"תהליך ההתפייסות הוא בלתי נפרד מכל הסכם פוליטי שיהיה בעתיד"

רובי דמלין, אם ישראלית שכולה, מספרת על פרויקט מעגל ההורים השכולים המשותף לישראלים ולפלסטינים ועל חשיבות הדיאלוג

תמונה: באדיבות “פורום למשפחות השכולות הישראלי פלסטיני״

תמונה: באדיבות “פורום למשפחות השכולות הישראלי פלסטיני״

"למעגל ההורים – המשפחות השכולות שאני חברה בו, יש פרספקטיבה מוגדרת מאוד כשזה מגיע לדיאלוג בין ישראלים לפלסטינים: אנחנו מאמינים שחייבת להיות מסגרת העוברת תהליך של התפייסות, כחלק בלתי נפרד מכל הסכם פוליטי שיהיה בעתיד. כל העבודה שאנחנו עושים, גם בישראל וגם בשטחי הרשות הפלסטינית, מיועדת למטרה הזאת.

"גם הישראלים וגם הפלסטינים בקבוצה שלנו שילמו את המחיר הגבוה ביותר של הקונפליקט, בכך שאיבדו בן משפחה מדרגה ראשונה. לכן יש לנו מעמד, בשתי החברות שלנו, המאפשר לנו ליצור פריצת דרך רגשית בשני הצדדים. כאשר שני הצדדים מבינים שאנחנו שותפים לאותו כאב באבדות שלנו, הם חשופים לאנושיות של האחר.

"הפרויקט שאנחנו עושים בו זמנית בישראל וברשות הפלסטינית נהפך לספינת הדגל שלנו בשטח – יש לנו קרוב לאלף מבוגרים המביאים את המסר הזה לכפרים שלהם ולערים שלהם. העבודה שאנחנו עושים עם בתי ספר, עם קבוצת נשים ועם דור שני של עושי שלום הופכת את הכול לשווה את זה".

איזו פעילות אתם עושים בבתי הספר? מקבלים אתכם שם בברכה?

"פלסטיני וישראלי מהקבוצה שלנו הולכים יחד לבתי ספר כדי לספר לילדים בני 16 ו-17 את הסיפורים שלהם – האבדות שלהם והדרך שהם עושים כדי להתפייס, ואז הם עונים על שאלות. כמעט עבור כל התלמידים הישראלים זאת הייתה הזדמנות ראשונה לפגוש פלסטיני. בגדה המערבית אנחנו עובדים בעיקר עם מועדוני נוער ועם ארגוני נשים, באותה השיטה. בשבילם זאת הפעם הראשונה שהם פוגשים ישראלי שהוא לא במדים או מתנחל. לא כל בתי הספר מעוניינים שנבוא אליהם, זה תלוי בבתי הספר".

רובי דמלין התראיינה למגזין במסגרת כתבה רחבה יותר: "איך אפשר לסלוח לאויב הכי גדול שלך?" (ינואר 2016, גיליון 281). בכתבה כתבנו על אנשים בעולם שעברו זוועות ואיבדו את היקרים להם ביותר אך בחרו לא לבקש נקמה על מה שקרה להם ואף לסלוח לאויב שלהם: מניצולת שואה, דרך נפגעת אונס, ועד לניצול מחנה ביוגוסלביה.
בכתבה ניסינו להבין, באמצעות ראיון עם פסיכולוגית, באיזה אופן אקט "הסליחה" יכול לפתוח צוהר לאנשים שעברו טראומות כדי להתגבר עליהן, ולהתחיל לרפא את פצעיהם. רובי דמלין שכלה, בשנת 2002, את בנה דיוויד שנהרג כשהיה בשירות מילואים, מידי צלף פלסטיני. שנים שהיא מחפשת אחר ההגדרה של מה משמעות הדבר לסלוח, מתוך הבנה שזה עשוי להיות הפתרון לכאב שלה. כבר שנים היא חברה בפורום של המשפחות השכולות למען שלום שחברים בו ישראלים ופלסטינים. במסגרת הזאת היא מתמודדת עם הכאב שלה ואף יצרה קשר עם המחבל שהרג את בנה ונידון ל-11 מאסרי עולם, לאחר שהרג שבעה חיילים ושלושה אזרחים.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!