בתוך מוחו של אמן | ארבע העונות

חורף | תמונה: Wikipedia

חורף | תמונה: Wikipedia

אביב

זה היה בשנת 1660, השמש קמה ליום חדש, והשעון הביולוגי של ניקולא שוב לא אכזב וצלצל בחוזקה. הוא פקח את עיניו ושמע את קולות הסוחרים והכרכרות שהחלו את יומם בחשכה. הוא התיישב בצד המיטה והתמתח, הסתובב לאחור והתבונן באן-מארי הישנה. ״שלושים שנה אנחנו יחד ואינני יכול להשתעמם מלהתבונן בה ישנה״, חשב לעצמו.

כהרגלו, הוא קם לרחוץ את פניו והתפנה לתרגילי הבוקר שלו. מתיחות, קפיצות וכפיפות. הוא לא ויתר לעצמו. אן-מארי כבר הייתה לבושה כשסיים ובחיוך הגישה לו כוס חלב חם ולחם עם חמאה לארוחת הבוקר. ״אתה בטוח שאתה לא דורש מעצמך יותר מדי לגילך?״, שאלה אותו אשתו. ״מי מחליט מתי זה יותר מדי?״, ענה ניקול ברוך ובחיוך. ״אלך להתלבש ואצא. תודה על הארוחה״.

מזג האוויר היה נעים, הרוח הייתה קרירה וליטפה את שערותיו הלבנות. ״גם היום אעלה להר פונצ'ו״, אמר לעצמו. היו אלה שעות שהוקיר: ההליכה, ההרהור האין-סופי בספרים שקרא אמש ובמחשבות פילוסופיות שעברו בראשו. הוא אהב במיוחד את הרגע הזה שבו המחשבות נהפכו לתמונות שראה לפתע מולו. תמונות שלא היה בהן מהמודע, אלא מהבלתי מודע. הן פשוט הגיעו אליו, כמו מעשה קסם רוחני, אפילו אלוהי. משמעותן הייתה גדולה מכל מחשבה שחשב.

אביב | תמונה: Wikipedia

אביב | תמונה: Wikipedia

הוא הגיע לראש ההר, התיישב על הספסל וצפה בנוף. מרחוק הבחין בחברו שהתקדם לעברו.

״ניקולא ידידי!״, אמר חברו. ״מה שלומך?״

״טוב, תודה, אני נהנה מהנוף״, השיב בחיוך.

״קיבלת השראה לציור נוף חדש? סליחה, אולי פגעתי בך, אתה עדיין מצייר?״

״כן, אני עדיין מצייר, זה אמנם קשה יותר אך אני בדיוק עובד על סדרת ציורים עבור הדוכס רישלייה. הנושא הוא ארבע העונות״.

״נושא קלאסי״, חייך חברו, ״וכי איזה אמן לא עסק בזה כבר, בדרך זו או אחרת?״

״הו, כן, ידידי, הטבע, האדם, האלוהי, אלו נושאים שדנו עליהם לאין-סוף, אך רק משום שהם נוגעים בלב הקיום האנושי! חשוב כמה חשובות הן ארבע העונות וכמה משפיעות הן על נפש האדם, הן לא יוכלו לאבד לעולם ממקוריותן!״ לפתע עצר ואמר: ״אני מצטער, לפעמים אני נסחף במחשבותיי״.

״לא לא, הרהוריך מרתקים אותי! ועינך הזוהרות מרגשות אותי! אל תצטער״.

הוא נפרד מחברו ומיהר לחזור הביתה. בירידה אל ביתו ראה לפתע במוחו את הסצנה של גן העדן שעליה עבד, את אדם וחווה יושבים לרגלי עץ הדעת. ״לא אוסיף את הנחש״, אמר לעצמו. ״זה טוב כך״.

קיץ | תמונה: Wikipedia

קיץ | תמונה: Wikipedia

קיץ

החדר היה שקט. בשעה שבהה בתפאורה הקטנה שבנה, תהה אם זאת הקומפוזיציה הטובה ביותר כדי לספר את סיפורם התנ״כי של רות ובועז. הוא הזיז את הדמויות הרבות משעווה, ואז הבין שזאת לא הבעיה. ״יש כאן יותר מדי עצים. הם לא מתאימים לסיפור. הטבע לא מתאים למה שאני רוצה להביע״, אמר בקול רם.

הוא יצא לגינה הקטנה בביתו, והתיישב על הספסל ליד העץ. כשהתבונן בשורשיו שבלטו מהאדמה, לפתע הכול התבהר. צריך להיות עץ אחד גדול בציור. ואולי עוד כמה ברקע. ״איזה טיפש אני, איך לא ראיתי זאת קודם? הרי זה נושא הציור״, צחק לעצמו. ״בלי העץ, למה לי לעשות את הציור? למה שרות תפגוש בבועז אם לא השושלת שתוליד את בן האלוהים?״ הוא נכנס פנימה והחל להכין דוגמית של העץ והציב אותו בתפאורה. ״ועכשיו, לציור״, אמר מרוצה.

סתיו | תמונה: Wikipedia

סתיו | תמונה: Wikipedia

סתיו

השמש החלה כבר לשקוע, והוא הרגיש שהוא עובד על הציור לאט מדי. ״היד בוגדת בי. איך אוכל להמשיך כך?״. אן-מארי נכנסה אל החדר עם כוס תה מחממת. ״אולי תלך קצת להתאוורר בחוץ?״, שאלה ברוך. ״כבר ימים שאתה לא יוצא מהבית, רחובות רומא עצובים בלעדייך ואתה בוודאי חסר לחבריך״, חייכה.

״את טובה אלי״, אמר ניקולא. ״מה דעתך על הציור? האם רואים את הרעידות שלי?״

״הו ניקולא, הציור מרגש! הקשרים בין הגשמי לשמימי, הם משהו שאתה טוב בו כל כך. אבל הפעם, למרות הקשיים, באמת התעלית על עצמך. אני מרגישה שאני רוצה להיות שם. בדמותה של אותה אישה שקוטפת את הפירות״.

״גם אני הייתי בוחר בה״, צחק ניקולא. ״למעשה כבר בחרתי בה מזמן״, אמר וחיבק את אשתו. ״אביא לך את המעיל״, אמרה ויצאה מהחדר.

חורף

הקור נכנס מהחלון, בחוץ ירד גשם כבד, וניקולא ישב במיטתו עם ספר בידו. הוא לא הצליח להתרכז. המחשבות על מותה של אן-מארי לא עזבו אותו. המיטה הייתה ריקה וגם ליבו. ״איך אמשיך לחיות״?, שאל את עצמו, ״איך אמשיך לצייר?״ הוא ניגש אל הספריה ופתח את ספר התנ״ך בידיו הרועדות. הוא קרא שוב את סיפור ״המבול״ ונרדם.

שנתו הייתה קלה, ובדמדומי הבוקר הוא חלם חלום. הוא ראה את עצמו אוחז בסלעים בעת שסופה מהולה בגשם זלעפות מאיימת לסחוף אותו עימה. לא רחוק ממנו, הוא הבחין בנחש ובדיוק כשזה עמד להתקרב אליו הוא פקח את עיניו והתעורר. הוא קם בחטף מזיע, והתיישב על המיטה. ״השבוע אני חייב לסיים את הציור האחרון״, אמר לעצמו. ״ארבע שנים הספיקו ולא נותר עוד הרבה זמן״.

הסיפור האמיתי

ניקולא פוסן, יליד נורמנדי שבצרפת, היה אחד הציירים הגדולים בהיסטוריה. הוא גר רוב חייו ברומא, בפשטות ובצניעות. שגרת יומו הייתה די קבועה: הוא קם בבוקר, עשה תרגילים, יצא לטיול בוקר וחזר לעבוד בביתו. בערב היה יוצא להיפגש עם חבריו בעיר. הוא היה נשוי לאן-מארי ולא היו להם ילדים.

מספרים שפוסן היווה השראה לציירים ולאינטלקטואלים שרצו להיות במחיצתו וללמוד ממנו. מלבד היכרותו המעמיקה עם תחומים רבים כמו אמנות, פילוסופיה, שירה, אסטרונומיה וארכיטקטורה, הייתה לו רגישות שסייעה לו להבין את נבכי הנפש ואת מהות היצירה.

הוא סבל שנים רבות ממחלה שהתבטאה ברעידות בכל גופו ובידיו. "ארבע העונות" הייתה סדרת הציורים האחרונה שסיים בשלמותה. הדרך היחידה בה הצליח לצייר היא באמצעות משיכות מכחול קצרות וקטנות, שדרשו ממנו ריכוז ועבודה ממושכת. הוא נפטר כשנה לאחר שסיים את הציורים.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על כתביו של האמן

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!