מבוסס על סיפור אמיתי

אם אתם או ילדיכם מתייחסים ברצינות לסרטים היסטוריים או ביוגרפיים של הוליווד, יש לכם סיבה לדאגה. מה קורה כשסרטי הוליווד מתחילים לעצב את התודעה ואת הזיכרון הקולקטיבי שלנו?

תמונה: Fotolia

תמונה: Fotolia

טום אוהב לצפות בסרטים היסטוריים על דמויות מעוררות השראה כמו סטיב ג'ובס או מוצרט. סרטים שאפשרו לו לחוות מצד אחד דרמה, ומצד שני להבין את התהליכים שהניעו את העולם, להכיר את האנשים שעמדו במרכזם ומה אפיין אותם.

בשני העשורים האחרונים הוא הספיק ללמוד למשל שמרקוס אורליוס, הקיסר האגדי של רומא מהמאה השנייה לספירה, ירד מכס השלטון לאחר שנרצח על ידי בנו ("גלדיאטור", 2000); שבמאה ה-13 הונהג בסקוטלנד דבר איום ונורא – "זכות ראשונים" (פרימה נוקטה) – שאפשרה לפיאודלים האנגלים ששלטו בסקוטלנד לאלץ בתולות סקוטיות לשכב איתם רגע לפני ליל כלולותיהן ("לב אמיץ", 1995); וששלוש נשים אפרו-אמריקניות עמדו במרכז פיתוח תוכנית החלל של נאס"א ("מאחורי המספרים", 2016).

זה כאילו שמישהו עושה סרט על אדולף היטלר ומתאר אותו כצמחוני אוהב חיות, שמתנגד לאבטלה

אה, וגם שצ'ה גווארה – אותו אדם שפניו מתנוססות על כובעים וחולצות בכל העולם כבר שנים – היה רופא צעיר ושרמנטי, בעל אופי מרדני, שהתעורר לעוני ולעוולות מהם סובלים אנשים בדרום-אמריקה, והחליט לתקנם (כפי שמתאר הסרט "דרום אמריקה באופנוע", 2004, המבוסס על זכרונותיו של גווארה).

השחקן ראסל קרואו מגלם בסרט גלדיאטור דמות דמיונית | תמונה:Stephen Lovekin/Getty Images

השחקן ראסל קרואו מגלם בסרט גלדיאטור דמות דמיונית | תמונה:Stephen Lovekin/Getty Images

יש רק בעיה אחת – תפיסת המציאות ההיסטורית של טום התעוותה לגמרי. מרקוס אורליוס, קיסר רומא, בכלל לא נרצח על ידי בנו, קומדוס (שמגלם חואקין פניקס), כפי שמסופר ב"גלדיאטור". הקיסר אורליוס ייעד והכין את בנו כבר מגיל 13 לקיסרות, וכשהיה בן 15 הם אף שלטו יחד, זה לצד זה. כשקומדוס היה בן 19 הוא עלה לשלטון לאחר שאביו אורליוס מת ממחלה. גיבור נוסף בסרט, מקסימוס (שמגלם ראסל קרואו), הוא בכלל דמות מומצאת שנוצרה משילוב של כמה דמויות שחיו בסביבות אותה תקופה.

ההיסטוריונים ששכר רידלי סקוט, במאי "גלדיאטור", כדי שייעצו לו, הביעו מחאה על האופן שבו האירועים מתוארים בסרט. היסטוריון אחד התפטר ועזב את סט הצילומים ואחר ביקש שיסירו את שמו מרשימת הקרדיטים.

הסרט "לב אמיץ" מגולל את סיפורו של וולאס, גיבור סקוטי ידוע שאכן התקיים בהיסטוריה, היוצא למסע נקמה באנגלים לאחר שהם מנסים לאנוס את בחירת לבו (במסגרת "זכות הראשונים" – הפרימה נוקטה) ורוצחים אותה. אלא שהמנהג האיום לא התקיים באנגליה ובסקוטלנד בתקופה המתוארת בסרט, כך על פי ד"ר שרון קרוסה, היסטוריונית החוקרת את סקוטלנד בימי הביניים. לוולאס גם לא היה מעולם רומן עם הנסיכה הצרפתייה איזבלה, שנשאה ברחמה את בנו ויורשו, כפי שמתואר לקראת סיום הסרט. למעשה איזבלה הייתה רק בת 9 באותה תקופה.

השחקן חואקין פניקס מגלם את קומדוס הרשע, שלא באמת רצח את אביו במציאות | תמונה: Neilson Barnard/Getty Images

השחקן חואקין פניקס מגלם את קומדוס הרשע, שלא באמת רצח את אביו במציאות | תמונה: Neilson Barnard/Getty Images

ולא, שלוש נשים אפרו-אמריקניות לא היו הגורם המרכזי במרכז פיתוח תוכנית החלל של נאס"א, כפי שמתאר הסרט "מאחורי המספרים". "הן עשו הרבה דברים, אבל בהצגת חייהן יש גם הרבה פיקציה", אומר בראיון לאפוק טיימס פרופ' רוברט רוזנסטון, היסטוריון מאוניברסיטת קליפורניה, שכתב מספר ספרים העוסקים בקשר בין קולנוע להיסטוריה. "נשים רבות היו מעורבות בתכנית החלל, ביניהן גם אפרו-אמריקניות. זה נכון. אבל הסרט לא מציג את האמת לגבי השלוש, הוא אולי מציג חלק מהאמת עליהן", הוא אומר.

מה לגבי הרופא השרמנטי צ'ה גווארה? הבמאי וולטר סאלס, שהפיק את הסרט "דרום אמריקה באופנוע", במשותף עם הבמאי והשחקן רוברט רדפורד, חיזק את דמותו של "המורד השרמנטי" גווארה ואת פרק א' בחייו, והשמיט לגמרי את פרק ב' – ההוצאות להורג שביצע במסגרת תפקידו בצבאו ובממשלתו של הדיקטטור פידל קסטרו, ובמחנות העבודה בכפייה שעזר להקים. הסרט גם משמיט את אמונתו שהתגבשה – שרק מאבק ואלימות יוכלו להגשים את החזון המרקסיסטי אליו ייחל.

קרב גלדיאטורים - הצייר ז'אן לאון ג'רומה 1872

קרב גלדיאטורים – הצייר ז'אן לאון ג'רומה 1872

"זה כאילו שמישהו עושה סרט על אדולף היטלר ומתאר אותו כצמחוני אוהב חיות, שמתנגד לאבטלה. זה נכון, אבל… די לא קשור לנושא", כתב על כך הסופר הבריטי אנת'וני דניאלס.

"ארגו", "נפלאות התבונה", "300", "הסמוראי האחרון", "אליזבת'", "מארי אנטואנט", "הפטריוט", הם רק כמה סרטים היסטוריים נוספים מתוך סדרה ארוכה של שוברי קופות עטורי פרסים ששינו לחלוטין את ההיסטוריה כדי שתתאים לנרטיב הדרמתי שלהם.

תמונה: Wikipedia

תמונה: Wikipedia

הבעיה אינה רק באי דיוקים היסטוריים, אלא בעובדה שכאשר טום או כל אחד מאיתנו צופה בסרטים, אנחנו נוטים להאמין לנרטיב שהם מציגים ולקבל אותו כמציאות. אפילו אם אנו יודעים מה הן העובדות האמיתיות, גם אז אנחנו נוטים לזכור את העובדות שהסרט מלמד אותנו ולהאמין להן יותר.

"המוח לא מיומן לסווג בין מקורות טובים למקורות רעים", אמר בראיון למגזין "וראייטי", ג'פרי מ. זאקס, פרופסור לפסיכולוגיה שחקר את הנושא במשך שנים. "מחקרים מראים שכשאתה רואה סרט, אפילו אם אתה מכיר את האירועים ההיסטוריים המתוארים בו, העובדות הדמיוניות המוצגות בו יכולות לעצב מחדש את האמונות שלך [לגבי מהלך ההיסטוריה]".

פונקציונאליות

ההיסטוריון רוברט רוזנסטון מאוניברסיטת קליפורניה בארה"ב

ההיסטוריון רוברט רוזנסטון מאוניברסיטת קליפורניה בארה"ב

"זאת באמת סכנה", אומר לי פרופ' רוברט רוזנסטון, אותו היסטוריון מאוניברסיטת קליפורניה. "עם זאת סרטים שונים מספרי היסטוריה, ויש להם גם תפקיד חשוב, כי לדרמה המועברת בסרט יש מגבלות שאין לספר היסטוריה. בסרט הנמשך שעתיים אתה צריך לשמור על הקהל מרותק. אתה לא יכול להראות את העבר כפי שהוא היה, אתה יכול רק להצביע עליו דרך מטאפורות. אם היית מבקשת ממני לספר לך למשל מה קרה במלחמת וייטנאם, לא הייתי נותן לך לקרוא ספר היסטוריה מסוים, אלא הייתי אומר לך ללכת לראות את 'נולד ברביעי ביולי' של אוליבר סטון.

"בנוסף, צילום הסרט דורש ממך לדעת על העבר יותר ממה שניתן לדעת. לדוגמה, במשך שבע שנים ייעצתי לסרט 'אדומים' (1981), בכיכובו ובבימויו של וורן בייטי, לאחר שכתבתי ספר היסטורי על דמות הגיבור בסרט, העיתונאי ג'ון ריד. אנחנו יודעים שלפני מלחמת העולם הראשונה הייתה לג'ון ריד דירה בגריניץ וילג' שבניו יורק, אבל אנחנו לא יודעים איך הדירה נראתה. אנחנו יודעים שהוא היה סופר – מכאן שהדירה בטח הייתה מבולגנת, אבל לא יותר מזה. לכן כשאתה יוצר סט, אתה יוצר מחדש את הסיפור.

ההיסטוריונים טוענים שבמאים מבינים את ההיסטוריה באופן שגוי. אבל מרבית ההיסטוריה היא משחק של ניחושים

"ג'ון ריד גם לא נראה כמו וורן בייטי, אנחנו לא יודעים איך הוא זז ומה היה הקול שלו. איך נפוליאון נשמע? אין לנו מושג. הגבלה נוספת היא מספר האנשים – יש מספר מוגבל של אנשים שאתה יכול להתמודד איתם בדרמה, אחר כך זה נהיה מבלבל. אחת הטכניקות שדרמות היסטוריות משתמשות בה, היא שבמקום כל החברים של ג'ון ריד, מופיע חבר אחד – במקרה הזה ג'ק ניקולסון. סרט דרמטי לא יכול לעשות מה שספר עושה. אבל הוא עושה דברים רבים שספר לא יכול לעשות – הוא נותן לך הצצה אל העבר, כיצד אנשים חיו, כיצד הם עבדו.

"היסטוריונים טוענים שבמאים מבינים את ההיסטוריה באופן שגוי או ממציאים אותה או ש'אנשים לא דיברו בצורה כזאת במאה ה-18', כאילו ידענו איך הם דיברו. מרבית ההיסטוריה היא סוג של משחק ניחושים".

אבל יש מקרים שבהם יודעים לא רע מה קרה בתקופה מסוימת בהיסטוריה, ובכל זאת בוחרים במודע לשנות לחלוטין את אופי הדמויות, את הנרטיב וגם ממציאים דמויות חדשות שלא היו קיימות במציאות כמו ב"גלדיאטור" או ב"נפלאות התבונה". כשבמאי מחליט להשתמש בשם אמיתי, האם אין לו אחריות כלפי האותנטיות ההיסטורית? 


"אני חושב שההנחה שמלווה את השאלה שלך היא שאנחנו באמת יכולים לדעת מה קרה בעבר. אנחנו מתמודדים עם מסמכים, עם מכתבים, עם יומנים, עם הצהרות ממשלתיות, עם יצירות אמנות, באמצעותם אנחנו מגלים איך היו חיי היום-יום של האנשים, אבל אנחנו לא יכולים לדעת על אינדיבידואל ספציפי.

"קחי לדוגמה את הסרט הביוגרפי 'מאחורי המספרים' (2016). כפי שאמרתי, הסרט לא מציג את האמת לגבי שלוש הנשים האפרו-אמריקניות, אלא רק חלק מהאמת עליהן. עם זאת החשיבות ההיסטורית שלו מצויה בכך שהוא נותן לך להבין שנשים רבות היו מעורבות בתכנית החלל. ושהיו גם הרבה אפרו-אמריקניות".

כן, אבל קח לדוגמה את הסרט על צ'ה גווארה, שמציג רק פרק מסוים בחייו, מבלי להתייחס למסע הרציחות שלו, ובכך צורב במודעות ההיסטורית את גווארה כאדם שעשה טוב לאנושות. זה נראה לך בסדר? 


"אלה היומנים שלו. ההיסטוריה תמיד תבחר להתמקד בהיבט אחד ותוותר על כל השאר".

אבל הבחירה לעשות זאת אינה תמימה. 


"לחלוטין, אבל שוב, מבחינתי, צריך לקחת בחשבון את הפונקציה שהסרט ממלא. תמיד אומרים שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, ואין היסטוריה ניטרלית או רעה. זה אחד מחטאי האקדמיה, שמציגה את ההיסטוריה בהתבסס על המסורות שלנו. זה סוג של תעמולה, בין אם אמריקנית, ישראלית או צרפתית".

אז אין יותר נכון ומוטעה? כשהיסטוריון מכחיש שואה כותב דברים היסטוריים שגויים יש מקום להעמידו לדין (כמו במקרה של דיוויד אירווינג, מכחיש השואה), אבל כשזה מגיע לעשיית קולנוע לשם קולנוע, אתה טוען שאפשר להציג את ההיסטוריה בכל דרך, בשם חופש הביטוי.


"התשובה היא בטוח לא. היסטוריונים מכחישי שואה מקבלים ביקורת מהיסטוריונים אחרים או מבתי משפט. דבר דומה צריך לקרות עם סרטים, יש מקום להעביר עליהם ביקורת. אלא שדעתי היא שסרט לא יכול להשיג כזאת רמת דיוק וגם להיות נאמן לצורת האמנות שלו. כשאת אומרת ש'צריכה להיות להם אחריות' – מי מפקח על האחריות הזאת?"

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!