לבד מול הדרקון האדום

הוא גדל במערה עם ששת אחיו בתנאי רעב, לימד את עצמו משפטים והפך לעורך דין מצליח. אבל זה לא עזר לו להימנע ממרתפי העינויים של המפלגה הקומוניסטית. זהו סיפורו של גאו ג׳י-שנג, שהפך למנהיג מאבק למען זכויות אדם ולסמל לקידום שלטון החוק

״חברים רבים אמרו לי: ׳המשטר הקומוניסטי רוצה לעצור אותך או להרוג אותך׳. עניתי להם: אם אתם מחשיבים רצח או מעצר שרירותי כסכנה, אז אנחנו לא בסכנה. מאז שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון היא הרגה כל כך הרבה אנשים. מדי יום אנשים רבים נעצרים. זה לא משהו יוצא דופן אם הם יעצרו אדם אחד נוסף. למה שזה יהיה מישהו אחר ולא אני?״

זהו סיפור על אדם אחד, אמיץ מאוד, ששמו גאו ג׳י-שנג. אדם שקורץ מחומר שונה – הוא גדל בתנאים הקשים ביותר, ומשם צמח להיות מנהיג מסוג אחר, כזה שהצליח לאגד סביבו אנשים ממקומות וממעמדות שונים, לאחד אותם, ולהצית בהם ניצוץ לתקווה. זה בדיוק מה שהפחיד את המפלגה הקומוניסטית הסינית.

״הוא מייצג את מה שסין יכלה להיות. סין שיש בה דמוקרטיה, זכויות אדם ושלטון חוק״, אמר אדוארד מקמילן סקוט, לשעבר סגן נשיא הפרלמנט האירופי.

גאו ג׳י-שנג | ״Transcending Fear״

לצעוד שעה וחצי לבית הספר

הסיפור על גאו מתחיל ב-1964, בהרים המרוחקים של פרובינציית שאאן-שי בסין, אזור המוכר לתיירים רבים בשל חיילי הטֶרַקוֹטַה שהתגלו שם לפני כמה עשורים. בתוך מערה החצובה באדמת לס צהבהבה, הרחק ממושב אדם, נולד וגדל גאו ג׳י-שנג.

זאת הייתה תקופה של רעב גדול בסין, ולכן את ימי ילדותו העביר גאו בניסיונות למלא את בטנו. ביום הוא שוטט עם ששת אחיו בשדות שלאורך ההרים, לא רחוק מהמערה, שם חיפש אוכל ועצים לאש. את המעט שמצא הביא למערה, השליך ל״בור הבישול״, ובתחתיתו הדליק אש.

את הלילות הקרים הוא העביר על מיטת הלבנים הקשה שבתוך המערה. כשמשב רוח מקפיא חדר למערה, גאו מצא מקום חם מתחת לשמיכה המשותפת שכיסתה את ששת אחיו, את אביו ואת אמו, שהצטופפו על מיטת האבנים הקשה.

מהמערה יצא שביל מפותל לכיוון האופק. השביל עבר בין שדות והרים, נמשך קילומטרים רבים, וחיבר את המשפחה לציוויליזציה הקרובה. גאו צעד לאורכו הלוך ושוב במשך שלוש שנים, במשך שעה וחצי לכל כיוון, כשאמו שלחה אותו לרכוש השכלה בסיסית בבית הספר שבכפר הקרוב.

כשהגיע גאו לגיל עשר, אביו מת מסרטן, והותיר אחריו משפחה עצובה, ובעיקר ענייה ורעבה. במשך חמש שנים נאלץ גאו להסתובב בשדות ובהרים, ללקט עשבים רפואיים ולמכור אותם בשוק המקומי כדי לקנות אוכל למשפחתו.

בגיל 15 מצא עבודה חלקית יחד עם אחד מאחיו במכרה פחם המרוחק מאות קילומטרים מביתם. במעלה גבעה גבוהה הם סחבו ערמות פחם כבדות במשך תשעה חודשים, עד שיום אחד התמוטט לפתע חלק במכרה על רגלו של אחיו ופצע אותו קשה. עצמותיו נשברו ונחשפו. גאו ניסה להציל אותו. הוא מצא כמה עיתונים ישנים, שרף אותם והצמיד את האפר לפצע. גאו ניגש למנהל המכרה כדי לבקש עזרה, אבל במקום זאת המנהל פיטר אותם.

״לא ידעתי מה לעשות״, נזכר גאו, ״אז סחבתי את אחי 40 קילומטר עד שמצאתי מערה״. במערה גרו חקלאים מקומיים שהציעו לגאו לעבוד עבורם ובתמורה לקבל קצת אוכל. בכל יום היה נשכב גאו ליד אחיו, מרגיש את חום גופו ומוודא שהוא נושם. אחרי חודש נרפא אחיו באורח נס והשניים עזבו את המערה.

גאו שקל מה לעשות עכשיו. הוא חשב על שתי חלופות: לנסוע לעיר כדי לגבות כמה עשרות יואן ממישהו שחייב לו ולקנות בעזרתם אוכל; או להתגייס לצבא, שלפי השמועות מאכיל טוב את חייליו.

גנג-הה, אשתו של גאו. הצליחה לברוח לארה״ב וממתינה לבעלה | תמונה: AFP/Getty Images

לימודי משפטים בנסיעות האוטובוס

גאו התגייס לצבא ושירת שלוש שנים כעובד קפיטריה. אחרי ששוחרר נשא לאישה את גֶנג-הֶה, וב-1991 התפרנס ממכירת ירקות בדוכן ברחוב. ״הייתי במצב מוזר מאוד. אבל הייתה לי תקווה שהדברים ישתנו״.

ואז, יום אחד, פיסת עיתון ישן שינתה את חייו. אדם שקנה ממנו ירקות עטף אותם בחצי עיתון ואת החצי השני השליך. גאו הרים את העיתון מהרצפה וכתבה אחת משכה את תשומת ליבו. נכתב בה שסין תזדקק בעתיד ל-150 אלף עורכי דין ושהדרך הטובה ביותר לעבור את בחינות ההסמכה היא באמצעות לימוד עצמי. המועמדים היו צריכים לעבור בחינות ב-14 נושאים שונים.

״הייתי להוט לנסות את זה. אמרתי לעצמי שבמקרה הגרוע ביותר, אם אעבור רק נושא אחד בכל שנה, ייקח לי רק 14 שנה להשלים את הכול״.

״במהלך השנים הבאות למדתי בכל מקום שיכולתי, אפילו בזמן הליכה. כשנסעתי באוטובוס, יד אחת החזיקה את המעקה ויד אחת את ספר הלימוד״. כך הצליח גאו לעבור את המבחנים בכל 14 הנושאים בתוך שנתיים וחצי, וב-1994 קיבל תעודת הסמכה.

מכאן התחיל להשתנות גורלו בקצב מהיר. שנה לאחר שקיבל את התעודה הוא כבר הרצה על מערכת המשפט הסינית באוניברסיטאות, במפעלים ובחברות. אחת מהרצאותיו הייתה לקהל של אלפי אנשים. שש שנים לאחר מכן, בשנת 2000, הוא עבר עם אשתו ושני ילדיו לבייג׳ינג, ובתחרות ארצית שערך משרד המשפטים הוא הוכרז כאחד מעשרת עורכי הדין המובילים בסין. מיד לאחר מכן ייסד גאו משרד עורכי דין משלו.

נראה היה שעתיד מזהיר מחכה לו, אולם גורלו עמד להתהפך שוב, והפעם באופן קיצוני הרבה יותר. איש לא יכול היה לצפות שגאו עתיד להיהפך לאחד האקטיביסטים המובילים בסין, למנהיג שסוחף אחריו רבים, ולסמל לחופש והתנגדות שיעבור עינויים קשים במשך שנים.

המשטרה החשאית של סין מכה אנשים בכיכר טיאננמן

לקוחות לא לשביעות רצון המפלגה

גאו התנהל באופן שונה מאוד מעורכי דין רבים בסין שניסו ליצור קשרים קרובים עם שופטים ועם בכירים במפלגה הקומוניסטית הסינית. הוא בחר בנתיב שונה. שליש מזמנו השקיע כדי לייצג בחינם לקוחות עניים, דבר שלא היה נהוג בסין.

בתביעה הראשונה שהגיש הוא ייצג ללא תמורה ילד שהיה קורבן לרשלנות רפואית והתחרש. כך בכל יום היו מגיעים למשרדו שלוש או ארבע קבוצות לבקש ממנו עזרה. ״הם הגיעו לראות אותי מתוך ייאוש וכעס״, כתב גאו.

״עורכי דין אחרים היו לעתים מביאים אנשים על קביים וכיסאות גלגלים למשרדו״, אמרה גנג-הה, אשתו של גאו, בראיון לסרט הדוקומנטרי החדש אודותיו (״מעבר לפחד״), שהפיקה תחנת הטלוויזיה NTD. ״פעם אחת הם אפילו הביאו אליו קבצן. גאו קנה הרבה אוכל ואמר לו: ‘קודם כל תאכל ואחר כך נדון כיצד אולי נוכל לעזור לך׳״.

למרות ההצלחה והמוניטין שנהנה מהם גאו, הייתה לו תחושה שמשהו לא טוב ולא נכון קורה. ״זה היה ערב חג המולד ובעלי חזר הביתה מאוחר״, נזכרה אשתו. ״חיכינו לו והכנו הרבה מאכלים טעימים. אבל ברגע שהוא נכנס יכולתי לראות שהוא לא שמח. שאלתי אותו למה. הוא ענה: ‘הלכתי ברחובות המוארים אבל הרגשתי מבודד. לא יכולתי להתחבר לאווירת השמחה השטחית של החברה הזו. ככל שאני מרוויח יותר כסף כך זה משקף עד כמה הלקוחות שלי סובלים״.

״על פני השטח החברה הסינית נראתה מתורבתת״, הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי A China More Just, ״אבל למעשה המשטר ששולט עליה מעולם לא חדל מדרכי פעולתו המכוערות״. הוא ממשיך להפר כל הזמן את הזכויות המגיעות לציבור, כותב גאו, אין בו בית משפט אחד בלתי תלוי, והחברה כולה לא הוגנת ולא מוסרית.

בנובמבר 2004 הגיעה למשרדו של גאו בקשה לייצוג משפטי של מתרגל פאלון גונג ששמו הואנג ווי. פאלון גונג (או פאלון דאפא) היא שיטה רוחנית המשלבת פילוסופיה מוסרית ותרגולי מדיטציה ותנועה, שנועדו להביא לשיפור עצמי על בסיס הערכים אמת, חמלה וסובלנות. מאז 1999, אחרי שמספר מתרגלי השיטה בסין עלה על מספר חברי המפלגה הקומוניסטית – נאסר לתרגל פאלון גונג בסין, ומתרגלי השיטה הושלכו למחנות עבודה בכפייה, שם עברו עינויים קשים, לעתים עד מוות.

הואנג היה אחד מאותם אנשים. כשלקח את ילדו לגן הופיעו לפתע ארבעה בריונים וחטפו אותו. הוא נשלח לשלוש שנים במחנה עבודה בכפייה ללא משפט, ומבלי שביצע שום פשע. גאו ניסה לערער על כך בבית המשפט, אבל גילה שהמשטר בכלל לא מאפשר להגיש ערעור עבור אנשים המתרגלים פאלון גונג.

״מיאו, שופט מנהלי, בחן את המסמכים [שהגשתי לערעור] ואמר: ׳קיבלנו פקודות מלמעלה שכשמדובר בפאלון גונג, אין לקבל שום תיק ולא ניתן לפרסם שום מסמך׳״, כתב גאו בספרו. שופט בכיר אחר אמר: ״בית המשפט שייך למפלגה הקומוניסטית הסינית, וכך גם החוקים. יש כיום פקודות מלמעלה לדחות תיקים כאלה, וזה סוף הסיפור. דבר עם מי שאתה רוצה והגש את התיק שלך לאן שאתה רוצה, לנו לא אכפת״.

באוקטובר 2005 החליט גאו לפתוח בחקירה עצמאית של הרדיפה נגד הפאלון גונג. הוא נסע לפרובינציית שאן-דונג כדי לראיין עשרות מתרגלי פאלון גונג שנרדפו, ולאחר שסיים פרסם מכתב פתוח למנהיגי סין, שבו קרא להם להפסיק את הקמפיין נגד הפאלון גונג.

המכתב הפך אותו למטרה. יומיים לאחר שפורסם המכתב הוא קיבל איומים בטלפון. ״מישהו אמר לי: אתה, גאו ג׳י-שנג, יודע הרבה עובדות, אבל גם אנחנו יודעים הרבה. למשל, אנחנו יודעים באיזה בית ספר לומדת הבת שלך, באיזה אוטובוס היא נוסעת״.

חיים בין סוכנים חשאיים

בימים הבאים אנשים לא מוכרים, ככל הנראה סוכנים חשאיים, עקבו אחרי גאו לכל מקום. כשלקח את בתו בבוקר לבית הספר הם היו שם, כשישב לאכול עם חבר במסעדה, היה מי שהתבונן בו. מחוץ למשרדו נשארו אותם אנשים במשך כל היום ואפילו מחוץ לביתו.

חצי חודש אחרי שפרסם את המכתב, גאו קיבל מכה נוספת – משרד המשפטים בבייג׳ינג הורה לסגור את משרד עורכי הדין שלו.

אבל גאו לא ויתר. בסוף נובמבר הוא התחמק מהמעקב שהיה עליו, ויצא למסע ברחבי סין כדי לגלות ממצאים שיוכיחו את הרדיפה נגד הפאלון גונג. אחרי חצי חודש, באמצע דצמבר, הוא פרסם מכתב פתוח נוסף למנהיגי המשטר הסיני, עם דברים חדשים שגילה: ״בהיסטוריה של העולם מעולם לא הייתה קבוצה כה עצומה של אנשים שסבלו מרדיפה כה חמורה וארוכה בתקופה של שלום, פשוט בגלל אמונתם״, כתב גאו. ״האסון הזה עלה לאלפי אנשים יקרים וחפים מפשע בחייהם, ושלל ממאות אלפים את חירותם״.

״הדבר המזעזע ביותר עבורי היה תקיפות מיניות מרובות שביצעו השלטונות באזרחים, נשים וגברים. זה דבר שלא יכולתי לדמיין… היחס הלא מוסרי והמגונה הזה זעזע אותי עמוקות. המעשים האלה בוצעו על ידי אנשים לובשי מדים עם הסמל הלאומי שלנו״, הוא אמר בראיון לרדיו קול התקווה.

יום לאחר פרסום המכתב הודיע גאו על פרישתו מהמפלגה הקומוניסטית, בהודעה שפרסם באפוק טיימס. כתגובה לכך הגביר המשטר את האיומים עליו. גאו נסע לביתו, כשלפתע המכונית שלפניו עצרה בפתאומיות. גאו בלם בכוח עד שרכבו נעצר, יצא מהרכב והתקרב לחזית המכונית שבלמה. אבל אז הנהג שברכב לחץ בכל הכוח על הגז וניסה לדרוס אותו. באינסטינקט של רגע, גאו זינק הצידה והציל את עצמו. כשהמכונית הדורסת ברחה, גאו ראה את לוחית הרישוי שלה – אותה לוחית של אחת ממכוניות המשטרה החשאית שעקבה אחריו בשבועות האחרונים.

אבל זה לא הפחיד את גאו, שפתח ביוזמה של שביתות רעב ברחבי המדינה במטרה למחות על הפרות זכויות האדם בסין. אנשים מ-25 פרובינציות הצטרפו לשביתה. בכל יום קבוצה אחרת צמה במשך 24 שעות.

במארס 2006 עזב גאו את ביתו, התחמק מהמעקב המשטרתי שוב והסתובב ברחבי סין במשך חצי שנה. כשהגיע לתחנת הרכבת בעיר צ׳נג-דו שבדרום מערב סין המתינו לו להפתעתו כמה תומכים. ״ירדנו מהרכבת ויצאנו מהתחנה״, אמר גאו בראיון לרדיו קול התקווה, ״שלושה בחורים צעירים הגיעו אליי וניסו ללחוץ את ידי״. אבל אז כ-16 סוכנים חשאיים הגיעו משום מקום והתחילו להכות את שלושת הצעירים. ״כשראיתי את זה תכננתי לברוח במהירות מהמקום כדי למנוע מאנשים ללחוץ לי את היד או לברך אותי, אחרת גם הם יותקפו. בעודי רץ, ניגש אלי בחור צעיר ושם בידי די.וי.די של הסרט ‘גנדי׳. לפני שהייתה לו הזדמנות להסתובב, אנשי המשטרה החשאית התחילו להכות גם אותו ואז הם לקחו אותו משם״.

״לא השארנו אגורה למשפחתך״

באוגוסט 2006 גילה גאו שהמשטר הסלים באופן קיצוני אף יותר את המאבק נגדו, כשנסע לפרובינציית שאן-דונג לבקר את אחותו ושהה בדירתה. כשאחותו חזרה מעיסוקיה בחוץ וטיפסה במדרגות שהובילו לדירה, המתינו בחדר המדרגות חבורה של בריונים שלא לבשו חולצות. ברגע שהיא פתחה את מנעול הדלת, שלושה מהם בעטו בדלת והתפרצו לבית. הם תפסו בכוח את גאו, חסמו את פיו עם נייר דבק וגררו אותו החוצה. את אחותו הם שדדו.

בחוץ הם הכריחו אותו לקרוע ברך, שמו על ראשו שק שחור ודחפו אותו למכונית משטרה. אחרי תשע שעות נסיעה עצרה המכונית בבית מעצר בבייג׳ינג.

באותו בוקר גנג-הה, אשתו של גאו, לקחה את בתה למספרה. קבוצה של בריונים הגיעה לשם, ערכה עליה חיפוש גופני ולקחה את המפתחות לבית ואת הטלפון הנייד שלה. גנג-הה חזרה לביתם שהיה בקומה השנייה של בניין דירות. כשעלתה לקומה השנייה היא הבחינה שבין הקומה השנייה לשלישית נמצאים שוטרים רבים.

בינתיים גאו כבר נלקח לחדר חקירות. בראיון לכתב של רשת הטלוויזיה NTD הוא סיפר מה עבר עליו שם: הוא נכבל לכיסא ושתי אלומות אור חזקות כוונו לפניו. מאותו רגע כבר לא פנו אליו יותר בשמו, אלא באמצעות מספר. הוא נקרא ״815״. אחד החוקרים פנה לגאו: ״815, עכשיו אתה מבין כמה חזקה היא המפלגה שלנו? האם לא הבנת את עוצמתה של המפלגה ממה שחווית היום?״

גאו השיב לו: ״בנסיבות כאלה, אדם שאכפת לו משמו הטוב היה אומר שעשינו דברים לפי החוק. ואילו אתה מיד דיברת על הכוח האכזרי של המפלגה שלך״. החוקר השיב לגאו: ״815, אל תהיה חלק לשון. אנחנו רציניים לגבי שני דברים: הראשון הוא להחרים את כל הרכוש שלך. והשני הוא לשפוט אותך למאסר עולם. יהיה תהליך כדי להשיג את השני. אבל את הראשון כבר ביצענו. לא השארנו אגורה למשפחתך״.

השוטרים שהמתינו בין הקומה השנייה לשלישית בביתו שדדו את הרכוש, כולל מסמכים ששימשו את המשפחה כדי להיכנס לחשבונות הבנק שלה, ולא השאירו כמעט דבר. מספר שוטרים עברו להתגורר שם, לצד גנג-הה ושני ילדיה, כדי לפקח עליהם מסביב לשעון. גם כשהלכו לשירותים או למקלחת היה שוטר שעמד והשגיח.

באותו יום הגיעו שוטרים גם לבתי קרוביו של גאו. גם פעילי זכויות אדם שהשתתפו בשביתת הרעב שהוביל גאו הושמו במעצר בית או נלקחו על ידי המשטרה.

בינתיים בבית המעצר המשיכה ההתעללות בגאו – הוא נחקר שוב ושוב ונמנעה ממנו שינה במשך חמישה ימים רצופים. גאו פתח בשביתת רעב במחאה על היחס שקיבל. ״אחד החוקרים בא לראות אותי״, הוא סיפר בראיון ל-NTD. ״הוא אמר לי: שביתות רעב מעולם לא הפחידו אותנו. יש לנו שיטה מאורגנת להתמודדות עם שביתות רעב. בנוסף, תן לי לספר לך סוד. יש לנו הפעם תוכנית מתואמת היטב. כל פעם שתסרב לאכול או לשתות, אשתך וילדיך לא יקבלו אפילו לגימת מים. אתה מבין?״

״שאלתי אותו: אם אפסיק לשבות רעב, האם אשתי וילדיי יקבלו מזון ומים? הוא אמר: ׳אין בעיה׳. אז אמרתי: ׳אני אוותר על שביתת הרעב׳״.

אבל חודש לאחר מכן המצב החמיר. שני גברים מהמשטרה החשאית עקבו אחרי גנג-הה והכו אותה באמצע הרחוב. בבית המעצר סיפרו לגאו על התקיפה. כששמע על כך הוא סרב לאכול. לאחר מכן ביקש להיפגש עם החוקרים. ״שאלתי: מה אתם רוצים ממני? תגידו לי עכשיו. אחד החוקרים השיב: ‘תודה באשמה. תתחרט בכתב׳. שאלתי אותו מה אקבל בתמורה, והוא השיב: ‘ברגע שנהיה מרוצים מהצהרת החרטה שלך, אשתך וילדיך יקבלו 5,000 יואן להוצאות מחיה׳.

״אמרתי שיש לי תנאי אחד: קודם שלמו להם 2,000 יואן ואני אתחיל לכתוב מיד אחר כך. הם אמרו: ‘לא. זה לא פשוט כמו שאתה חושב. יש הליך משפטי. אם הדרגים הגבוהים יהיו מרוצים ממה שכתבת אנחנו בוודאות ניתן להם את הכסף. יש לך המילה שלנו׳.

״שאלתי: מה יגרום להם להיות מרוצים? והוא השיב: ‘אתה חייב לומר שמצב הפאלון גונג שהזכרת מפוברק לחלוטין. ועל זה עניתי לו: אז שאשתי וילדיי ירעבו למוות. החוקר השיב: ‘אל תדאג 815, הניסוח נתון למשא ומתן׳.

״לבסוף הם ניסחו טיוטה ונתנו לי להעתיק אותה. למרות זאת, הסבל שהרגשתי בתוכי הוכיח שמצפוני עדיין לא התערער. אני יודע שהצהרת החרטה פגעה באנשים רבים, אנשים שאני מאמין בהם, ואנשים שרציתי להגן עליהם. גם נתתי לכמה אנשים משהו שהם תמיד יוכלו לנצל לרעה. נשק תמידי שהם יכולים להשתמש בו כדי לרצות את המפלגה הקומוניסטית. הצהרת החרטה הזו הותירה צלקת עמוקה על מצפוני״.

עינויים

לאחר שכתב הצהרת חרטה, נשפט גאו בדצמבר 2006 בחשאי מבלי שמשפחתו ידעה על כך, ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר על תנאי. לאחר המשפט הוא שוחרר בחזרה למשפחתו, אחרי ארבעה חודשים במעצר.

וכאן החלה סאגה ארוכה של חטיפות חוזרות ונשנות. גאו לא הספיק כמעט לבלות עם משפחתו, וכמה ימים בלבד לאחר שחזר הוא נחטף שוב, הפעם למתקן מעצר שנמצא מחוץ לבייג׳ינג, שם הוחזק בבידוד. אחרי ארבעה חודשים, באפריל 2007, הוא שוחרר וחזר לביתו. אבל אז נחטף שוב. אחרי שישה ימי חקירות מתישות הוא שוחרר.

בספטמבר 2007 פרסם גאו מכתב באפוק טיימס, שבו דחה את כל האשמות נגדו וביטל את הצהרת החרטה שחתם עליה. כעבור שבועיים הוא פרסם מכתב פתוח ששלח לקונגרס האמריקני: ״אני מבקש מכם לשים לב לאסון זכויות האדם המתקיים בסין״, כתב, ״ומבקש שתעבירו את בקשתי לעולם כולו. אני מבקש מכם לשקול ברצינות את נקודת המבט של צדק מוסרי והומניות למען המין האנושי של היום, וכן גם עד כמה ערכים כאלה התערערו בסין…״

לאחר שפורסם המכתב גאו נחטף שוב ונלקח למקום סודי. אחרי כחודשיים הוא שוחרר לביתו, והפעם חזר עם צלקות על גופו. ״ארבעה אנשים עם אלות חשמליות התחילו להכות בראשי ובכל גופי״, הוא כתב במכתב שבו תיאר את העינויים שעבר. ״אי אפשר היה לשמוע דבר מלבד קול המהלומות והתנשפויותיי. הכו אותי חזק כל כך עד שכל גופי התחיל לרעוד ללא שליטה.

״סוהר שנודע לי ששמו ואנג צעק עליי. הפשיטו אותי מכל בגדיי והייתי עירום לגמרי. הצמידו את האלות החשמליות לכל מקום בגופי, וכל גופי, לבי, ריאותיי והשרירים התחילו לקפוץ מתחת לעור ללא שליטה. התפתלתי על הרצפה מכאבים. ואנג חישמל אותי באיבר המין שלי. תחנוניי אליהם שיפסיקו רק גרמו לצחוקים ולעוד עינויים שלא יאמנו. העינויים האלה המשיכו בערך עד צהרי היום השלישי.

״אני לא יודע כיצד היה לי הכוח לשאת את הסבל. אבל איכשהו נאבקתי להימלט מאחיזתם. צעקתי את שמותיהם של שני ילדיי, טיאן-יו וגה-גה, והטחתי את ראשי בקצה השולחן… אבל ניסיונות ההתאבדות שלי נכשלו״.

גם אחרי שהטיח את ראשו בשולחן ונפל לרצפה, לא פסקו העינויים. הסוכנים הכו וחישמלו אותו, והחדירו מחטי במבוק לתוך איבר מינו. גאו חווה כאב בלתי נסבל.

אף פעם לא לסרב לאדם שזקוק לעזרה

את המוכנות לשאת סבל עצום למען אחרים למד גאו מהבית. גאו מספר שאמו הייתה מחנכת את ילדיה להיות אנשים טובים באמצעות המעשים שלה. סבתו של גאו, החותנת של אמו, הייתה אישה קשה מאוד. היא קיללה את אמו של גאו בלי הפסקה, עד שהייתה בוכה לפעמים. אבל היא מעולם לא איבדה את הסבלנות כלפיה והמשיכה לטפל בה במסירות ללא גבולות. היא הסבירה לילדים שאם היו מבינים כמה אומללה הייתה סבתא, לא הייתה להם שום ביקורת על הנוקשות שלה.

אמו של גאו הייתה ממעטת בשינה כדי שיוכל ללמוד. באותם ימים לא היה לאף אחד שעון בבית, והאם הנחושה הייתה מתעוררת כמה פעמים בלילה כדי לצאת מהמערה, להתבונן בשמים, ולבדוק אם כבר הגיעה השעה להעיר את גאו כדי שיספיק להגיע לבית הספר שבמרחק שעה וחצי הליכה. בלילות מעוננים לא הייתה ישנה כלל, וסומכת על האינטואיציה שלה כדי להעריך את השעה.

אבל לא רק לבני המשפחה דאגה אמו של גאו. גם כשהמשפחה הייתה במצוקה גדולה, בכל פעם שהגיעו נזקקים, לא משנה כמה, היא תמיד דאגה להם, אירחה אותם והאכילה אותם. גאו זוכר ימי חורף קרים שבהם ישנו איתם במערה שמונה קבצנים.

יום אחד הגיעו לפתח המערה קבצנית ובנה הצעיר. ״לנו עצמנו לא היה מה לאכול באותו זמן, ולא יכולנו להציע לה דבר״, נזכר גאו. ״האישה התאכזבה. היא לקחה את בנה בידה ופנתה ללכת. אמי אמרה לה אז לחכות. כעבור רגע היא חזרה עם שני קלחי תירס שעוד לא לגמרי בשלו. מסתבר שאמא שלנו הלכה לחלקה המשפחתית ושברה את הקלחים בשביל האישה״. בכל פעם שהיו רואים תושבי הכפר קבצן במצוקה, הם תמיד היו שולחים אותו אל אמו של גאו.

חבריו עורכי הדין של גאו, באופן דומה, היו שולחים אליו תמיד את האנשים קשי היום שלא יכלו להרשות לעצמם לממן עורך דין. כשאנשים במצוקה – נכים, עניים וקבצנים – היו מגיעים לפתח דלתו, הוא היה נזכר בתמונות מבית המערה והאורחים הבלתי צפויים, וכיצד אמו מעולם לא סרבה לאדם שהיה זקוק לעזרה, וחיוך היה עולה על שפתיו.

משוחרר, אבל לא חופשי בינתיים

בתו של גאו, גה-גה, גילתה שהיא לא יכולה להתקבל לשום בית ספר בסין. לכל מקום שאליו פנתה בקשתה נדחתה, בגלל מעשי אביה. בתחילת 2009 גנג-הה ושני ילדיה ברחו מהמשטרה החשאית, ובעזרת אנשים שסייעו להם הגיעו לתאילנד ומשם טסו לארה״ב.

חודש לאחר מכן נחטף גאו פעם נוספת. לאחר חטיפתו החל לחץ בין-לאומי לשחרורו, בין השאר מצד דוברות משרד החוץ של ארה״ב והפרלמנט האירופי. בעקבות הלחץ, גאו חזר לביתו בסוף מאי 2010, אחרי יותר משנה במעצר.

בביתו הוא קיווה לשקם את חייו, אבל זה לא היה פשוט כל כך. לפעמים גאו היה מתעורר באמצע הלילה בבעתה ונזכר באימה. בשיחת טלפון שקיים עם חבר ותועדה בסרט התיעודי ״מעבר לפחד״, גאו מסביר שהאכזריות שהופעלה כלפיו לא הייתה הבעיה העיקרית שהטרידה אותו. ״מה שזעזע אותי היה שזה התרחש בסין לאור יום, ושזה בוצע על ידי אלה שייצגו את המדינה שלנו ואת השלטון, ואלה שטענו לייצג אותנו והשתמשו בכוח שלהם בשמנו. זה היה הדבר המבעית ביותר״.

לאחר ימים ספורים הוא נעלם שוב. רק בדצמבר 2011, אחרי כמעט שנתיים, נודע כי גאו מוחזק בכלא מרוחק בצפון מערב סין. ארבעה חודשים לאחר מכן הותר לאחיו לבקר אותו ולאשר את היותו בחיים.

החודש, ב-7 באוגוסט 2014, אחרי יותר משלוש שנים במעצר, גאו שוחרר. אחיו היה היחיד שהורשה לאסוף אותו מהמעצר בכלא בצפון מערב סין. אחרי נסיעה של שעות ארוכות, הוא פגש אותו. גאו איבד חמש שיניים בלסת התחתונה וכמה נוספות בעליונה, והתקשה לאכול.

״אני מנסה לא לחשוב על האפשרות שהוא ייעלם שוב, ואני מקווה שהוא יוכל לחזור הביתה״, אמרה אשתו.

הוּ ג׳יָא, פעיל זכויות אדם השוהה במעצר בית בבייג׳ינג, וחבר קרוב של גאו, אמר כי השלטונות מרגישים שגאו עדיין מהווה איום, ולכן הם עשויים לשמור אותו במעצר בלתי רשמי בכפר מסוים או באזורים מבודדים אחרים. ייתכן גם שיחליטו לאפשר לו לגלות לחו״ל, אם ירגישו שהוא גורם המערער את היציבות, או שלחלופין פשוט יעצרו אותו שוב.

גאו היה מועמד פעמיים לפרס נובל לשלום.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!