבעה חודשים, הבנתי שכדור הטניס היה מכשיר ההחייאה במחלקה לטיפול נמרץ. משם התחיל המסע שלי בחזרה לחיים.

עד לפני שנתיים הייתי עצמאית קטנה שעובדת מבוקר עד לילה בתקשורת שיווקית לאמנים. מלחמת הישרדות. אמא לאור (17), גרושה, יתומה משני הורי. בבוקר הייתי יוצאת לתור אחרי אמנים, אחרי הצהרים תולה קנבסים בגלריות, ובערב מחייכת בהשקות או מרצה באקדמיה, על שיווק לאמנים.

כמו רובוט, עוד שנה ועוד אחת. לעתים, ברגעי הזדככות בודדים, הרגשתי שדי, מספיק, אבל המשכתי. מכוח האינרציה, החיים וחשבון הבנק.

בתחילת יוני 2014, כשנראה היה שמלחמה חדשה באופק, הגוף שלי שבק חיים. ראשוני החיילים נכנסו לעזה, ״צוק איתן״ התחיל ואני נכנסתי לבית חולים איכילוב עם הרגשה שמשהו ממש לא טוב קורה בגוף שלי. ארבעה חודשים אחר כך התעוררתי. פתאום.

כולם כבר נפרדו ממני. הרופאים היו חסרי אונים. אבל אילוזיה אחת שחוויתי ״בזמן שישנתי״, היא זו, ככל הנראה, שאילצה אותי להתעורר. באילוזיה שחוויתי שוב ושוב לפרטי פרטים, אור בני, מתקשר לרדיו ומספר בבכי שהוא הולך להתאבד כי אמו נטשה אותו, אלא אם כן היא תתקשר ועכשיו. ואני מבועתת, מנסה לצרוח ״אני כאן!!!״. אבל אף אחד לא שומע.

צילום: אלכס גורביץ׳

צילום: אלכס גורביץ׳

“איפה אור?” צעקתי בלי קול מיד כשפקחתי את עיני. ״בבית הספר״, ניסו להרגיע אותי. ״לא מאמינה, אני רוצה לראות אותו״, התפתלתי באימה.

כשהתעוררתי, התברר לי שאני משותקת לחלוטין בארבעת הגפיים. השכיבה הממושכת דלדלה את שרירי. עוד התברר שחיידק אלים השתלט על הריאה שלי ובגללו קרסו כל המערכות. כל בוקר בשעה שש, שני אחים היו הופכים אותי, רוחצים, מחתלים ומעבירים לכורסה שליד המיטה. ״יש סיכוי שאלך?״, לחשתי. צווארי היה פתוח ובתוכו היה תקוע צינור נשימה. גם קול לא היה לי. ״אי אפשר לדעת״, ענו.

באמצע ספטמבר הגיע אמבולנס שלקח אותי לתחנה הבאה – בית החולים השיקומי ״רעות״. שמונה חודשים ביליתי שם. לאט לאט עליתי בסולם הדרגות. מכיסא גלגלים להליכון גדול, וממנו להליכון קטן וממנו לקביים. למדתי לאכול מחדש, ולדבר מחדש, ללכת, להתרחץ, לחתוך סלט, לשבת, להתרומם. אחרי שמונה חודשים ״חתמתי״ על קביים ויצאתי הביתה, במאי 2015, אחרי שנה שלמה.

בביטוח לאומי זכיתי בתואר חדש: 100 אחוז נכה לצמיתות. בעוד אני מנסה לעכל את התואר, התחילה לחלחל לתוכי הידיעה שאני לגמרי לבד, בלי הורים, בלי עבודה, בלי ביטוח, בלי חסכונות. דירה שכורה בדרום תל אביב, קצבת נכות של 3,000 שקל. פרק שלם בחיי הקודמים, כשעוד קיטרתי על כך שאני מתרוצצת בין גלריות, הסתיים, ועכשיו צריך לחשב מסלול מחדש. אבל איך?

המחשב קרץ לי: ״מה את דואגת?״, הוא אמר, ״הידיים זזות, הראש עובד. את לא יכולה לרוץ, אבל לכתוב הודעות לעיתונות ולנהל קמפיינים את יודעת״.

״אני לא מבקשת דבר אלא להתפרנס, כתבתי בפוסט בפייסבוק, ושחררתי את סיפורי לקבוצה של קולגות, אנשי תקשורת ויחסי ציבור. כמו אש בשדה קוצים התגובות לפוסט הלכו והתרבו: עשרות פניות והצעות, ודלית אחת.

״קראתי את הפוסט שלך״, היא כתבה, ״ויש לי הצעה שמעולם לא הצעתי. אני מנהלת בית ספר לפסיכולוגיה רוחנית, והייתי רוצה שתצטרפי אלינו לשנת הלימודים הקרובה ללא תשלום״.

הצטרפתי.

מאותו רגע הרגשתי כיצד תהליך הפירוק הולך ונשלם. אחרי הפירוק הפיזי התחיל הפירוק המנטלי. ואז גם התחילה הבנייה מחדש, כמו תיירת בארץ זרה, כאילו שלמדתי שפה חדשה.

ואז הגיע ה״פרויקט״ שהתבקשתי להציג במסגרת הלימודים. אני, שלוקחת 20 כדורים ביום, עם תפקודי ריאות של 20 אחוז, נכה טרייה, חמושה במשאפים, הייתי צריכה למצוא פרויקט שירגש אותי ויחזיר משמעות לחיי. אבל לא מצאתי טעם, וגם לא משמעות. לא ריגוש ולא התרגשות.

ערב אחד, אור בני נכנס הביתה. מזווית העין ראיתי שהוא לובש חולצת טריקו יפיפייה. רוגי, שאלתי (כך אני קוראת לו), ״מה זו החולצה הזו?״

״אני ציירתי״ – הוא ענה. ואז פתאום, ברגע אחד ידעתי. ידעתי הכול. ידעתי שמצאתי את התשוקה שאיבדתי ואת הדרך שלי חזרה לאור, תרתי משמע.

תוך פחות מחודש, פתחנו את ROGO, חברה לחולצות אורבניות. אור הוא הצייר, יזם הרעיונות, המעצב ומי שמביא את רוח הנעורים, ואני, השועלה הוותיקה, מנהלת ומקדמת את המיזם.

הקמנו אתר, פתחנו דף פייסבוק, החולצות הראשונות נכנסו להדפסה והתחלנו גיוס בהד-סטארט.

הכול כל כך מרגש וטרי. אני מקימה עסק עם בני ונעה על גלי תשוקה וסיכויים חדשים. אני קמה כל בוקר ואומרת לעצמי שזה חייב להצליח. אני מזכירה לעצמי שבחרתי בסיכוי לחיות, ובעיקר מודה על המחלה הזו, שבזכותה אני מחשבת מסלול מחדש.

אורית גלילי: [email protected]

״תן למטבע להכריע״, כתב יהודה עמיחי, ״מלכים עשו כך, אל תחליט דבר. תן לעננים להביע את כל אשר רצית לומר״.

ניהול סיכויים מטיל על כתפנו את הניסיון האמיץ לגשר בין ההתרחשות הנתונה, לעולם המעשה. חירותנו ואושרנו טמונים בכך שלא משנה מהו כיוון נפילת המטבע, אנו רשאים לפרש את התוצאה, כולל להפוך אירועים שליליים לחיוביים.

אנשים רבים שרויים ב״תרדמת״ בעודם בהכרה, כמו יושבים ״ביציע״ חייהם, ומחכים לשריקה לרדת למגרש ולהתחיל לשחק. התרדמת של אורית היא שיעור קשה שכמעט וגדע את חייה, והיא מבינה היום שכאשר היא התעוררה היא בחרה להיות בת מזל.

הרבה מהמשברים הגדולים בחיינו אינם מבקשים את רשותנו להופיע, אך עלינו לזכור שעם הופעתם ניתנת לנו, במרבית המקרים, הבחירה להפוך את המטבע לאבן דרך בחיינו, וממנה לחשב את סיכויינו מחדש.

 

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!