"אנחנו לא אמורים
 להיות מאושרים"

"אין כלום בקוד הגנטי שלנו שאומר שאנחנו צריכים להיות שמחים כל הזמן", טוען ההיסטוריון פרופ' דארין מק'מהון – אחד מחוקרי "האושר" המובילים בעולם, ומסביר מדוע הרדיפה אחרי האושר מסוכנת לנו. ראיון

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

לפני כעשור הופץ בספריות הווידאו בארה"ב סרט תיעודי ששמו "הסוד", שהגיע במהרה לישראל וסחף אחריו עשרות אלפי אוהדים. בסרט הסבירו מספר אנשי רוח ו"עידן חדש" – מאמנים אישיים, כמרים וגם אנשי מדע – שבמהלך ההיסטוריה היו כמה אנשים ששמרו באדיקות על "הסוד", ביניהם לאונרדו דה-וינצ'י, מוצרט, בודהא, שייקספיר ואלברט איינשטין. הם חששו שאם יתגלה סודם לציבור, ההצלחה תילקח מהם ותיהפך לחסרת חשיבות. כיום חיים בעולם אנשים רבים כמוהם, שהבינו את משמעותו ואת עוצמתו של הסוד, אבל חיים על פיו בשקט ובסתר, וזוכים לחיי אושר ותהילה.

אושר נתפס במשך מאות שנים כ'מה שקורה לנו'. ומה שקורה לנו הוא מחוץ לשליטתנו. זה מנוגד לחלוטין להבנה שצריך להרגיש טוב כאן ועכשיו

הסרט הפך ללהיט עולמי שמשך מאות מיליוני אנשים ויצא גם כספר, לאחר שחשף לציבור בפעם הראשונה את "הסוד", הלא הוא "חוק המשיכה" (The Law of Attraction). אם נחשוב על דבר מה מסוים, אם נדמיין אותו, הוא "יישלח" לרחבי היקום, וכמו מגנט ימשוך משם את כל הדברים הדומים שיחזרו אלינו מאוחר יותר כמו בומרנג – אבל הפעם לא כמחשבה אלא כדבר מוחשי שנזכה מאוחר יותר לראות בחיינו האמיתיים. היקום אינו מבדיל בין טוב לרע, טענו מחברי הסרט, הוא פשוט מציית למוח האדם. אושר וגם עושר נמצאים בהישג יד.

ההיסטוריון דארין מקמ'הון

ההיסטוריון דארין מקמ'הון

בשנים שחלפו מאז, יצאו לאור כמעט בכל חודש ספרים חדשים בסגנון "הסוד", שהסבירו מה עלינו לעשות כדי להשיג את האושר הזה. סדנאות וקורסים סבבו סביב המטרה הזו, ותעשייה שלמה נוצרה כדי לעזור לנו להגשים את עצמנו ואת חלומותינו. בקיצור – להיות מאושרים. בה בעת, התפרסם אחת לתקופה מחקר חדש שאימת את התובנה – ככל שמישהו מאושר יותר, כך הוא בריא יותר, וככל שאדם משתחרר מגורמים המסבים לו צער וכאב, כך הוא יכול לפרוש כנפיים ולעוף.

המסקנה הייתה שחיי היום-יום צריכים לספק לנו תחושת שמחה; הקריירה שלנו צריכה להיות "מכניסה" ומעניינת; בן הזוג צריך להיות החבר הכי טוב ולענות על כל צרכינו; ואת הסבל בחיינו אנחנו צריכים להפחית, לפי הלוגיקה: פחות סבל, יותר אושר.

אבל ההיסטוריון, פרופ' דארין מ. מק'מהון מאוניברסיטת פלורידה, שחקר את נושא האושר במשך יותר מעשור וכתב על כך את ספרו Happiness: A History, חושב אחרת. "כל זה אשליה", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס, "מטרת האדם אינה להיות מאושר. היא אף פעם לא הייתה כך בהיסטוריה, אלא נוצרה משינויים שהתרחשו לאחרונה. הרדיפה הזו אחר האושר מובילה להשלכות הרסניות על החברה שלנו".

"להרוויח" את האושר

מק'מהון אינו ההיסטוריון היחיד שחוקר את נושא האושר. רשימת ההיסטוריונים העוסקים בכך אמנם אינה ארוכה, אבל בקרב רובם שוררת הסכמה: במשך מאות שנים הבינו פילוסופים, חכמים שונים ואנשי דת שהחיים כרוכים בקושי, ושסבל הוא דבר בלתי נמנע. לא ניתן לקבוע מתי הוא ינחת עלינו ובאיזו צורה הוא יפגע בנו – האם כמחלה או כבעיה לא נעימה. הם הבינו שגם היפוכו של הסבל – "אושר" – אינו משהו שניתן לשלוט בו. האושר נמצא בשליטת "השמים", הם האמינו, מוכתב על ידי הגורל או המזל. "אושר נתפס במשך מאות שנים כמה שקורה לנו", כותב מק'מהון, "ומה שקורה לנו הוא מחוץ לשליטתנו".

האושר אינו קשור להנאה אלא למידות טובות. אפלטון ואריסטו| תמונות: Wikimedia

האושר אינו קשור להנאה אלא למידות טובות. אפלטון ואריסטו| תמונה: Wikimedia

הפילוסופים היוונים, מסוקרטס ואפלטון, ועד אריסטו ואסכולות החשיבה הקלאסיות, שחזרו על המילה "אושר" (eudaemonia) בכתביהם, דווקא כן חשבו שניתן להשיג אושר, אבל באופן שונה לגמרי מזה המוכר לנו כיום. "האושר, לפי התפיסות הקלאסיות, אינו קשור ברגשות או בתחושות המסבים לנו הנאה וגורמים לנו להרגיש טוב, או בדברים המעלים חיוך על שפתינו", מסביר מק'מהון. "הוא גם לא נמדד ב'רגעים קטנים של אושר', אלא על פני תקופת חיים שלמה שבה האדם חי על פי קוד מוסרי ומידות טובות, כמו יושר, צדק וטוב".

"במסורת הנוצרית האושר אפילו לא יכול להיות מושג בחיים האלה", הוא אומר לי בראיון שערכתי איתו. "הוא מופיע בגן עדן, לאחר שהאדם הקדיש את חייו להתנקות מחטאים, לאמונה בישוע ולצדקה. למעשה הוא מושג רק לאחר שהאדם מת, ולכן הוא לא חלק ממצבו הטבעי של האדם. בדיוק להיפך, הוא שמור ל'נבחרים' בלבד, שמגיעים אליו כשהם עוברים מחוץ לגבולות הזמן. הוא מנוגד לחלוטין להבנת האושר העכשווית שלנו, הקובעת שצריך 'להרגיש טוב כאן ועכשיו'".

על פי הנצרות האושר מופיע בגן העדן, אחרי שהאדם התנקה במשך כל חייו מחטאיו. ציור של הירונימוס בוש|תמונת הציור: Wikimedia

על פי הנצרות האושר מופיע בגן העדן, אחרי שהאדם התנקה במשך כל חייו מחטאיו. ציור של הירונימוס בוש|תמונת הציור: Wikimedia

ההבנה הזו היא גם נחלתן של פילוסופיות כמו קונפוציוניזם, דאואיזם וגם יהדות, מסביר מק'מהון, שבהן האושר האנושי נתפס כהישג גבוה מאוד, שזוכים בו "הנבחרים" או "הקדושים", אנשים שהבינו איך לחיות ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר.

בבודהיסטים החיים הם סבל

בבודהיסטים החיים הם סבל

וזה לא הכול. למשוואת האושר הזו נכנס מרכיב נוסף שכל המסורות חלקו במשותף – סבל. סבל, הן הבינו, הוא חלק בלתי נפרד מתהליך ההגעה אל האושר. החל מספר איוב, דרך כתביו של בודהא ועד הפילוסופים של תקופת הרנסנס, חכמי העבר חזרו כולם על אותו מסר: העולם הוא מקום כואב. על האדם לוותר על הנאות קצרות טווח למען הרמוניה רוחנית ושלווה מנטלית בטווח הארוך, שאותן הוא משיג באמצעות חיפוש פנימי והתעלות רוחנית.

אורח חיים שכזה אינו אמור להיות נעים או קל. לא משיגים אותו כשיושבים מול הים או מדמיינים את התמונה המנצחת שלנו. "רק החיפוש אחר אושר גבוה יותר…", אמר הפילוסוף הרומי מרקוס קיקרו, "הוא גמול שהוא מעבר לכל עושר אנושי, כבוד או הנאה פיזית". רק מעטים יצליחו להגיע אליו, לפי אריסטו, "המאושרים המעטים".

"אבל במאה ה-18 המצב החל להשתנות", אומר לי מק'מהון. "האופן שבו אנשים דיברו על אושר השתנה – אם אושר היה בעבר דבר נדיר ומיוחד בעולם של סבל וכאב, נוצר בהדרגה קונצנזוס שלרבים יש סיכוי להערים על הסבל, אחת ולתמיד, ולגעת באושר".

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!