"רוב האנשים לא מביטים, הם לוחצים על כפתור" – אפוק טיימס

"רוב האנשים לא מביטים, הם לוחצים על כפתור"

תמונה: Ur Cameras/Flickr

תמונה: Ur Cameras/Flickr

הזיכרונות החלו להציף אותו ככל שהתקרב למקום שבו החביא אותה. במהלך התקופה בה היה בשבי הוא דמיין את עצמו, פעמים רבות, חוזר לחווה שבהרים, חופר באדמה ומוצא את הדבר שהכי קרוב לאוצר עבורו כרגע. רק ברגעים קשים חלחלה בו דאגה שמא הוא יחפור ויגלה שהיא איננה.

מצלמת הלייקה היקרה שלו נשארה בדיוק כפי שהשאיר אותה כשנשבה בידי הנאצים לפני שלוש שנים. הוא, לעומת זאת, הרגיש אדם אחר. "אין הרבה זמן, צריך ללכת", הוא קטע לעצמו את חוט המחשבה, לקח את הלייקה והסתלק. למרות שכבר היה בצרפת והיו בידיו ניירות מזויפים, הוא עדיין חשש להיתפס – הוא לא התייחס לחופש שלו כדבר מובן מאליו, במיוחד לאחר שנתפס פעמיים לפני כן כשניסה לברוח.

תמונה: Fondation HCB

תמונה: Fondation HCB

כשהגיע הביתה לפריז הוא הבחין שגם היא השתנתה. עוד לפני שהספיק להגיע למקום בטוח, הוא לא עמד בפיתוי, שלף את הלייקה הקטנה שלו, ובשבריר שניה, לחץ על הכפתור והמשיך הלאה. הוא חזר על כך מספר פעמים. "הי רקדן", שמע לפתע את קול חברו קורא לו, "טוב לראות אותך מקפץ ומתקתק שוב. אני רואה שכבר חזרת לעניינים".

"שלום ידידי! זה מרגיש טוב כל כך לצלם שוב. להיות כאן בפריז".

"כן, אני רק מקווה שתזכה בקרוב לצלם ימים טובים יותר, את שחרור צרפת מידי הנאצים למשל".

"ידידי, לכל רגע, בין אם הוא טוב או קשה, מגיע שינציחו אותו. אלו החיים. בכל מקרה, אני רוצה לסייע לכם, ב'התנגדות', במה שאני רק יכול".

"כל דבר בעתו. בוא נלך למקום בטוח".

 

"הנרי קרטיה ברסון!" קרא רוברט לעבר הצלם שנכנס לבית הקפה, "אני כל כך שמח שהצטרפת אלינו".

"בטח", ענה הנרי, "אני חייב לומר שאני סקרן לדעת על מה רציתם לדבר איתי".

"עשו לך הרבה כבוד ב-Moma בניו-יורק! תערוכה משלך… זהו, עכשיו אתה בן אלמוות", צחק רוברט.

"אל תצחק, הם כמעט הפכו אותי למת… שמעת שהם אמרו לכולם שאני מת? זאת הסיבה שהם רצו לערוך רטרוספקטיבה לצילומים שלי. תאר לעצמך כמה הם היו מופתעים כשהגעתי לניו-יורק חי ושלם! אגב, הראיתי להם את הצילומים של הלייקה שלי מ'השחרור' והם היו מרוצים מאוד".

"בדיוק על זה אנחנו רוצים לדבר איתך. תראה, אני מבין שהתחלת כאמן ושאתה רואה בעצמך עדיין כזה, אבל עכשיו, אחרי כל הניסיון שצברת במלחמה ואחריה, אני חושב שאתה צריך לשקול ברצינות להתחיל קריירה של צלם עיתונות. יש לזה עתיד, אני אומר לך. וגם מוניטין".

"אוקיי, אני מקשיב".

"אנחנו רוצים להקים חברה ייחודית במינה שתספק צילומי עיתונות למגזינים ולמי שיצטרך, שתתעד את האירועים הגדולים ביותר שמתרחשים כרגע בעולם. כל אחד מאתנו 'יכסה' אזור בעולם ויחד נתעד את ההיסטוריה של האנושות. רודג'ר כאן, מת לנסוע לאפריקה למשל. אני פחות בררני", צחק רוברט.

הנרי חשב על כך כמה רגעים, התבונן על רוברט ואמר, "זה נשמע ממש טוב".

הצלם הנרי קרטייה ברסון מצלם ברחוב, 1947 | תמונה: STF/AFP/Getty Images

הצלם הנרי קרטייה ברסון מצלם ברחוב, 1947 | תמונה: STF/AFP/Getty Images

הפגישה הסתיימה והחברים יצאו לדרך, כל אחד נסע לפינה אחרת בעולם והנרי החליט שהוא נוסע למזרח הרחוק. בהודו, הוא צילם את גנדי בימיו האחרונים ואז תיעד בתמונות את הלווייתו המרשימה. בסין, הוא תיעד את ששת החודשים האחרונים של שלטון הקוומינטנג ואת עליית הקומוניסטים לשלטון. בהזדמנות נדירה, הוא צילם את האוצרות התרבותיים של סין, רגע לפני שהקומוניסטים הגיעו.

 

הסתיו הגיע לפריז והוא פסע על עלי השלכת שכיסו את דרכי האפר של גן הלוקסמבורג, בשעה שחיפש מקום טוב להתיישב בו. הפעם לא הייתה לו מצלמה, אלא מחברת ציורים ועיפרון. צעדיו היו איטיים והוא התבונן בסבלנות על הסביבה ונהנה מהשקט שעטף אותו. הוא צפה באנשים שחלפו על פניו וחשב לעצמו: "אף אחד מהם לא מביט באמת, הם רק לוחצים על הכפתור".

כשהחשיך והוא חזר לדירתו, הוא מצא את מרטין יושבת על כורסא עם כוס קפה בידה, בעת שארוחת הערב התבשלה בסירים. הם התבוננו זה בזו והנרי לפתע אמר: "חכי פה. אני כבר חוזר". הוא ניגש לחדר השינה, הוציא את המצלמה הקטנה שלו, לאחר ימים שלא הוציא אותה, וצילם את אשתו. "הרגע הקודם היה טוב יותר", אמר שנייה אחרי. "אבל גם זה בסדר".

הסיפור האמיתי

מצלמת הלייקה שקרטייה ברסון החביא מתחת לאדמה | תמונה: Henrik Berger Jorgensen/Flickr

מצלמת הלייקה שקרטייה ברסון החביא מתחת לאדמה | תמונה: Henrik Berger Jorgensen/Flickr

הנרי קרטייה-ברסון (2004-1908) נחשב לצלם הטוב ביותר של המאה ה-20. הוא התחיל את דרכו כאמן מוכשר שצילם בסגנון סוריאליסטי.

במלחמת העולם השנייה הצטרף ליחידה של צבא צרפת שעסקה בתיעוד וצילום, וביוני 1940, במהלך המערכה על צרפת נשבה על ידי חיילים גרמנים ובילה כשלוש שנים במחנות עבודה וכפייה של שבויי מלחמה. הוא ניסה לברוח פעמיים מהמחנה, נתפס ונשלח לבידוד. בניסיון השלישי הוא הצליח לברוח לצרפת, שם קיבל מסמכים מזויפים. הוא חזר להרים בהם נתפס וחילץ משם את מצלמת ה"לייקה" שדאג להחביא לפני שנפל בשבי. כשחזר לפריז הוא הצטרף לתנועת ההתנגדות הצרפתית והיה חלק מקבוצה של צלמים שצילמו בסתר את הכיבוש בצרפת ולבסוף גם את השחרור.

לאחר המלחמה הצטרף לקבוצה של צלמי עיתונות וביניהם הצלם רוברט קאפה, יחד הם הקימו את סוכנות "מגנום", קואופרטיב בין-לאומי לצילום הראשון מסוגו, ששם לעצמו מטרה לתעד את האירועים ההיסטוריים החשובים שקורים בעולם.

במהלך חייו קרטיה-ברסון תיעד את מלחמת העולם השנייה, את ימיו האחרונים ואת מותו של גנדי, את עליית הקומוניסטים בסין, את המלחמה הקרה וכו'. עם זאת, הוא מעולם לא נשאר רק צלם עיתונות: הוא צילם בפואטיות את רגעי היום-יום האנושיים של האנשים הרגילים, שממשיכים לחיות את חייהם, גם בתקופות של תהפוכות גדולות.

בשנות ה-60 הוא התגרש מאשתו הראשונה איתה חי כ-30 שנה, החליט לעזוב את סוכנות הצילום ולאחר מכן גם את הצילום בכלל, וחזר לצייר. הוא נישא לצלמת מרטין פרנק שהכיר בסוכנות. נולדה להם ילדה.

** הדיאלוגים והמחשבות הכתובים בסיפורים הם מפרי דמיונה של המחברת ומבוססים על עדויות ועל כתביה של האמנית

 

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!