בתוך מוחו של אמן | אמנות הציור של "הספינקס מדלפט" – אפוק טיימס

בתוך מוחו של אמן | אמנות הציור של "הספינקס מדלפט"

"אמנות הציור" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

"אמנות הציור" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

"משהו כאן לא עובד", אמר לפתע המאסטר לאחר שעה ארוכה של עבודה בשקט מוחלט.

הזוג שהיה לו למודל הרפה את תנוחתו והסתובב אליו. הם כבר היו עייפים.

"זה קשור לתנוחה שאתם עומדים בה", אמר לאחר כמה דקות, "היא לא משיגה את האפקט הרצוי, את הרגע הזה שאני מחפש".

"אתה רוצה שנסתכל אחד על השנייה באופן שידגיש את החיבה ביננו?" שאל המודל.

"להיפך, יש כאן יותר מידי תזוזה. אתה", קם ורמיר מכיסאו ונגע במודל, "במקום להישען על הפסנתר, תזדקף ורק תתבונן בה. ואת, תתרכזי יותר בנגינה ואל תסתכלי עליו ישירות. השקט של שניכם והאיפוק, הוא זה שיעשה את העבודה". הוא חזר להתיישב. "כן, ככה. מצוין".

צעדים וצחקוקים בכל הבית קטעו את הריכוז שהיה בו. "מה כל ההמולה?" הוא פתח את הדלת ואמר: "אני חייב להתרכז". שלושה מילדיו רצו לעברו בצהלה: "אנשים מכובדים רוצים לדבר איתך". מאחוריהם הופיעה חמותו ואמרה: "דיפלומט ושני צרפתים הגיעו לראות את העבודות שלך. אולי יזמינו ממך ציורים, השתדל להשאיר עליהם רושם טוב".

"העבודות שלי? רק אתמול מכרתי את האחרונה שהייתה לי! ארד למטה לקבל את פניהם. אנא, דאגי שהילדים יהיו במקום אחר, ובקשי מהזוג בסטודיו לחזור שוב מחר".

"מאסטר יוהן ורמיר! שמי באלטאזר דה מולקוניס, אני שמח לפגוש אותך. סיפרו לי על יופיין של עבודותיך ובאנו לראות במו עינינו".

"כבוד הוא לי מר דה מולקוניס. לרוע המזל מכרתי אתמול את הציור האחרון שהיה לי, והציור שאני עובד עליו כעת נמצא בשלביו הראשונים. אם תואילו להתלוות אלי לביקור אצל האופה השכן, תוכלו להתבונן שם בשתי יצירות שלי".

האדונים התלוו אל ורמיר, אך ניכר היה שלא היו מרוצים כל כך מהסידור. העובדה שלא הזמינו אף יצירה מהצייר, אמרה הכול.

ורמיר חזר לביתו ומצא את כולם יושבים בחדר האורחים ומחכים לו: קתרינה, אמה, ילדיו ואפילו העוזרות. "נו", אמרה חמותו, "איך היה?"

"לא היה מוצלח כל כך", אמר ורמיר.

"זאת הייתה יכולה להיות הזדמנות מצוינת עבורך וגם עבורנו. אתה יודע שאנחנו צריכים את הכסף".

"אמא, תעזבי אותו, אל תלחצי עליו. הוא עובד קשה", אמרה קתרינה.

"בעלך עובד קשה, אבל לא כל כך מחובר למציאות. יש לו 11 ילדים לפרנס ובית להחזיק, הוא מוציא הרבה כסף על הצבעים הכי יקרים ולוקח לו הרבה זמן לסיים ולמכור ציורים".

"זה מה שהופך אותו לצייר גדול. חוסר הפשרות והדיוק שלו", ענתה קתרינה ברגישות.

"קתרינה יקרה, אמך צודקת", אמר ורמיר, "אני מבטיח לעשות מאמצים. ועכשיו, בואו ניגש לאכול את ארוחת הערב".

* * *

"שיעור המוזיקה" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

"שיעור המוזיקה" | מקור תמונת הציור: ויקיפדיה

שנתו נדדה. הוא לא הפסיק לחשוב על מה שאירע. "אני צריך לצייר ציור שיציג למבקרים את האמנות שלי", חשב, "כזה שיעורר השראה ויגרום למי שרואה אותו להבין מה היכולות שלי".

למחרת עלה כהרגלו לעבוד בסטודיו. שני המודלים נשארו זמן מה, עד שהוא תפס את הבעותיהם, ואחר כך הוא נתן להם ללכת לדרכם והחליף אותם בבובות עומדות. באמצעות נעץ וחוט הוא סימן את כל קווי הפרספקטיבה בציור – הם כמו תמיד, הובילו אל האישה. ורמיר רצה שהצופה יתבונן בה וישאל את עצמו על מה היא חושבת.

כשסיים את הציור, "שיעור המוסיקה", כל המשפחה ניגשה לראותו.

"זוהי יצירת מופת", אמרה קתרינה, "יש ביניהם אינטימיות מרגשת".

"כן, ללא ספק נוכל למכור אותו", אמרה חמותו בשמחה והוסיפה: "ראיתי שהתחלת ציור נוסף. האם פטרון הזמין אותו? הוא נראה גדול יותר מהאחרים".

"הוא אינו למכירה", אמר ורמיר. "הוא מיועד לראווה. הוא יקשט את ביתנו ויהיה הציור הטוב ביותר שעשיתי אי פעם".

"עוד לא התחלת אותו ואתה כבר בטוח בכך?"

"אני יודע איך הוא יראה, על כל פרט ופרט שלו. אני נלהב להתחיל לצייר אותו".

"ומה הנושא?", שאלה קתרינה.

"אמנות ומעשה הציור". ורמיר פנה אל אחת מבנותיו, "אולי את תדגמני עבורי?"

"הו כן, אבא, אשמח!".

* * *

קתרינה ישבה על הספה, לבושה בשחורים, עם דמעות בעיניה. הפגישה עם המוציא לפועל התעכבה לשעה שתיים, והוא עמד להגיד לה את מה שהיא כבר ידעה: הם בחובות כספיים גדולים, וצריך למשכן את רכושו של ורמיר. "האם החובות אינם הסיבה שבגללה בעלי מת?" חשבה.

לאחר שבכתה זמן מה, היא הרימה את ראשה ומבטה פגש ביצירת המופת של ורמיר, זאת שנשבע שלא ימכור לעולם. האור שנפל על פני הנערה בציור, על המפה והשנדליר, היה יפה כל כך. "כך צריך שיזכרו אותו", חשבה ומיהרה אל הקיר, הורידה את התמונה, עטפה אותה, ולקחה אותה לאמה. "כדי שאף אחד לא יחשוב לקחת גם את זה".

המוציא לפועל גילה את התרגיל ודרש שיביאו אליו את הציור. הציור נמכר ונשכח עד שצץ יום אחד, והפך ליצירת מופת. ממש כמו ורמיר עצמו.

הסיפור האמיתי

מעט ידוע על חייו של האמן ההולנדי יוהן ורמיר (1675-1632) ולכן כונה על ידי מבקרים "הספינקס מדלפט" (יצור מיתולוגי).

יודעים שהוא התחתן עם נערה, בת למשפחה אמידה, ושהם עברו לגור עם אמה בבית קומות במרכז העיר דלפט בהולנד. נולדו להם 15 ילדים ומתוכם 11 נשארו בחיים.

ורמיר צייר כמעט את כל יצירותיו בחדר מבודד, הרחק מההמולה שהייתה בבית. המשפחה התמודדה עם קשיים כלכליים במשך שנים, אך ורמיר עדיין המשיך לרכוש את הצבעים הטובים ביותר. הוא עבד בקפידה על הטכניקה בציור והיה בקשר עם לפחות פטרון אחד שתמך בעבודתו. לאחר מותו, אשתו קתרינה כתבה שבעלה מת בעקבות דיכאון ששקע בו כשהקשיים הכלכליים הפכו לגדולים מדי. "היה נדמה שתוך יום וחצי הפך מאדם בריא למת".

יש המקשרים את ביקורו של הדיפלומט בביתו והעובדה שלא היה לו מה להציג, ליצירת הציור המורכב ביותר שלו: "אמנות הציור". מומחים חושבים שורמיר יצר אותה כדי שתהיה לו יצירה שיוכל להראות ולהתגאות בה.

היצירה, שנמכרה לאחר מותו, צצה שוב במאה ה-19, לאחר ששמו של ורמיר נשכח, התגלגלה מקונה לקונה עד שהגיעה ליעד יוצא דופן: הדיקטטור אדולף היטלר. היטלר אהב מאוד את היצירה, רכש אותה, וצירף אותה לאוסף האמנות הענק שלו.

כשהנאצים הפסידו במלחמה, האמריקנים שלחו יחידה מיוחדת שמצאה את הציורים, וביניהם נמצא ציורו של ורמיר שנשאר במצב טוב.

* הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביו של האמן

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!