מה באמת קורה בתוך בתי הספר שלנו?

גזענות קשה, עדתיות חוצה גבולות ופדגוגיה שאינה רלוונטית. אחרי שבילה עשור עם נזירות, צפה באנשים בגני חיות וחקר את פעילותם של צלפים בצה״ל, האנתרופולוג עידן ירון החליט לשהות שלוש שנים בבית ספר ולהתבונן בתלמידים ובמורים. לפניכם חלק מרשמיו

צילום: Sasson Tiram

״עבור חלק גדול מהמחנכים, שיעור מחנך הוא השיעור המתסכל ביותר. כי מה הם יעשו בו? הם לא יודעים לפתוח לדיון נושאים קשים או רלוונטיים. הם יודעים להעביר חומר״ – עידן ירון | צילום: Sasson Tiram

״עבדתי עם קבוצות קשות ומורכבות מאוד – מנזירים, אנשים בגן חיות וגם צלפים בשדה הקרב. ותמיד היה לי חשוב להגיע למגע ישיר, בלתי אמצעי, עם בני אדם, כדי לנסות להבין את אורח החיים שלהם מנקודת ההשקפה שלהם. כלומר, מלמטה, בגובה העיניים, בקשר ישיר ואינטימי. את כל הניסיון הזה לקחתי איתי לקראת פרויקט בית הספר שבו שהיתי שלוש שנים״.

עידן ירון (60) בילה עשר שנים מחייו במנזרים קתוליים באזור ירושלים, בפריז וברומא. החיים הנזיריים ריתקו אותו והציתו את דמיונו, אך לא משום שחיפש שלווה נפשית או דרך רוחנית. כסוציולוג שמתעניין בבני אדם סיקרנו אותו במיוחד אותן פינות בחברה האנושית שנראות כשוליים. שם, בשוליים, מתרחשים בעיניו הדברים המרתקים ביותר שיכולים לספק לנו תובנות לגבי החברה כולה.

כך לאורך השנים הוא חקר את תפקיד בית השימוש בתרבות המערבית, את החוויות וההתנהגות של אנשים שבאים לצפות בג׳ירפות, שימפנזים וחיות אחרות בגן החיות התנ״כי בירושלים, ובמסגרת שירות המילואים בבית הספר ללוחמה בטרור הוא חוקר עד היום את הפעילות המבצעית של צלפים בשטח.

כאשר סיים את המחקר בגן החיות, הציע לו יורם הרפז, עורך כתב העת “הד החינוך״ לערוך מחקר דומה במשך שלושה חודשים בבית ספר. שלושת החודשים התארכו לשלוש שנים בהן הסתובב ירון בבית ספר שש-שנתי במרכז הארץ, שאת שמו הוא התחייב לא לחשוף לאחר שקיבל אישור למחקר מהנהלת בית הספר וממשרד החינוך.

את מה שראה ושמע מפי תלמידים, מורים וכל הצוות המנהלי והחינוכי, בתוך הכיתות ובמסדרונות, במגרש הספורט, במחששה ובמעשנה הוא יפרסם בעוד כחודשיים בספר, לאחר שפרסם ממצאים ראשוניים לפני כשנה ב״הד החינוך״.

בראיון לאפוק טיימס מביא ירון ״תמונות נבחרות״ מתוך המחקר שלו. ״אף על פי שההתנסות שלי הייתה בבית ספר אחד, כבר יותר משנה אני נמצא גם בבתי ספר נוספים״, הוא אומר. ״אין לי עניין להצביע על דברים מסוימים שקורים בבית ספר מסוים, כי זה לא מעניין. יש לי עניין לומר רק מה שיש לו משמעות לגבי מרבית בתי הספר שלנו״.

דברי הילדים והמורים המצוטטים הם מתוך הכתבה ב״הד החינוך״.

גזענות לשמה

מה ראית בבית הספר שהצליח להפתיע אותך?

״יש תופעה עמוקה מאוד שמתרחשת היום בבתי הספר שלנו, שהיא גזענות לשמה. ראיתי תופעות מאוד קשות, כמו ׳מוות לערבים׳, או ׳צריך להרוג את כל הערבים׳. אגב, בהקשר הזה, ערבים ושמאלנים נמצאים בסל אחד. שומעים את זה ביחד״.

זה הפתיע אותך?

״הפתיעה אותי עוצמת התופעה והיקפה, אני שומע ביטויים חריפים מאוד מהסוג הזה בין התלמידים לבין עצמם. פן אחר שהפתיע אותי הוא אזלת היד של המערכת לטפל בדברים האלה״.

תן דוגמה למקרה של גזענות.

״למשל בשיעור תנ״ך המורה לימד על נושא הנקמה במקרא, ופתח את זה לדיון רחב יותר. תלמיד אחד אמר שנקמה היא רגש חשוב שצריך לתת לו מקום ותלמידה אחרת אמרה שנקמה רק יוצרת מעגל דמים. הוויכוח בכיתה התלהט וגלש מהר מאוד ליחסי יהודים ערבים. תלמידים מסוימים דיברו על כך שצריך להרוג את הערבים ועל תמיכה בכהנא. התלמידה שדיברה נגד נקמה הוכרזה כאוהבת ערבים. בהפסקה תלמידים מכל השכבה יצרו מעגל סביבה וצעקו: ‘ טו טו טו שהערבים ימותו׳. המורה פיזר את התלמידים, ניסה להרגיע את התלמידה המבוהלת וקרא למנהלת חטיבת הביניים ולמנהל בית הספר להתייעצות דחופה. מנהל בית הספר החליט להשעות שישה תלמידים ליומיים״.

יש חתך חברתי מסוים בין אלו שאומרים מוות לערבים ואלה שלא?

״הייתי נזהר מאוד בעניין הזה. אני חושב שיש איזה שהוא קשר. תלמידים שמזוהים כאנשים רציניים שבאים משכבה סוציו אקונומית גבוהה נתפסים כיותר שמאלנים בדרך כלל״.

איך ההנהלה מתמודדת עם ביטויים כאלה?

״קשה לה מאוד להתמודד והיא גם לא כל כך יודעת איך. היא לא בטוחה שלמורים יש כלים להתמודד עם זה. לעתים גם למורים יש מגוון דעות וההנהלה לא בדיוק יודעת איך לנהל את מגוון הדעות של הסגל. אגב, לעתים נשמעות דעות אחרות, מנוגדות. אבל כאשר נשמעות דעות כאלה מיד קוטעים את הדברים״.

אני לא זוכרת שהייתה תופעה חמורה כזו בשנות ה-60, כשאני למדתי בבית הספר.

״בשונה מאז, היום הילדים דורשים חופש ביטוי. ׳זכותי לומר מה שאני חושב, ובית הספר מדכא אותי׳, הם אומרים. ואפילו משתמשים בעדתיות כדי לחזק את זה, כלומר אם הוא מזרחי מדכאים אותו מתוקף היותו מזרחי. את רוצה לדבר על עדתיות?״

נחזור לזה עוד מעט. אבל לפני זה, בוא ניכנס לרגע לכיתה, אתה יושב שם, מה אתה רואה?

״אני יושב בכיתה מאחור, בכיסא רחוק, אולי ליד תלמיד או תלמידה. אני צופה וכותב. התלמידים מכירים אותי ויודעים מה אני עושה״.

שוכחים קצת מקיומך?

״כן. די מהר. אתן לך דוגמה קטנה למשהו שמעסיק אותי בשיעורים לא מעט. זה עניין הכנסת המחשוב לכיתה, כמו פלאפונים. אומרים לילדים שאת הפלאפון ישימו בתיק, או באיזה ארגז בתחילת השיעור. ואם תוציא אותו, נחרים לך אותו לכל היום. המורה צריך לספק את המידע בשיעור. אבל איך המורים שואבים את המידע? דרך ויקיפדיה או אמצעים אחרים כאלה. והתלמידים עונים למורים בעבודות שנעשו מחומרים מוויקיפדיה. הם מעתיקים קטעים שלמים משם.

״המורים משעממים את התלמידים בהעברת מידע שהתלמידים חשים שאינו רלוונטי לחייהם. לא עוסקים בכיתה בשאלות אמת, בדילמות. בנושאים שמתעוררים ובאמת יש להם משמעות לחיי התלמידים בין אם בהווה או בעתיד. מה שאני רוצה לומר הוא שחלק גדול מהפדגוגיה כבר לא רלוונטי״.

בוא נחזור רגע למקום של העדתיות שהתחלת לדבר עליו קודם.

״זה עוד דבר שהפתיע אותי מאוד. כסוציולוג, תמיד אמרו לי שהתופעה הזאת הולכת ונעלמת. אבל זה לא נכון. תלמיד שבא לבית הספר צריך להחליט לאיזו קבוצה הוא משתייך – לאשכנזים או למזרחיים, והחברויות שלו ינועו על הצירים האלה״.

הוא יכול לבחור?

״בשונה ממה שנהוג לחשוב, העדתיות אינה עניין של מוצא ההורים בדורות הקודמים. אם נולדת להורים ממוצא מזרחי, אתה עדיין יכול להשתייך לקבוצה האשכנזית. אתה פשוט צריך לקבל החלטה לאן תשתייך״.

איך זה מתבטא?

״בקבוצה שאליה תשתייך תצטרך לסגל את ה׳מוסיקה׳ שלה ורק אז תוכל להשתייך אליה. למשל, בקבוצה האשכנזית יודעים שלא מדברים בחית׳ ועין׳ או דברים אחרים״.

במה זה מתבטא עוד?

״למשל, התלמיד הפחות טוב מזוהה כמזרחי. זה דבר נורא״.

גם אם הוא אשכנזי במוצאו?

״כן. יש לי בן שיש לו בעיות קשות של קשב וריכוז, ובית הספר לא עבר עליו טוב כל כך. בהגדרה הבית ספרית שלו הוא נחשב לדתי מזרחי״.

דתי?

״דתי מזרחי עם ראש לבן. ככה זיהו אותו. הוא מסתובב בסביבה הזו. יש הרבה מאוד דברים בתוך הסל הזה שמזהים ומחברים אותו לשם. למשל, קבוצה אחת של בנות סיפרה לי שהן מבית מזרחי, אבל הן מקבוצת האשכנזים, והראתה לי בגאווה רבה יומני קריאה מעוטרים וסיפרה שהן קוראות ספרים. אשכנזים מזוהים עם קבוצה שקוראת ספרים. כלומר, יש מכלול שלם של מאפיינים תרבותיים שמאפשרים לך לעשות את המעבר. אגב, המעבר מקבוצת האשכנזים לקבוצת המזרחים הוא יותר נדיר והוא ברירת מחדל כזאת״.

למה?

״זה נתפס כנסיגה. תלמיד סיפר לי שהתלמידים המזרחיים באו מבתי ספר פחות טובים ולכן הם בקבוצות החלשות יותר. ותלמידה אמרה לי, תראה מה קורה עכשיו, בקבוצות המצטיינים תמצא רק אשכנזים״.  

המחנך איבד את תפקידו החינוכי

״יש הרבה מאוד דברים שראיתי בבית הספר שמבחינתי תוך זמן קצר מאוד היו ברורים מאליהם. ברורים מאליהם גם לתלמידים, אבל המורים לא ראו אותם. וכאשר באתי והצגתי את הדברים למורים זה נראה להם דבר מנוכר ומוזר. התברר שכל ילד יודע, רק המורים והמנהלים שנמצאים איתם חודשים ושנים לא מכירים את המציאות הזאת״.

תן דוגמה למשהו כזה. 

״הדוגמה הברורה ביותר היא הדוגמה של ‘בידיים׳. זה סוג של פרוצדורה אלימה, הליך, או כמעט טקס, שנעשה בבית הספר, שבו התלמידים מזהים תלמיד שיש לו יום הולדת ושרים את השיר ‘בידיים… ברגליים…׳ השיר הזה של יום ההולדת. ואז הם מכים אותו בידיים ובועטים בו ברגליים״.

חזק?

״על הגבול. הגעתי אחר כך לישיבה של רכזי שכבה והנהלה ושאלתי, אתם מכירים את הנוהל הזה של ‘בידיים׳? והם אמרו, על מה אתה מדבר? אין דבר כזה. אנחנו לא מכירים דבר כזה״.

זה נשמע כמו סוג של משחק בין בני נוער. 

״הבעיה היא שהגבול בין משחק לבין אלימות לא לגמרי ברור ומשם זה יכול לגלוש בקלות לאלימות קשה יותר או להטרדה מינית. למשל אם בחור לוקח יד של בחורה ומחזיק בכוח, היא מבקשת שיעזוב והוא לא עוזב, זה כבר סוג של תקיפה״.

אילו דברים נוספים ראית?

״מה שהפתיע אותי זה מערכת היחסים הגופנית הקרובה בין בנות. בין הבנות הקרבה רבה ביותר, כמעט גופנית עד כדי מגע כמעט מוחלט. בנות נוגעות אחת בשנייה, הן יושבות אחת על השנייה, מחבקות אחת את השנייה באופן מאוד קרוב. הן מנשקות אחת את השנייה באופן כמעט רצוף. הן מקיימות מגעים שנראים כמו מין לפעמים״.

ומה ההסבר לזה?

״לפחות כפי שהסבירו לי התלמידים, מבחינת הבנות וגם מבחינת הבנים התנהגות ‘לסבית׳ היא התנהגות מעוררת. היא התנהגות מסקרנת. והתנהגות כזאת מאפשרת לבנות לקיים קרבה״.

עם הבנים? 

״קרבה מאוד קרובה ביניהן, אינטימית מאוד, עם קריצה לבנים״.

איפה נכנס המחנך לתמונה? מה קורה בשיעור מחנך?

״שיעור מחנך עוסק בכל מיני הודעות. עבור חלק גדול מהמחנכים, שיעור מחנך הוא השיעור הבעייתי והמתסכל ביותר מבחינתם. כי מה הם יעשו בו? הם לא יודעים לפתוח לדיון נושאים קשים או רלוונטיים. הם יודעים להעביר חומר. דווקא מורים שמדברים עם תלמידים על דברים אחרים נתפסים הרבה פעמים בבית הספר כמורים פחות טובים כי הם לא מביאים הישגים״.

הם לא מספיקים ללמד את החומר? 

״נכון, והתלמידים לא ילמדו את החומר בבית. מבחינת התלמידים הם בלחץ. הם אומרים למורים ‘אל תבלבלו לנו את המוח. אנחנו צריכים ללמוד כרגע לבגרות, תעבירו לנו את החומר. תעזבו אותנו משטויות׳. איפה האלמנט החינוכי כאשר הלמידה מכוונת לבגרות? כל התפיסה של מחנך היא תפיסה בעייתית ביותר.

״אפילו מגיע מצב שבו מערכת שלמה עושה מיקור חוץ של נושאים רגישים, כמו מיניות ואלימות, למומחים כלשהם. ומי המומחים בסופו של דבר? אולי תלמידי שנה א׳ באוניברסיטה, שעשו איזה קורס. הם נורא יפי נפש, חשוב להם להעביר איזשהו מסר על יותר סובלנות. הם באים לבית הספר בפעם הראשונה, עומדים בפני הנוער, והנוער עושה מהם קציצות. למשל, הייתה סדנה בנושא גזענות. בסוף הסדנה שאלו את המנחים מה התלמידים למדו מזה? הם ענו ששום דבר, כי התלמידים לא נתנו להם לדבר. ובסוף התלמידים אפילו אמרו שצריך להרוג את כל הסודנים, וצריך לגרש את כל הערבים.

״ואני אגיד לך עוד דבר. אני מלמד סוציולוגיה חברתית במסגרת אקדמית, מדבר על הניסוי של מילגרם, על קונפורמיות, על הנאצים ועל דברים אחרים במשך שנה שלמה, ונראה שהסטודנטים מבינים. אבל באחד השיעורים האחרונים, כשאני מחליט לפתוח קצת נושא לדיון, כולם אומרים לי מוות לערבים״.

הסטודנטים?

״כן. אז אני אומר לעצמי, לימדתי אותם שנה שלמה. הם עמדו במבחנים. אבל מה עשינו בזה?״

זה שלימדת אותם לא שינה את הדעות שלהם? 

״לא שינה כלום. שום דבר. אגיד לך דבר נוסף. כשאני בא לכיתה, נגיד לקבוצות של בדואים, אני אומר להם לפעמים: סליחה חברים, לרצוח נשים זה דבר שלא ייעשה, נקודה. אבל אני במערכת שכולם אומרים לי, תגיד, איך פתחת את זה? זה לא ייתכן, זה לא מקובל, וזה מסכן את מעמדך בעצם זה שאתה מביא איזו שהיא דעה״.

לבית הספר נוצרה תדמית של סביבה מאוד אלימה ומאוד מינית במובן השלילי – סקס סמים ורוק אנד רול – האם היית חושש לשלוח את ילדיך לשם? 

״זה לא כך. אני אומר באופן חד-משמעי שבית הספר הוא מקום בטוח יחסית, ואין חשש לשלוח את הילדים שלנו לשם. אין בו סכינים, אין סמים ואין אלכוהול. יכול להיות שהיו מקרים מסוימים בבתי ספר מסוימים שבהם זה קרה. אבל אני מצביע על הכלל. התופעות האלה הן תופעות חיצוניות לבית הספר. ההורים יכולים להיות שקטים בעניין הזה״.

בסופו של יום, למרות הביקורת הרבה שיש לירון על בית הספר ומערכת החינוך בכללותה, יש לו אמפתיה והערכה רבה מאוד כלפי המנהל וכל הצוות בבית הספר, כפי שהוא כתב ב״הד החינוך״: ״היכולת של המנהל להתמודד עם רצף מסחרר של אירועים, להרים את הראש מעל למים הגועשים, מעוררת הערצה. גם הרכזות, המחנכות, המורות, הצוות הניהולי והמנהלי עוררו בי התפעלות והערכה. הם פועלים במציאות בלתי אפשרית כמעט: המערכת כופה עליהם אילוצים מתסכלים; החברה אינה מזכה אותם בתגמולים וביוקרה הראויים; הציבור הרחב, כמו אנשי אקדמיה, מטיחים בהם ביקורות ולעולם אינם מרוצים; אבל הם מתעקשים להאמין בייעוד שלהם – לחנך וללמד״.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!