בשביל להיות אשף כספים לא צריך לראות

ראסל רדנבאו נפצע קשה והתעוור בגיל 16. הרופאים ניבאו שהוא יהיה עני, בודד ותלוי באחרים לתמיד, אבל הוא הצליח להפוך את סיפור חייו

תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

ראסל רדנבאו היה בן 16 כשהחליט לבנות לוויין ולהטיס אותו לחלל. בשנות ה-60 המוקדמות, בעיצומה של המלחמה הקרה בין בריה"מ וארה"ב, כשהמרוץ לכיבוש החלל היה בשיאו, זה לא היה רעיון מוזר כל כך. ראסל, כמו מתבגרים רבים בכל המדינה, חלם לעזור במאמץ המשותף נגד הסובייטים שנתפסו כאויבים העומדים להשתלט על העולם.

הוא אסף את כל הרכיבים הדרושים בגרז' ביתו בסולט לייק סיטי שבארה"ב. לבניית גוף הלוויין הוא השתמש בגליל אלומיניום, ואת החומרים להכנת דלק, מגרסה ביתית של אבק שרפה, הוא השיג מחברה למוצרים כימיים, כאשר התחזה לנער שליחויות של אחד הלקוחות שלה.

ראסל זכה שלוש פעמים ברציפות באליפות העולם בג'יו-ג'יטסו ברזילאי, כשהמתחרים שלו היו אנשים רואים

היה זה בוקר אביבי וחמים. תושבים אחרים בשכונה היו עסוקים בפעילויות הרגילות של סוף השבוע: עבודה בגינה, רחיצת מכוניות. ילדים התרוצצו במשחקי כדור וטסו בין השבילים על אופניים. ראסל היה שקוע עמוק בניסיונות להכין תערובות שונות של אבק השרפה. טיפות זיעה התגלגלו על פניו ועל גבו במרחב הצר והמחניק של הגרז', ועיניו הסתנוורו מדי פעם מאור השמש שהשתקף מאופני הילדים. כאשר ראסל כמעט הגיע לשלב בו עליו להצית את תערובת הדלק בעזרת האופנוע שלו, משהו השתבש ורעם פיצוץ אדיר החריד את השכונה.

אנשים קפאו במקומם בבהלה ואחר כך רצו לברר מה קרה. הם מצאו את ראסל מוטל באמצע הגרז', מרוסק ושותת דם. עיניו נפגעו קשות וחלקים משתי ידיו התעופפו באוויר. הוא הובהל לבית החולים מכוסה בכוויות, על סף מוות מאיבוד דם.

לשבועות יש כוח

אחרי שנה של עשרות ניתוחים בעיניים ובידיים, הרופאים הודיעו בשפה רפה, לו ולאמו שישבה לצדו ממררת בבכי היסטרי: "עשינו כל מה שיכולנו. הוא יישאר עיוור כל חייו". הם הוסיפו שראסל יישאר נכה, ללא יכולת להתפרנס, תלוי בקצבה מביטוח לאומי, תלוי באחרים וימשיך להתגורר עם הוריו במשך כל חייו. אמו גם הוסיפה בכאב רב שהחלום ללמוד באוניברסיטה יוקרתית נגוז, שהוא לא יוכל להתחתן ויישאר ערירי ובודד.

למרבה ההפתעה רדנבאו, שהיה אז עדיין תלמיד תיכון, קיבל את ההודעה בשלוות נפש ואפילו בתחושה של הקלה. "במשך החודשים הארוכים שאושפזתי בבית החולים עברתי עשרות ניתוחים", הוא אומר בראיון לאפוק טיימס. "אסור היה לי כמעט לזוז. זה סבל שקשה לתאר, שכמעט הוציא אותי מדעתי. הייתי במצב מתמשך של ציפייה, חוסר ודאות וחוסר אפשרות לשום פעולה בחיי. זה מצב נורא, בלתי נסבל, שלא הייתי מאחל לאף אחד. אחרי שהרופאים בישרו לי שהם עשו את כל מה שיכלו, ומצבי הרפואי התברר, ידעתי שהציפייה המייסרת, חוסר הוודאות וחוסר הפעולה נגמרו, ואני יכול סוף סוף להתחיל לבנות את חיי החדשים".

רדנבאו עם תעודות ואותות הוקרה שקיבל לאורך השנים | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

רדנבאו עם תעודות ואותות הוקרה שקיבל לאורך השנים | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

אבל התחזית שהם ציירו הייתה עגומה כל כך. לאילו חיים חדשים ציפית?


"באותו זמן לא ידעתי מה אני רוצה ולא ידעתי למה אני יכול להפוך. אבל היה לי ברור מאוד מה אני לא מוכן לשאת בחיי. ואת הדברים האלה אמרתי לעצמי בקול ברור מאוד. הצהרתי בפני עצמי באופן ברור וחד משמעי שאני לא אהיה עני, לא אהיה גלמוד וערירי, ולא אהיה תלוי באחרים – אנהל חיים פעילים ועצמאיים ואנשים יעריכו אותי".

מהיכן קיבלת השראה לעמדה נחרצת כל כך מול הרופאים ואמך?


"אולי זה היה אבי שנתן לי את הכוח. במשך כל התקופה שאושפזתי בבית החולים הוא הגיע כל יום והקריא לי סיפורים ושירים שנתנו לי השראה. אני זוכר במיוחד, אפילו עד היום, שורות מהשיר שנתן לי הכי הרבה השראה לאורך כל הניסיונות והכישלונות שהיו לי בחיי. זה השיר המפורסם "אינוויקטוס", של המשורר האנגלי וויליאם הנלי, שהתפרסם ב-2009 בסרט באותו שם, של קלינט איסטווד על נלסון מנדלה. הבית האחרון של השיר הוא כך:

"לא משנה כמה צר הוא השער/ לא משנה כמה ארוכה מגילת העונשים והצער/ אני הוא האדון של גורלי/ אני הוא רב החובל של נשמתי".

בכל זאת, היית רק נער בן 17, חסר השכלה וניסיון. 


"את יודעת, אולי דווקא משום שהייתי צעיר כל כך, חסר השכלה וחסר ניסיון, זה מה שעזר לי. אולי אדם מבוגר יותר ומשכיל יותר היה יודע שהדברים האלה שאני מדמיין לעצמי בחיי הם בלתי אפשריים. במיוחד בתקופה ההיא, בתחילת שנות ה-60, לאדם עיוור וחסר השכלה כמוני לא היה שום סיכוי לעבוד במקום כלשהו מחוץ למסגרת של בתי מלאכה מוגנים ייעודיים".

עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, עם מינויו של רדנבאו לחבר בוועדה לזכויות אדם | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

עם הנשיא ג'ורג' ווקר בוש בבית הלבן, עם מינויו של רדנבאו לחבר בוועדה לזכויות אדם | תמונה: באדיבות ראסל רדנבאו

כצעד ראשון לפעולה, לפי מה שנשבע לעצמו, ראסל ידע שהוא חייב להפסיק את הבכי ההיסטרי של אמו, ולהניע גם אותה לפעולה. הוא פנה אליה בטון החלטי: "אימא, קחי נייר, אני רוצה להכתיב לך מכתב". אמו, שהייתה מזכירה בבית משפט, הפסיקה לבכות והביטה בו המומה ומבולבלת. ואחר כך, כמעט מתוך הרגל אוטומטי, תלשה דף נייר והתחילה לכתוב מה שראסל הכתיב לה: בקשה לבית הספר לאילוף כלבים, בקליפורניה, לשלוח לו כלב נחייה.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!