"הפנינו את הגב ליופי ואנחנו מוקפים היום בכיעור" – אפוק טיימס

"הפנינו את הגב ליופי ואנחנו מוקפים היום בכיעור"

כיצד קבוצה של מרקסיסטים גרמנים חדרה למוסדות הגבוהים במערב והצליחה לשנות את אחד התחומים החשובים בחברה שלנו – "האמנות היפה" ותפיסת היופי שלנו

1_MainPic__Wikipedia-small הקיץ עוד היה בעיצומו, כשהחלטנו חברתי ואני, צעירות בנות 18, לבלות את היום במוזיאון ישראל בירושלים. כשסיירנו בין הציורים המודרניים התלויים על קירות האולמות, התלהבנו לגלות יצירות שלמדנו עליהן והכרנו את תוכנן ומשמעותן. כשהגענו לאחד האולמות האחרונים והתיישבנו לנוח, ניצב לפנינו על הקיר ציור שכולו צבוע בצבע אחד: שחור, מצוי בתוך קופסת מסגרת שחורה. קראנו את הכתובית: "ציור מופשט" של האמן אד ריינהרט. "די", אמרה חברתי, "מה זה? הם צוחקים עלינו?"

לפתע נעמדה לצדנו אישה וקטעה את האווירה המבודחת: "למה אתן צוחקות על הציור?" היא שאלה. "כי הוא פשוט צבוע כולו שחור", עניתי בחיוך. "אתן צוחקות בגלל שאתן לא מבינות אותו", היא ענתה ושתינו עטינו ארשת רצינות. "או-קיי, מה את מבינה מהציור הזה?" שאלנו אותה. "על אמנות צריך להתבונן", היא אמרה. "תתבוננו בציור ותגידו לי מה אתן רואות".

אם בעבר היית שואל אנשים אם הם יודעים מה מטרתה של אמנות, הם היו עונים 'יופי'

התבוננו בציור, כפי שלימדו אותנו עוד במגמת אמנות, ותיארנו את מה שראינו: "הציור שחור", אמרנו. "תתבוננו מקרוב יותר", היא עודדה אותנו. התבוננתי מקרוב יותר ופתאום ראיתי את זה. "אין כאן אף נקודת אור", אמרתי. "אין כאן אפילו סימני משיכת מכחול, והמרובע מושלם". לפתע חשתי אי נוחות גדולה. "השחור הזה מטריד מאוד", אמרתי לה, והיא רק חייכה והלכה.

זה היה רגע מכונן עבורי. הרגשתי שאני מבינה לפתע למה התכוון האמן ואני נכנסת לעולם אחר, נפרד, שרק אנשים מיוחדים זוכים לגעת בו. התבוננתי על האולם מסביבי, על יצירת מופת אחרת – ערימת קוביות שעמדה על הרצפה ועל ציורים שנראו לי אז כמו קשקושי ילדים, ואמרתי: אני רוצה להבין את העולם הזה.

"ציור מופשט". אד ריינהרט, תלוי במוזיאון ישראל | תמטנה:The Israel Museum Jerusalem by Elie Posner

"ציור מופשט". אד ריינהרט, תלוי במוזיאון ישראל | תמטנה:The Israel Museum Jerusalem by Elie Posner

עברו כמה שנים ומצאתי את עצמי באוניברסיטה בפריז, מסיימת את תואר המאסטר שלי עם התמחות באמנות עכשווית. התחלתי בעצמי לצייר יצירות פרובוקטיביות הדומות למה שראיתי במוזיאון, ליצור מיצבים ולקרוא כל מה שעובר תחת ידיי – מפילוסופים קלאסיים ועד לכתבים אודות אמנות ותרבות פוסט מודרנית: גי דבור, ג'אן בודריאר, מרלו פונטי, וולטר בנג'מין ואחרים. אהבתי את העולם הזה.

משבר הזהות שלי התחיל עם סיום הלימודים, כשהתפנה לי זמן והתחלתי לבקר לעתים קרובות במוזיאון הלובר. עד אז, בגלל אופי הלימודים, ראיתי בעיקר תערוכות עכשוויות או מודרניות, אבל כעת ישבתי בלובר והתבוננתי ארוכות ביצירות קלאסיות של פוסן, בוטיצ'לי, לאונרדו דה-וינצ'י והפסלים של מיכלאנג'לו.

ומשהו קרה לי.

הבתולה, התינוק ישו והקדושה אן. לאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון הלובר | תמונת הציור: Wikipedia

הבתולה, התינוק ישו והקדושה אן. לאונרדו דה וינצ'י, מוזיאון הלובר | תמונת הציור: Wikipedia

התחלתי לתהות כיצד לאורך חמש שנות לימודי אמנות בפריז, אף פרופסור לא לקח אותנו להתבונן במאסטרים הגדולים האלה. מדוע ביקרנו אין ספור פעמים במרכז פומפידו המציג אמנות עכשווית, ובגלריות המציגות תערוכות מודרניות, אבל אף פעם לא אפשרו לנו לספוג משהו מהאמנות הקלאסית. זה לא שהמאסטרים הגדולים לא הוזכרו בשיעורים, בדיוק להיפך. אבל תמיד הם הוזכרו בהקשר היסטורי, פילוסופי, בהקשר של התפתחות האמנות. אך מה לגבי היצירה עצמה? מה לגבי התבוננות נטולת הקשר או הסברים, התבוננות טהורה שאפשר ללמוד ממנה, בדומה לדרך שבה התבוננתי בציור השחור אז במוזיאון?

ההבדלים בין סוגי האמנות הכו בי. בעוד שמול אותו ציור שחור הרגשתי מצוקה וחרדה קיומית, מול ציור של ג'וטו או פוסן הרגשתי התרוממות רוח ותחושה שאני כל הזמן מגלה דברים חדשים. הרגשתי שאני נכנסת לעולם שלם שנוגע במשהו עמוק מאוד בתוכי, במשהו יפה ואסתטי.

הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון תרגם טוב את תחושותיי למילים. בסרט הדוקומנטרי "מדוע היופי חשוב" מסביר סקרוטון: "אם בעבר (בשנים 1930-1750) כשהיית שואל אנשים אם הם יודעים מה המטרה של שירה, אמנות או מוסיקה, הם היו עונים 'יופי'. אם היית שואל למה, היית מבין שיופי הוא ערך חשוב עבורם כמו 'אמת' ו' טוּב'. אבל אז, במאה ה-20, היופי הפסיק להיות חשוב. מטרתה של האמנות הייתה להטריד ולשבור איסורים מוסריים. האמנות כבר לא עסקה ב'יופי', אלא ב'מקוריות', לא משנה איך הייתה מושגת, ואיזה מחיר מוסרי היא גבתה. הפנינו את הגב ליופי ואנחנו מוקפים היום בכיעור".

הפרתנון באתונה | תמונה: Fotolia

הפרתנון באתונה | תמונה: Fotolia

סקרוטון מראה בסרט הדוקומנטרי כיצד הכיעור מקיף אותנו וקיים בכל תחומי האמנות – בארכיטקטורה, במוסיקה ובריקוד. כמו פחית עם גללים של האמן פיירו מנזוני; ערימת האבנים של קרל אנדרה; היצירות המיניות של שרה לוקאס; המיטה המבולגנת של טרייסי אמין ועוד. הוא אמנם פסח על התרבות הפופולארית, אך ברור כיום שהטלוויזיה והקולנוע התדרדרו לרמה נמוכה המעוררת פעמים רבות רתיעה. אפילו אם אנחנו צופים בהם, עדיין נחשוב פעמיים האם לתת לילדינו לצפות בהם.

מה קרה לתרבות המערבית מאז תחילת המאה ה-20? מה הוביל לכיעור העצום שמציף אותנו? מה גרם לנו לחשוב שזה דבר טוב או "טבעי" להיות מוקפים בכיעור? וכיצד הפסקנו להאמין שהאדם צריך לייצר עוד יצירות נפלאות ונצחיות כמו אלו שיצר לאונרדו דה-וינצ'י או הארכיטקט שתכנן את הפרתנון באתונה.

טירת התענוגות הקסומה

האופרה הראשונה שהלחין פרנץ שוברט (המאה ה-19), כשהיה עוד בגיל העשרה, מספרת על אביר צעיר שמתאהב בצעירה יפהפייה, אבל אביה מתנגד לנישואיהם. לאחר שהזוג הצעיר בורח ומתחתן בסתר, האב המרוגז מגרש אותם והם בורחים ליער השחור בדרום גרמניה. כשהם מגיעים הם שומעים על קיומה של טירה לא רחוקה, קסומה, המיועדת לאמיצים בלבד.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!