בחיים כמו בסיפור

איך חושב אתגר קרת על רעיון מקורי לסיפור ולמה הספר החדש שלו יוצא בטורקיה, בהולנד ובצרפת אבל לא הולך לצאת בישראל

צילום: ינאי יחיאל

"המון פעמים אני פוגש אנשים כמו טייסים ומנכ"לים מאוד מצליחים והם אומרים לי: 'יום יבוא ואני אכתוב ספר, כי יש לי דברים מדהימים להגיד על העולם', 'כי אני שופע דמיון, או כי כל חיי הערצתי סופרים ובגלל זה יום אחד אני אכתוב ספר'. אני מסתכל על האנשים האלה ורובם אף פעם לא יכתבו ספר", אומר אתגר קרת בקול אדיב אבל לא מתנצל.

למה?

"כי הם לא התדרדרו למקום בחיים שלהם שבו הם נזקקים ליצירה כדי למשוך את עצמם ולכתוב. כשאני חושב על התקופה שהתחלתי לכתוב, תקופה בה הייתי בצבא והייתי דכאוני, אז אני חושב על הסיפור הזה על הברון מינכהאוזן שטובע בתוך ביצה והוא לא יודע מה לעשות אז הוא מרים את עצמו מהשיער. אני מרגיש שיש משהו בכתיבה שהוא כזה. אתה נמצא באיזשהו סוג של ביצה, אתה יכול להרגיש שלחיים שלך אין משמעות, שאתה מנותק מהאנשים מסביבך, שאתה פוגע באנשים. ואז בדומה למקרה שאת נוסעת לחו"ל והתקע לא נכנס לשקע – אז לפעמים הכתיבה היא מן מעביר כזה שאת קונה בדיוטי פרי, והוא בעצם מתמודד עם כל מיני רגשות ורצונות שלך שבאיזשהו אופן את לא מצליחה להביא אותם לידי ביטוי בחיים עצמם".

נפגשתי לראיון עם קרת מספר ימים לפני שהוא טס לגיחה קצרה לחו"ל, אחת מיני רבות, הכוללת לרוב ראיונות, הרצאות וחתימות על ספריו שתורגמו ונמכרים היום ב-40 מדינות. לפני הראיון עלו בי חששות שלא יהיה לי מה לחדש בכתבה על מישהו שכבר ראיינו אותו מאות פעמים ברחבי העולם, אך דווקא סיפוריו של קרת והוא עצמו הזכירו לי שהחידוש וההמצאה, בחיים כמו בסיפור, לא קורים מעצמם אלא מנסיבות החיים: מהמפגשים בין האנשים, מהסיטואציות, ומהתפאורה שמשתנה.

בסופו של דבר קרת מפתיע בראיון ומספר שיש לו ספר חדש, רק שהוא לא יצא בארץ. "שבע שנים טובות", כך הוא נקרא, והוא התפרסם בטורקיה, שם יש לקרת קהל קוראים גדול, בספרד, בהולנד והחודש גם בצרפת. הספר הזה שונה מקודמיו, הוא אינו מורכב מסיפורים בדיוניים אלא הוא תיעוד של קטעים ביוגרפיים שחווה במשך שבע שנים: מרגע הולדת בנו עד למות אביו ממחלה. קרת כתב את הקטעים בזמן האירועים עצמם ולאחר שאביו נפטר חשב לאגד אותם לספר כמחווה לאביו.

"הקטע הראשון שכתבתי היה ביום שהבן שלי נולד", מספר קרת, "הגענו לחדר יולדות ולא היה שם אף אחד, כי בדיוק היה פיגוע והרופאים בחדר היולדות הלכו לעזור לפצועים. אחרי שחזרתי הביתה עם הילד, משהו מהחוויה הזאת נשאר לי בראש ופשוט כתבתי את זה. ומאז הספקתי לכתוב עוד כל מיני קטעים ביוגרפיים, חלק מהם הופיעו לא בעיתונות המקומית אלא בעולמית, כתבתי לניו יורק טיימס וללוס אנג׳לס טיימס".

״למה לא בעברית, למה לא בישראל?״ אני שואלת את קרת את השאלה המתבקשת.

"כי יש משהו בטקסטים שהם מאוד אישיים וגם קצת חושפניים. אני לא חושב שהם אי פעם יתפרסמו בעברית. מצד אחד הרגשתי צורך לכתוב עליהם, כי זה סוג של התייחסות לאבא שלי ולחשיבות שלו בחיי, ומצד שני הרגשתי לא נוח. זה מצב שונה כשכותבים ביקורת על סיפורים שאת כותבת וכשכותבים ביקורת על החיים שלך. אם כותבים שהסיפורים שלך משעממים זה משהו שונה מאשר להגיד שאת משעממת. לא רציתי לחלוק את זה דווקא עם הסביבה הקרובה. יש דברים שקל יותר לספר לזרים. בגלל זה החלטתי שהוא לא יצא בארץ".

איך התגובות בחו"ל?

"אנשים בחו"ל אמרו שהם קיבלו פרספקטיבה קצת אחרת על החיים בארץ. רוב האנשים לומדים על החיים כאן דרך CNN או ממאמרים שיש בהם אידיאולוגיה או תפיסת עולם פוליטית מסוימת. הם אומרים שהחוויה של איך להיות עם ילד בזמן התקפת טילים או נושאים אחרים נותן להם זווית אחרת על ישראל"…

עוד בהמשך הכתבה

– מהיכן באים הסיפורים של אתגר קרת
– ושאלות על מוסר, כנות ואפתיה בכתיבה

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!