כן, אבות מורישים (גנטית) זכרונות לצאציהם

מחקרים אחרונים מראים כיצד

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

תמונת אילוסטרציה: Fotolia

לאסף (שם בדוי), גיל חמש היה נורא במיוחד. כל המריבות שהיו להוריו לפני כן, עד כמה שהיו קשות לנשיאה, לא השתוו לימים שאחרי הגירושין, כשהיה קשה כל כך לקבל קצת תשומת לב מאבא. אמו ניסתה לנחם ונתנה כל מה שיכלה, ופעמים רבות גם מעבר לזה, אבל, היה כמעט בלתי אפשרי לקבוע פגישה עם אבא. וכשכבר הצליחו לתאם פגישה שכזו, הפחד הגדול הזה עמד באוויר, ששוב, ברגע האחרון, ישלח אביו הודעה שזה לא מסתדר. כל כך הרבה ציפיות שהתבדו. התחושה שאבא כבר לא אוהב אותו, ממש שברה את אסף הקטן.

מצבי מצוקה שחווים ההורים במהלך חייהם וזכרונות טראומטיים שהם צוברים, באים לידי ביטוי במטען הגנטי שהם מורישים לדורות הבאים

מאז, עברו כמה עשורים, והיום הוא כבר מגדל באהבה רבה את ילדיו שלו. אבל, מחקר חדש מציע שאת הטראומה מאותן שנים קשות אסף העביר, באמצעות המטען הגנטי, גם לשני בניו. חתימה ביוכימית של אותה טראומה, בצורה של מולקולות RNA מסוימות המופיעות בתאי הזרע שלו בכמות מופחתת, מועברת גם לצאצאים.

זיכרונות שצוברים ההורים במהלך חייהם ומועברים לצאצאים באמצעות המטען הגנטי? במהלך מרבית המאה ה-20 זה נשמע הזוי לחלוטין. לפני כ-200 שנה אמנם הייתה מקובלת ההנחה שהתווה דה לאמארק, שאנחנו יכולים להוריש לצאצאים שלנו גם תכונות נרכשות, מאפיינים שרכשנו במהלך חיינו בתגובה לחוויות שלנו. אבל, מאז שהתקבלה תורת האבולוציה של דארווין, ובמיוחד כשהתברר כיצד מנגנוני ההורשה מעבירים את הגנים שלנו מדור לדור כמעט ללא שינוי, התפיסה המקובלת השתנתה לחלוטין. במשך שנים, הדעה הרווחת הייתה שאנחנו יכולים להוריש לצאצאים רק את הגנים שקיבלנו מההורים, בלי תוספות או שינויים, מלבד לכל היותר טעויות קלות בהעתקה – מוטציות, שאולי קורות במקרה מדי פעם.

לנכדיהם של ילדות שהורעבו במהלך מלחמת העולם השנייה, סיכון מוגבר לחלות בסכרת | תמונה: Fred Ramage/Keystone/Getty Images

לנכדיהם של ילדות שהורעבו במהלך מלחמת העולם השנייה, סיכון מוגבר לחלות בסכרת | תמונה: Fred Ramage/Keystone/Getty Images

בשנים האחרונות מתחילה להתבהר התמונה שלמרות שלילתם המוחלטת של הרעיונות האלו במהלך המאה ה-20, כנראה שטעינו. כיום כבר מקובלת ההשקפה שלפחות במקרה של תולעים ועכברים, עליהם הצליחו לחקור את התופעה, מצבי מצוקה שחווים ההורים במהלך חייהם, וזיכרונות טראומטיים שהם צוברים, באים לידי ביטוי במטען הגנטי שהם מורישים לדורות הבאים. אמנם, הטראומות האלו לא משנות את הגנים עצמם, כלומר את הוראות הייצור של החלבונים, אבל, הם כן משפיעות על המנגנונים ה"אפיגנטיים" – מנגנוני הבקרה שמווסתים את תפעול הגנים ברמת התא. כלומר, מה שקובע אילו מהגנים "יופעלו" בכל רגע – דהיינו, איזה חלבונים התאים שלנו ייצרו בסופו של דבר.

טראומה שעברו העכברים גרמה לתאי הזרע שלהם להכיל פחות מיקרו RNA, וזה הוביל להתנהגות חרדתית של הצאצאים

פרופ' בריאן דיאס מאוניברסיטת אמורי שבארה"ב, לימד את העכברים שלו לפחד מריח מסוים (Nature Neuroscience, 2014). בכל פעם שחשף אותם לריח הזה, מיד הם קיבלו גם שוק חשמלי. כמובן שבמהרה העכברים של פרופ' דיאס היו מפוחדים ברגע שהריחו את אותו ריח. אבל התברר שגם הצאצאים שלהם, אפילו אם בכלל לא הכירו את ההורה שעבר את סדרת החינוך הטראומטית, היו רגישים במיוחד לריח הזה. בדרך כלל הצאצאים האלו לא נטו לבהלה כלל, אלא, רק כשנחשפו לאותו ריח ספציפי שהיה כה טראומתי להוריהם.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!