המקסימום של המינימום

אחרי שהשתתפה בתחרויות ג'ודו עם יעל ארד, החליטה אירית אקסלרוד לשנות כיוון והפכה לאחת האדריכליות המינימליסטיות הידועות בארץ

אירית אקסלרוד

בית בתל אביב (בשיתוף עם האדריכל פיצו קדם)
צילום: עמית גרון, David Wakely

"הדממה מחוץ לעיר הורגת אותי", אומרת לי אירית אקסלרוד בתחילת הראיון. "אני חייבת לגור במרכז העיר, איפה שיש מכוניות ואנשים, בתי קפה וחנויות".

למה?

"אני חייבת לגור במקום שממנו אני יורדת למטה והכול נמצא בהישג יד".

זו אווירה מאוד אינטנסיבית. איך את נרגעת?

"כשאני נכנסת לבית שלי אני נרגעת. אני מתכננת את הבית כמו בועה שמייצרת את האיזון שבין אינטנסיביות לבין רוגע".

ביתה בתל אביב מעוצב בסגנון מינימליסטי המזוהה עם אקסלרוד, כזה שלא מרגיז את העין. הביטוי המוחשי לכך הוא מיעוט חפצים, מיעוט ריהוט וגם חומריות אחידה. "כל חפץ בבית נבחר בקפידה", היא מסבירה, "ויש לו דיאלוג עם החפץ השני שעומד ליד, כך גם עם הריהוט והאמנות שבבית. אני לא אוספת חפצים, אלא חושבת על הכול מראש והיחס בין חפץ אחד לשני משלים את הכול וביחד מייצר אווירה שלמה ואחידה ומרגיעה".

אקסלרוד הייתה חשופה מילדותה לעיצוב. היא גדלה בבית כזה, כבת לאם אדריכלית ואב קונסטרוקטור. בצעירותה הייתה ג'ודאיסטית, באותה תקופה שגם יעל ארד החלה את דרכה. אקסלרוד השתתפה בתחרויות והגיעה למקום שלישי בארץ. "הייתי ספורטאית רצינית, הייתי תחרותית מאוד", היא מספרת, "ובמידה מסוימת לא חשבתי שאדריכלות תביא אותי לרמות הסיפוק האלה של הצלחה כפי שיש בספורט, אבל מסתבר שכן".

אחרי הצבא הלכה ללמוד אדריכלות בטכניון, אבל פרשה אחרי שנתיים. "חשבתי שזה לא יהיה מספיק מרגש, אז עשיתי פסק זמן ונסעתי לניו יורק וחייתי שם כמה חודשים. הייתי כלומניקית. חזרתי לארץ מתוך מחשבה ללמוד כלכלה וניהול ולחזור לניו יורק. בניו יורק יש משהו מאוד חומרני וחשבתי שזה יהיה תחום מתאים".

אחרי שנה וחצי של לימודים, הגעגועים לאדריכלות היו חזקים מדי. "ניסיתי להימלט מהמקצוע כמה וכמה פעמים, אבל בסוף חזרתי להתאהב בו".

לאחר סיום הטכניון הזדמן לה לתכנן את פרויקט הביכורים שלה, המכון למורשת בן גוריון הנחשב לאחד הפרויקטים היותר מרשימים בקריירה שלה. היא אף זכתה בו כנגד כל הסיכויים.

זה היה מיד עם סיום הלימודים בטכניון. אקסלרוד הגיעה עם חברה אדריכלית למכון למורשת בן גוריון בשדה בוקר כדי לעבוד בספרייה שלהם. המנכ"ל הגיע לשם והתפתחה ביניהם שיחה שממנה הבינה אקסלרוד כי המכון מוציא מכרז לשינוי בית בן גוריון למרכז מולטימדיה ללימודי מורשת בן גוריון. "הם הציעו לנו להשתתף במכרז למרות שהיינו צעירות ורק סיימנו ללמוד", מספרת אקסלרוד. "עשינו הצעה תכנונית וזכינו, למרות שזה עתה סיימנו את הלימודים וכולם היו רבה יותר ותיקים ומנוסים מאתנו. היה לנו חזון שהתאים באותם ימים, והמנכ"ל היה איש מדהים שראה את הפוטנציאל שלנו וכך קיבלנו את זה".

פרויקט הביכורים במדרשת בן גוריון היה הסנונית שפתחה את דרכה למשרדי אדריכלות שונים, בהם עבדה מספר שנים, ובשנת 2000 הקימה את המשרד שלה בישראל. כיום משרדה עוסק בבנייה ציבורית, מסחרית וגם בבנייה פרטית ועיצוב פנים.

כאן לא נגמר הסיפור. מתברר שאקסלרוד מחזיקה משרד נוסף בסן פרנסיסקו, מקום שאליו היא מגיעה לעתים תכופות עם בן זוגה הייטקיסט ובנה בן השלוש.

למה סן פרנסיסקו?

"רציתי להרחיב אופקים והזדמנויות וסן פרנסיסקו, ובכלל קליפורניה, נראתה לי מתאימה".

בית ספר לניהול בסן פרנסיסקו (בשיתוף TSAO DESIGN GROUP)

איך השתלבת שם? סן פרנסיסקו ידועה בלא מעט אקלקטיות

"חשבתי בטעות שהאנשים שם יהיו פתוחים מאוד ויקבלו את הסגנון שלי, אבל במהלך הזמן הסתבר שזה לא כך. הם שמרנים מאוד בתחום העיצוב. אבל אני לא אדם שבורח כשיש לו קושי. אני עובדת קשה ומוצאת את הלקוחות שמכבדים את הסגנון שלי ומאמינים בו. זה יכול היה להיות הרבה יותר קל אם הייתי מתאימה את עצמי לסגנון המקומי, אבל אני לא רוצה להתפשר. במשך הזמן, כיוון שהסגנון שלי יחסית נדיר שם, קיבלתי הערכה גבוהה. כעת יש לי תחושה שאני מחנכת את הקהל שם ונמצאת בשליחות".

ממי את שואבת השראה?

"האדריכלות שלי מושפעת מדונלד ג'אד, שהוא אחד האמנים המינימליסטים הידועים שהתעסק ביחסים בין אובייקטים פשוטים. יש אמנית נוספת שמשפיעה עלי. זו אמנית איטלקייה בשם אסתר סטוקר שעובדת בחומרים ובאלמנטים פשוטים ומייצרת אמנות מתוחכמת ואינטליגנטית".

מרכז חינוכי ע"ש רחל דונדיש – המכון למורשת בן גוריון בשדה בוקר

היא מספרת בגעגועים על פרויקט שתכננה בארה"ב, ליד סן פרנציסקו. מדובר בבית שבו התאפשר לה לייצר חווית כניסה שונה מהסטנדרט המוכר. לאחר שעוברים את החומה המפרידה מהרחוב, נכנסים לבריכת שיקוף וממנה צועדים אל הבית הנראה כמו מלבן החצוי לשניים. בין שני חלקי המלבן יש דרך המובילה אל הבית. ניתן לראות את הבית משני הצדדים של השביל הזה, שכן כל הקירות שקופים. ולמבקר יש הרגשה שהוא חווה את הבית כשהוא עדיין נמצא בחוץ. אחד המלבנים משמש חלק ציבורי, כלומר חדר אורחים, מטבח וכו', והחלק השני משמש לחדרים הפרטיים של הבית.

אקסלרוד רואה בעבודתה דרך חיים, ונשמעת כמעט מכורה לעבודה. "זו לא עבודה בשבילי, זו באמת דרך חיים, זאת תשוקה".

את עושה ביציה וחושבת על ארכיטקטורה?

"משהו כזה. אני הולכת לתערוכה, אני נוסעת לחופש, זה נמצא בכל מקום. הרבה מהחופשים שלי מתוכננים למקומות שיש מה לראות שם מהבחינה הזו".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!