הסדר המסתורי של היופי

מהו יופי, מדוע הוא צפוי להשתנות והאם אנחנו מאבדים אותו? שיחה עם הפרופ' לפילוסופיה רות לורנד על היופי באמנות ובחיים שלנו

"הולדת ונוס", סנדרו בוטיצ'לי

"אם בעבר, בין השנים 1930-1750, היית שואל אנשים אם הם יודעים מה המטרה של שירה, אמנות או מוסיקה, הם היו עונים 'יופי'. אם היית שואל למה, היית מבין שיופי הוא ערך חשוב כמו 'אמת' ו'טוב'". כך פותח הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון את סרטו הדוקומנטרי "למה היופי משנה?"

אבל אז, משהו במאה ה-20 השתנה. בסרטו ובספרו Beauty סקרוטון טוען שהיופי באמנות ובחברה הפסיק להיות חשוב. הוא מראה כיצד המוסיקה, האדריכלות, האמנות, אפילו הלבוש והתנהגות האנשים ייעדו את עצמם בהדרגתיות לזעזע ולשבור כללי מוסר. "כבר לא חיפשו את ה'יופי', אלא את ה'מקוריות', לא משנה איך הייתה מושגת, ואיזה מחיר מוסרי היא גבתה. הפננו מבט ליופי ואנחנו מוקפים היום בכיעור".

רות לורנד, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.
תמונה באדיבות רות לורנד

הכיעור מתואר בסרט דרך תמונות מתוך עולם האמנות העכשווית: המונה ליזה עם שפם (מרסל דושאן), פחית עם גללים של האומן פיירו מנזוני, ערימת אבנים של קרל אנדרה, מוסיקה רועשת, יצירות מיניות של שרה לוקאס, המיטה המבולגנת של טרייסי אמין ועוד. העבודות המודרניות, מסביר סקרוטון, מציגות את המציאות הכואבת של האדם כפי שהיא, בלי להוסיף את המרכיב הכי חשוב לדעתו באמנות – היופי, דעה שנחזור לבקר בהמשך.

לצד הכיעור, על פי סקרוטון, שוכן היופי המתבטא בחיי היום-יום שלנו דרך קרן שמש חמימה שמאירה עלינו ביום סגריר, במנגינה שאנחנו זוכרים מילדותנו, בפנים אהובות, וביצירות האמנות של העבר שמבטאות רגש נפעם ותחושה של התעלות רוחנית, שאנחנו מרגישים רק מול משהו יפה באמת. סקרוטון בוחר כדוגמה מייצגת את הוונוס המפורסמת של סנדרו בוטיצ'לי שהיא האלה של האהבה האירוטית. ונוס עומדת לה עירומה בתוך קונכיה ולמרות זאת, היא אינה משדרת מיניות אלא משהו אידאי, שמימי. "היא מזמינה אותנו להתעלות מעל התאוות הארציות שלנו ולהתאחד איתה דרך האהבה הטהורה של היופי".

ללא ספק חל שינוי משמעותי בין האמנות של פעם ומה שחיפשה לייצג ובין האמנות של היום. אבל האם זה אומר שאין יופי גם היום באמנות העכשווית? או בארכיטקטורה? או במוסיקה?

האם יש חוקיות ליופי?

אם הרגשתם פעם, אחרי שקראתם ספר או שיר שהוא מושלם כפי שהוא ולא יכולתם להצביע מה עושה אותו כזה, אז חוויתם את "היופי", כך טוענת רות לורנד, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת חיפה. יופי, מסבירה לורנד, זו חוויה שבה אנחנו מרגישים שהכול בה נכון אינטואיטיבית. חוויה שמעבירה תחושה של סדר, שבו כל דבר נמצא במקומו.

עם זאת, לורנד טוענת שיופי בא לידי ביטוי רק בסדר הייחודי והאינדיבידואלי של משהו ושאם ננסה למצוא חוקיות קבועה ל"יפה", לא נצליח. אם היינו מחליטים לדוגמה שמרלין מונרו מייצגת את היפה וכולם היו רוצים להיראות כמוה, אז כל המרלין מונרו החדשות לא היו יפות בעינינו. באותו אופן, או אם היינו יכולים לחזות מה יקרה בסרט שאנחנו רואים ולא היה בו את גורם ההפתעה, אז לא היינו חושבים שהוא יפה. "זאת הפרדוקסליות של היפה", אומרת לורנד, "מצד אחד זה משהו שדומה מאוד לסדר ומצד שני אין לו חוקים".

סקרוטון חושב שאנחנו מתקשים לתפוס את החוקיות של היופי כיוון שהיא מתקשרת למשהו אידאלי או אלוהי. הוא מסביר שמתחילת התרבות האנושית משוררים ופילוסופים ניסו "לתפוס" את הדרך הזאת בה היופי נוגע בנו. "אפלטון אמר ש'היופי מדבר אלינו כמו קול האלוהים'", אומר סקרוטון. "קאנט גם האמין שהמסתורין של היופי קשור למסתורין של ההוויה האנושית".

היופי על פי סקרוטון הוא כמו ההרגשה של התאהבות או כמו הרגע בו אנו מאבדים מישהו אהוב. זוהי חוויה שיוצאת מחיי היום-יום הרגילים שלנו ושדרכה אנו באים במגע עם משהו קדוש. "אלו רגעים בהם אנחנו מבינים את הקדוש ואת הצורך שיש לאמנים לחבר את היפה לקדוש".

המאה ה-20 הייתה הרגע, טוען סקרוטון, שבו אמנים החלו להרוס את כל המשמעות הרוחנית של מה שחוו, בין אם זה ביחסם למוות או לאהבה. האמנים שהתנתקו מהיופי הם כמו אנשים שהתרחקו מהדת וצוחקים היום על האמונה שהם איבדו.

"אחרי שהדעות במאה ה-18 וה-19 היו שעשייה אמנותית זאת יצירת יופי", מסבירה לורנד, "נוצרה אופנה אצל פילוסופים ואמנים שלא מדברים על יופי באמנות. לאט לאט יופי נתפס כמשהו לא רלוונטי, לא שייך ואם שייך אז רק באופן מקרי".

כי היופי נעלם? 

הפילוסוף רוג'ר סקרוטון: "אם כל רעיון טוב הוא יצירת אמנות, אז כל אחד יכול להיות אמן וכל אובייקט יכול להיות יצירת אמנות. אין צורך יותר ביכולת, בטעם או ביצירתיות"
תמונה: AFP/MICHAL CIZEK

"יופי לא נעלם ולא יכול להיעלם. הוא תמיד היה ותמיד יהיה. מה שקרה הוא שדימויי היופי השתנו עקב שינויים דרסטיים בחברה: מלחמות עולם, הפיכות חברתיות, דמוקרטיה, הבעיטה בחיים הבורגנים ועקב כך גם המרד הגדול באמנות הקלאסית. כל זה הוביל לשינויים בסמלים ובדימויים שהיו בחברה. זה בא לידי ביטוי באמנות אבל גם בחיי היום-יום, באיך שמתלבשים, באיך שמסתרקים, באיך שנראה הבית. הרבה מהפאר שאפיין בתים בורגניים נדחק בבוז. זה לא שהיופי נעלם אלא מה שנעלם זה יופי מסוים".

מודל היופי העכשווי

כשהפריזאים קראו בעיתון הבוקר שלהם, בינואר 2005, שצפויה להיפתח תערוכת רטרוספקטיבה של האמן הבין-לאומי המצליח רירקריט טיראווניג'ה, הם לא היססו לרגע. אחרי קפה וקרואסון טעים הם רצו לראות במה מדובר. הם רכשו כרטיס והמתינו בכניסה עד שהגיע מדריך והזמין אותם להיכנס.

"ברוכים הבאים לתערוכת הרטרוספקטיבה של רירקריט טיראווניג'ה", אמר המדריך. המבקרים הסתכלו מסביב, שפשפו את עיניהם ולא ראו דבר. המדריך המשיך בדבריו: "משמאלכם אתם יכולים לראות מיצג של האמן משנת 1999, מימינכם אתם יכולים לראות מיצב בו הוא השתמש בחומרים הבאים…". תוך כדי הליכה בחדר, המדריך הקריא טקסטים שונים של האמן ושל כותבים שונים.

לא עבר זמן רב ולפתע התחיל להתפתח דיון של ממש סביב העבודות. עבודות שלא נמצאו שם פיזית. העבודה האמיתית, הרטרוספקטיבה, הייתה בעצם הדיאלוג שיצר קהל המבקרים.

אך הדיון שהתפתח אז בצרפת היה גדול יותר: "האם 'עובדים עלינו בעיניים' והתערוכה היא בעצם 'עירומה' ואף אחד לא מעז להגיד שהיא עירומה?", תהו חלק מהאנשים. "או שרק אם נהיה חכמים מספיק, עם ראש פתוח מספיק, נוכל לראות את הרבדים השונים, המורכבות ואת היופי ביצירה?"

האם גם אמנות שהיא רק רעיון יכולה להיחשב ליפה?

"המזרקה" (רפליקה), מרסל דושאן, המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בסקוטלנד

"כן, בהחלט", עונה לורנד ללא היסוס, "יופי אינו רק עניין של חושים. יופי יכול להיות בכל מיני דברים, גם ברעיונות. אנחנו הרי אומרים על רעיונות שהם יפים. מתמטיקאים ואנשי מדע מפורסמים מדברים על היופי שבנוסחאות. היופי שביצירה אינו בחומר הגלם שלה או בנושא שהיא עוסקת בו, אלא במשמעות שהיא מגלה לנו, זה היופי".

נזכרתי בפסל ה"מזרקה" שהציג האמן מרסל דושאן בשנות ה-30 בניו-יורק. הוא לקח משתנה ציבורית כפי שהיא, והציג אותה בתערוכה. הוא לקח דבר מכוער ופשוט והעלה אותו לדרגת יצירת אמנות. בכך הוא אמר שאם הוא כאמן מחליט שמשהו הוא אמנות אז הוא יהיה אמנות, והאמינו לו.

אף על פי שמה שעשה שינה את פני האמנות, יש הטוענים, וסקרוטון ביניהם, שדושאן עשה זאת כדי ללעוג לאמנות ולמצב הנוראי שאליו הגיעה ובעצם לבשר בכך על סופה. במקום זאת, התייחסו אליו ברצינות מידי וההפך הוא מה שקרה. אמנים החלו לתת ערך גדול יותר לרעיון שרצו להעביר, מאשר לביצוע שלו.

"אם כל רעיון טוב הוא יצירת אמנות, אז כל אחד יכול להיות אמן וכל אובייקט יכול להיות יצירת אמנות", אומר סקרוטון, "אין צורך יותר ביכולת, בטעם או ביצירתיות". סקרוטון מראה בסרטו את יצירתה של האמנית העכשווית טרייסי אמין שהניחה את מיטתה המבולגנת בליבו של חלל תערוכה עם אשפה, קונדומים וכו'. הוא משווה את יצירתה עם זאת של האמן אז'ן דלקרואה שצייר גם הוא את מיטתו המבולגנת, כמאה שנה קודם לכן. סקרוטון טוען שלעומת אמין שתיארה את המיטה ואת אומללות האדם כפי שהיא, דלקרואה תיאר את אותו נושא באופן פואטי ועדין. דרך האור, קפלי הסדין והמטאפורה, הוא הכניס ליצירה את ממד היופי שחסר באמנות העכשווית.

"אני חושבת שהוא לגמרי טועה", אומרת לורנד…

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!