ספרים | כשארתור פגש את שרלוק – אפוק טיימס

ספרים | כשארתור פגש את שרלוק

תשכחו מזה ששרלוק הולמס הוא רק בן דמותו של רופא מנתח אגדי מאוניברסיטת אדינבורו בסקוטלנד. לא פחות מכך הוא התגלמות של אומץ ליבו, סקרנותו ורוחו ההרפתקנית העשויה ללא חת של מי שתפר את דמותו, ארתור קונן דויל, כפי שעולה מהביוגרפיה החדשה על חייו

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

ארתור לא היסס לרקוח לעצמו תרופה מהצמח הרעיל ״יסמין צהוב״, בניסיון לשכך את הכאב העצבי החד בידו. הוא ידע היטב שמינון גבוה מדי עלול לגרום לטשטוש חושים, תרדמת ומוות, כפי שפורסם בספרות הרפואית. אבל מהו מינון גבוה מדי, ולאיזה סימפטומים הוא גורם? את זה הוא החליט לבדוק בניסיונות על גופו שלו.

הוא הכין את השיקוי המר מאבקה של שורש מיובש של הצמח עם כמות סטנדרטית של מים ואלכוהול, והחל לשתות אותו. ביומיים הראשונים הוא לא הרגיש דבר. ביום השלישי, כשכבר עבר בהרבה את הכמות שנחשבה למסוכנת, הוא הרגיש חולשה, סחרחורת ודופק חלש. הסימפטומים חלפו במהרה והוא החליט להמשיך בניסוי. ביום השישי, כשכבר הגיע לכמות כפולה מזו שנחשבה לקטלנית, הסחרחורת חלפה ובמקומה הופיע כאב ראש חד, תשישות נוראה ושלשול בלתי פוסק, שמנע ממנו לצאת מהבית, והכריח אותו להפסיק את הניסוי.

האנקדוטה הזו יכלה בקלות להיות חלק באחת מעלילותיו של שרלוק הולמס, אבל במקרה הזה מדובר בסיפור אמיתי מהימים שבהם ארתור קונן דויל היה סטודנט לרפואה באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד.

תיאור הניסוי שערך על עצמו התפרסם בכתב עת רפואי מכובד של התקופה, אבל הוא שכח לציין ששפן הניסויים, הוא עצמו, היה אדם צעיר, חסון, שהורגל לדחוף את גופו לקצה גבול היכולת באגרוף, במסעות בעולם ובפעילויות נועזות אחרות. ״האם הניסוי הזה היה התרברבות, אומץ לב, סגידה לרופאים נערצים שעשו ניסויים דומים, או עינוי עצמי, בכל מקרה הניסוי הזה גבל בהתאבדות ועורר ביקורת ציבורית נוקבת על התעלמות פזיזה מסכנה״, כותב מייקל סימס בביוגרפיה החדשה על קונן דויל.

אבל קונן דויל היה רגיל להתגרות בסכנות. בסביבה הענייה והאלימה שבה גדל הוא הפך למנהיג חבורת רחוב שערכה קרבות רחוב עם חבורות אחרות. בשנים שהיה סטודנט לרפואה הוא הצטרף, במשך חודשים ארוכים, כרופא לספינת דייג ששטה לקוטב. הקור העז, והחשכה הממושכת רק חישלו את גופו ורוחו. בקרב אגרוף עם המלחים הוא הוכיח את עצמו מול עמיתיו למסע, ובקרבות מול כרישים, בעודו מתנדנד בסירה מרופטת, הוא הוכיח את כוחו הפיזי ומצא מרגוע למזגו הסוער.

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

ידוע שקונן דויל השתמש בדמותו הנערצת של מורו, הרופא המנתח ג׳וזף בל, כהשראה לדמותו הספרותית של שרלוק הולמס, בלש מסוג חדש, שיכולתו המופלאה להבחין בפרטי פרטים קטנטנים ולפענח בעזרתם פרשיות מסובכות השאירה את בלשי הסקוטלנד יארד נבוכים ופעורי פה.

בל עצמו אמר, כפי שסימס מצטט, ״השגיאה הקטלנית שהשוטר הרגיל עושה היא שתחילה הוא בונה תיאוריה, ואחר כך הוא גורם לעובדות להתאים לתיאוריה, במקום לאסוף תחילה את כל העובדות, וכל מה שהבחין תוך התבוננות חדה, ומה הוא יכול להסיק מהן, עד שהוא מגיע בעזרתן בהכרח, לתובנה בכיוון שבהתחלה הוא אולי בכלל לא היה יכול לצפות״.

אבל לא פחות מג׳וזף בל, שרלוק הולמס הוא בן דמותו של קונן דויל עצמו, כפי שעולה מתוך סיפורי הרפתקאותיו. הולמס הוא אלוף באגרוף בידיים חשופות, שמדי פעם מתעמת בקרבות מול אויביו. יש לו כוח פיזי הרבה מעל לממוצע, כפי שמתגלה כאשר הוא מיישר בקלות מוט ברזל.

כמו קונן דויל הוא צמא להרפתקאות, ומוצא מרגוע בנגינה על כינור, כפי שקונן דויל מצא מרגוע בקריאה עד השעות הקטנות של הלילה, לאחר קרבות הרחוב הסוערים. יש לו סקרנות בלתי נלאית לעולם שסביבו, הוא מותח את גופו לקצה גבול היכולת כשהוא מרעיב את עצמו כאשר הוא עובד על מקרה מסובך, ויש לו ידע נרחב באנטומיה של גוף האדם, בסוגים שונים של צמחים ובשימוש האפשרי בהם, בספרות יפה וכמובן בספרות בלשית.

הספר של סימס הוא תוספת מעניינת לביוגרפיות שנכתבו על קונן דויל, עם פרטים פחות ידועים על חייו המקצועיים והאישיים, המוסיפה נופך מרתק לדמותו הססגונית. הפרטים הרבים עם ההפניות למקורות שמהם נלקחו מייגעים לעתים ומפריעים לשטף הקריאה, אבל אפשר בקלות לדלג עליהם. יחד עם זאת, ההרחבה הרבה על הרופא האגדי ג׳וזף בל יכולה לרתק סטודנטים לרפואה ורופאים, פסיכולוגים, חוקרים במשטרה וכל אחד שיש לו עניין להכיר ולהבין בני אדם.

Arthur and Sherlock: Conan Doyle and the Creation of Holmes

שבויים בתוך המחשבות שלנו

תשכחו מזה שלהפרעות אכילה, התמכרויות או דיכאון, לכל אחת סיבה שונה. לכל ההפרעות הנפשיות יש מנגנון אחד משותף, טוען ד״ר דיוויד קסלר, רופא ילדים ומי שהיה ראש מנהל התרופות והמזון האמריקני

 

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

ריצ׳רד ברנדזן, לשעבר נשיא האוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון די. סי, לא תכנן את שיחות הטלפון המגונות שעשה, הן פשוט השתלטו עליו. בשעות אחר הצהרים, כאשר הרגיש את המתח עולה, הראש שלו היה מסתחרר והרקות הלמו בחזקה. הוא היה מסתגר בחדרו, מכבה את האורות ומורה למזכירה שלו שלא להעביר אליו שיחות.

את הקרבנות שלו הוא היה בוחר ממודעות של הצעות לבייביסיטר שבשיחות איתן סיפר להן סיפורים מבחילים על עצמו ועל משפחתו, והציע להן הצעות מגונות. כאשר הסיפור התפוצץ והגיע לידיעת הציבור, ברנדזן סיפר לפסיכיאטרים שלו, לפי קסלר, ש״בשיחות המגונות האלה, 90 אחוז ממני היה האדם שהעולם מכיר, נשיא אוניברסיטה, בעל ואב, אבל האחוז הנותר היה פצצה מתקתקת שיכולה להרוס את כל מה שהאמנתי ועבדתי בשבילו״.

מה גרם לרצון הזה להרס עצמי בניגוד לכל היגיון, שואל קסלר בספרו. ובאותו אופן, מה גרם לסופר המוכשר והמצליח דייוויד פוסטר וואלאס להטיל ספק כה עמוק בכשרונו עד שהתאבד? ומה גרם לקומיקאי המצליח ג׳ון בלושי להרוס את עצמו עם סמים?

דייוויד קסלר, לשעבר ראש מנהל המזון והתרופות האמריקני ודיקן בית הספר לרפואה של אוניברסיטת ייל, מנסה בספרו לענות על השאלות האלה, ומה שעומד מאחוריהן – ״מה קורה כאשר המוח הרציונלי שלנו מרגיש שהוא נחטף על ידי משהו שאיננו יכולים לשלוט עליו״, במילים אחרות, מה קורה כשאנחנו שבויים?

קסלר הגיע לנושא הזה לא במקרה. בתפקידו כראש מנהל המזון והתרופות האמריקני הוא חקר במשך יותר משני עשורים התמכרות לעישון ולאכילה מופרזת. הוא שאל את עצמו מה גורם לאנשים לעשן סיגריות בשרשרת או לאכול עד בחילה, באופן שפוגע בבריאותם וכנגד רצונם, ואת התשובות לכך פרסם בשלושה ספרים.

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

בהמשך הוא שאל האם ייתכן שאותו מנגנון ביולוגי פועל למעשה בכל ההפרעות הרגשיות. המסקנה שלו היא שאכן זה כך. למנגנון הזה הוא קרא ״שובה״, כלומר, מי שלוקח אותנו כשבויים. ״השובה״ יכול להיות ״מקום או מחשבה או אדם או זיכרון״ שהשאירו עלינו רושם עז, סיכנו או איימו על חיינו הפיזיים או הרגשיים, ויצרו חוויות, תחושות ורגשות שנטמעו במערכת העצבים שלנו. בעתיד, אין-סוף גירויים שהיו בזמן החוויה הקשה, יכולים לעורר מחדש את ״השובה״ לפעולה: ריח מסוים, שיר, רעש מסוג מסוים, שעה ביום, תווי פנים.

כשגירוי כזה מופיע, תשומת הלב שלנו מצטמצמת ומתמקדת באותו גירוי, אנחנו מרגישים שאנחנו מאבדים שליטה, וכל מטען הרגשות שהיה באירוע המקורי עולה מחדש באופן אוטומטי. במצב הזה ״מה שאנחנו עושים, יכול להיות לא מה שאנחנו רוצים באופן מודע לעשות״, כותב קסלר. בכל פעם כשזה קורה, המעגל העצבי הזה מתחזק ומתעצם, ״והתגובה שלנו הופכת כל כך אינסטינקטיבית שהמוח שלנו מפסיק ליצור התנהגות חדשה או שונה״.

״השובים״, לפי קסלר, יכולים להיות רבים מאוד, ביניהם הזנחה והתעללות בילדות, נטישה, כאב פיזי, אהבה עיוורת, מוות, הימורים ועוד.

החדשות הטובות הן, לפי קסלר, שאפשר לגייס את אותו מנגנון הרסני גם לטובתנו. ״השובה״ שלנו יכול להיות חוויה חיובית שנטעה בנו תחושה של שליחות הומניטרית, מוסיקה, אמנות או מחקר פורץ דרך. ואפשר גם, לפי קסלר, ״לעמעם״ את עצמתו של ה״שובה״ השלילי, אם מצאנו ״שובה״ חיובי במקומו.

סיפורי המקרים שקסלר מביא מרתקים וכוללים ביוגרפיה ופסיכולוגיה של אנשים מפורסמים כמו דוסטוייבסקי, קפקא, צ׳רצ׳יל, ביל וילסון – מייסד שותף של ״אלכוהוליסטים אנונימיים״, וטנדי שזי, אסירה פוליטית בדרום אפריקה שסבלה עינויים קשים ומצאה שלווה בסליחה ומחילה, וגם של אנשים פחות ידועים.

הבעיה היא שבתיאוריה של קסלר אין חדש, מלבד השם החדש שהוא נותן לה. הבסיס הנוירולוגי לחוויות עוצמתיות שנטבעות במערכת העצבים שלנו ומעוררות כל פעם מחדש תחושות, מחשבות ורגשות, כבר ידוע מזמן. ולקסלר אין הצעות חדשות איך לשבור את מעגל הקסמים של ״השובה״. ההצעה למצוא ״שובה״ חיובי חדש, כדי לעמעם את עצמתו של ״השובה״ השלילי, היא מצוינת, אבל ממה שידוע, קשה מאוד, עד כמעט בלתי אפשרית ליישום.

למי שמתעניין בחוויות אנושיות אוניברסליות ובסיפורים מרתקים על מה שמשותף לכולנו כבני אדם, ומוכן לדלג על התיאוריה, הספר מומלץ בחום.

Capture

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!