המכתב הגנוב

בניגוד למה שמראים לכם בסדרות פשע, מדענים לא מצליחים ולא יכולים לפתור תעלומות רבות

תמונה: Fotolia

תמונה: Fotolia

מסמך בעל חשיבות עליונה נגנב מגברת ממעמד גבוה מאוד. המשטרה יודעת מי הגנב, ושהמכתב מוחזק בביתו, אבל השוטרים אינם יכולים למצוא את המכתב. הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם, ובודקים כל אינץ' בביתו של הגנב. "בדקנו את כל מוטות הכיסאות בבית, וגם את כל החיבורים של הרהיטים בעזרת מיקרוסקופ רב עוצמה. אילו היו נשארים עליהם עקבות… היינו מגלים אותם מיד. גרגיר אחד ויחיד של אבק מקדחות, למשל, היה בולט כמו תפוח. כל אי סדר בהדבקה – כל פער יוצא דופן בחיבורים – היה בהם די לעורר חשד".

מיקרוסקופ מהסוג ששימש את החוקרים הימם את הקוראים ב-1844, כאשר אדגר אלן פו כתב את סיפורו המפורסם "המכתב הגנוב". בסופו של דבר התעלומה נפתרה, אבל לא בעזרת המיקרוסקופ. הבלש הפרטי אוגוסט דופין, ניחש שהמחבוא הטוב ביותר למכתב יהיה דווקא במקום גלוי לגמרי.

הספרים של מחברת ספרי המתח פטרישה קורנוול | תמונות: Steve Hooton/Flickr

הספרים של מחברת ספרי המתח פטרישה קורנוול | תמונות: Steve Hooton/Flickr

סיפור הפשע הבדיוני הזה ממחיש שלעתים, למדע ולטכנולוגיה חסרה האמפתיה או האינטואיציה בפתרון תעלומות פשע. האמת היא שאדגר אלן פו הסתייג מהמדע בכתבים שלו. בשיר אחד הוא מכנה אותו "הנשר שטורף את ליבו של המשורר, ומחליף את קסם דמיונו של המשורר במציאויות המשעממות שלו".

אבל כיום, מדענים חוקרי זיהוי פלילי הפכו לגיבורי הז'אנר, כפי שאפשר לראות בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זירת הפשע" ו"שחיתות", ועד לסופרים ידועים כמו פטרישה קורנוול וג'פרי דיוור.
סיפורי פשע שבהם המדענים הם הגיבורים, מצליחים להרגיע אותנו. אף על פי שבני אדם מסוגלים לבצע מעשים מרושעים ואכזריים, הפושעים תמיד נתפסים ובדרך כלל נענשים. סיפורים כאלה עוזרים לנו להאמין שאנחנו ביסודו של דבר טובים ושפשע הוא סטייה. מדע הזיהוי הפלילי מגביר את תחושת הנחמה הזו. הוא מספק ראיות מדעיות שאי אפשר לטעות בהן. הוא מצליח להביא לדין את הפושעים המתוחכמים ביותר.

למעשה, אפשר לטעון שהמדענים הבדיוניים האלה מצליחים למלא את החלל שנפער בעולם שאין בו אמונה ואין בו ודאות. הם גורמים לנו לחשוב שאפשר לבדוק ולנתח את עולמנו ולהפוך אותו למובן. הם הקוסמים המודרניים שקסמיהם מגלים אמת בלתי ניתנת לערעור.

השיטות המדעיות לזיהוי פלילי אינן מושלמות | תמונה: Jeff Rothman ,Fotolia

השיטות המדעיות לזיהוי פלילי אינן מושלמות | תמונה: Jeff Rothman ,Fotolia

למרבה הצער, במציאות המצב שונה – מדע הזיהוי הפלילי אינו יכול לספק את כל התשובות. אחת הסופרות המעטות שעוזרות לנו להבין זאת היא ואל מקדרמיד בספרה Out of Bounds (2016). בסיפור זה המשטרה מנסה להחליט האם אדם נרצח או ירה בעצמו. אולם גודל הפצע, שאותו ניתן לבחון בכלים מדעיים, אינו מצליח לשמש כ"ראיה מכרעת" – הוא אינו מספיק כדי להוכיח שהאיש נרצח, ואינו סותר את האפשרות שהפצע הוא תוצאה של ירי עצמי. מדוע המדענים מרשים לעצמם לדבר במונחים של "אינו סותר את האפשרות", במקום לעסוק בוודאויות? כי במציאות, כפי שמקדרמיד ניסתה להראות, ראיות משפטיות פליליות נשענות לעתים על פרשנות אנושית, וניתוח של כתם דם, למשל, אינו נותן תמונה חד משמעית ומשכנעת של ההתרחשות, כפי שכתוב ברוב סיפורי הפשע.

מעבדת הדי-אן-אי של אגף הרפואה הפלילית הראשי בניו יורק ממחישה זאת. המעבדה נחשבת לאחת מהמתוחכמות בעולם, והיא מבצעת בדיקות עבור חוקרים מכל רחבי ארה"ב. מספר מדענים יצאו לאחרונה בהצהרה שחלק מהשיטות במעבדה אינן אמינות. בנוסף, המכון האמריקני הלאומי לתקנים ולטכנולוגיה האשים את תחום הזיהוי הפלילי בכך שהוא מפגר אחרי מקצועות אחרים בבדיקה ובתיקון טעויות: "בשנים האחרונות התגלו טעויות במעבדות לזיהוי פלילי כמעט בכל מדינה בארה"ב. הן נעו בין טעויות פשוטות, כמו סיווג מוטעה של ראיות, דרך עדות המפריזה באמינות הראיה המדעית ועד לפעולות פליליות".

בספרי בלש, הראיות שעולות מבדיקות לזיהוי פלילי מביאות כמעט תמיד את החוקרים למסקנות מספקות. אף פעם איננו חושבים, בסיום הסיפור, שהפושע אולי יזוכה כאשר יבדקו שוב את הראיות. אולם במציאות, חוקרי הזיהוי הפלילי עומדים בפני משימה בלתי אפשרית – לתאר את המורכבות של הראיות, ובאותו זמן להסביר כיצד הראיות עשויות להיות גם אמינות וגם נתונות לפירוש אישי.

כדי שיוכלו להסביר את עצמם היטב, חוקרי הזיהוי הפלילי זקוקים להרבה יותר מאשר עובדות מוצקות. הם צריכים להשתמש בדימויים, במטאפורות ובסיפורים. למעשה הם צריכים להיות דומים קצת לסופרים.

אם יש איזושהי מסקנה מכל זה, היא שמומחי הזיהוי הפלילי יכולים להודות למחברי ספרות הפשע. לא משנה כמה קשה הם עובדים למצוא ולהסביר את הראיות, הם תמיד נראים זוהרים בעיני הציבור.

ד"ר אליקי וארווגלי מלמדת ספרות אנגלית באוניברסיטת דאנדי בסקוטלנד.
המאמר פורסם לראשונה באתרConversation (theconversation.com)

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!