כשהבוס מפיץ מגפה של שמחה

ניסויים מהשנים האחרונות מראים שאנו נדבקים בקלות מרגשות של אנשים הסובבים אותנו, ואלו עלולים לשבש את יכולת קבלת ההחלטות שלנו. איך אפשר בכל זאת לטפל בזה ולמנוע מהכעס או הדאגה של הבוס שלנו להדביק גם אותנו

תמונה: fotolia.com

בניסוי שנערך באוניברסיטת ייל, חילקו אנשים שאינם מכירים זה את זה למספר צוותים. כל צוות התבקש להחליט ביחד כיצד לחלק בונוסים תיאורטיים בין קבוצת עובדים. הם רק לא ידעו ששתלו ביניהם גם סטודנט למשחק. בחלק מהקבוצות השחקן הזה מילא תפקיד כועס ומודאג ובחלק מהאחרות הוא דווקא היה שמח ונלהב.

שתי מצלמות שונות צילמו כל אחד מהמשתתפים בדיון והמטרה הייתה לבדוק האם הרגשות שהדגים השחקן עברו גם לשאר חברי הקבוצה, וכתוצאה מכך, האם למצב הרוח שהקרין הייתה השפעה כללית ומשמעותית יותר על כל מהלך הדיון ועל ההחלטות שהתקבלו בסופו של דבר.

״שילבנו את השחקן בפנים ולא רק שראינו כיצד הרגשות שלו, בכל אחד מהמצבים השונים, השפיעו על כל האחרים, אלא מעבר לזה, הם גם השפיעו על מידת שיתוף הפעולה בקבוצה״, מספרת בריאיון לאפוק טיימס מי שערכה את המחקר, פרופ׳ סיגל בר-שדה, היום מבית הספר וורטון לעסקים באוניברסיטת פנסילבניה. כשהשחקן השרה אווירה חיובית, המשתתפים הסכימו להקצות סכומים גדולים יותר ו״הכסף הוקצה בצורה שוויונית יותר״.

מכירים את ההרגשה שמישהו מבני המשפחה חוזר הביתה כועס ועצבני וכעבור זמן לא רב כל בני הבית עצבניים ומתוחים יותר? מתברר שבשנים האחרונות מחקרים מדגימים את זה יותר ויותר – רגשות זה דבר מדבק. וכפי שמסבירה פרופ׳ בר-שדה, כדי שההשפעה הרגשית הזאת תחול “לא צריך לומר דבר״. כדי להפיץ את הרגשות שלנו לסביבה לפעמים מספיקות רק הבעות פנים ושפת גוף.

״כשההדבקה מתרחשת אנשים לא יודעים שזה קורה להם. זה עלול להיות מסוכן כי לרגשות יש השפעה גדולה על חיינו. הם משפיעים על הביצועים שלנו, על הסיפוק שלנו״, ועל היבטים רבים נוספים. “כשאתה תופס רגשות של אחרים תתחיל אפילו לקבל החלטות בצורה אחרת, בהתבסס על הרגשות שלהם״.

פרופ׳ סיגל בר-שדה מאוניברסיטת פנסילבניה. תמונה: באדיבות פרופ׳ סיגל בר-שדה

לבנות אוהל בעיניים עצומות

תחום המחקר הזה החל להתעורר בשנות ה-90, כשקבוצת חוקרים בהובלת פרופ׳ אליין הטפילד מאוניברסיטת הוואי טבעה את המונח ״הדבקה רגשית״. הטפילד הפסיכולוגית החלה להתעניין בנושא כשהרגישה בעצמה כיצד נדבקה במצבי הרוח של המטופלים שלה.

גם פרופ׳ בר-שדה הגיעה לחקור את הנושא לאחר שחוותה את ההדבקה הזו על בשרה. “במקום העבודה שלי, לפני שהתחלתי את לימודי הדוקטורט, הייתה אישה שישבה באזור שבו אני ישבתי. היא הייתה מאוד נגטיבית. יום אחד היא יצאה לחופשה והרגשתי שכל המשרד נרגע, כולם פתאום היו שמחים יותר. כשהיא חזרה, במהרה הכול חזר לקדמותו וחשבתי לעצמי, ‘וואו, זה מדהים, איזו השפעה׳ והיא אפילו לא הייתה הבוסית שלנו״. כך שמאז, רבים מהמחקרים של פרופ׳ בר-שדה מתמקדים בהשלכות ההדבקה הרגשית על הסביבה הארגונית.

חוקרת אחרת שצללה לתחום היא ענת רפאלי, פרופסור להתנהגות ארגונית בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון. בריאיון לאפוק טיימס היא משווה את הרגשות שבהם אנחנו מדביקים זה את זה לווירוסים ביולוגיים: ״זה תהליך עצבי שמתנהג כמו וירוס ביולוגי. המחלות הן מדבקות, ובאופן דומה גם הרגשות שלנו הם דבר מדבק״.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!