משולש הזמנים של אריסטו

מה באמת גורם לאנשים להפסיק להתווכח ולהתחיל להקשיב לנו? תובנות בנות 2,300 שנה מסייעות לשפוך אור על הנושא

תמונה:"School of Athens" by Raphael/PD

זה היה חורף פריזאי טיפוסי, הערב התחיל לרדת ולאחר שבילינו את היום בחוץ החלטנו, חברתי ואני שהגיעה השעה לחזור הביתה. היא הגיעה לביקור קצר כחלק מטיול ארוך שעשתה באירופה והסתובבה עם תיק גב שבתוכו היה ארנק עם כל חסכונותיה.

נכנסנו אל תחנת הרכבת התחתית, אבל כשהגענו לסוף המדרגות חברתי נעצרה לפתע ואמרה: "לקחו לי את הארנק". היא בדקה ואיששה את תחושותיה, פניה הפכו בין רגע ללבנות. "הגנב כאן", היא אמרה והתחילה לחפש אותו בעיניה. הלכתי אחריה. הבנו שיש לנו דקות ספורות בלבד עד שהוא יעלה על הרכבת וייעלם עם הארנק.

חברתי מצביעה ואומרת: "זה הוא!" אני רואה בחור גדול מאוד עם מעיל בצבע בז' מסתכל עלינו, מסתובב בבהלה לעבר המדרגות ומתחיל לברוח

לפתע, כאילו היינו בתוך סרט, חברתי מצביעה ואומרת: "זה הוא!" אני רואה בחור גדול מאוד עם מעיל גדול בצבע בז' מסתכל עלינו, מסתובב בבהלה לעבר המדרגות ומתחיל לברוח. לא ברור לי מה עבר לי בראש באותו רגע אך התחלתי גם אני לרוץ אחריו ובכל הכוח.

הוא ירד במדרגות, אני ירדתי במדרגות, הוא עלה במדרגות, אני עליתי במדרגות, עברנו דרך עשרות נוסעים צרפתים מנומסים שהתבוננו בנו רצים מבלי לחשוב שיש משהו מוזר בכך. לא עצרתי. "לא אאבד אותו", חשבתי לעצמי. עברו כמה דקות עד שהגענו לפלטפורמה של רכבת שלא היה בה איש. הוא נעצר בפתאומיות, גם אני, נעמדנו זה מול זו.

אריסטו (קיצור מ"אריסטוטלס"), הפילוסוף היווני החכם שחי לפני 2,300 שנה, חשב בספרו המפורסם "רטוריקה" בדיוק על הסיטואציות הרגילות שאנחנו נתקלים בהן, של דיבור פנים מול פנים. בתקופה בה כתב את הספר, בשלהי המאה הרביעית לפני הספירה, הייתה ביוון חברה דמוקרטית ואמנות הרטוריקה הייתה בשיא פריחתה. מיומנות הדיבור והשכנוע הייתה מרכיב הכרחי בחינוכו של כל אזרח חופשי ואריסטו התייחס לזה כמדע לכל דבר.

בספר (Thank you for Arguing 2007), מציג ג'יי היינדריקס, פרופ' לרטוריקה מעשית במכללת מידלברי בארה"ב, תיאוריה של אריסטו הטוענת שבכל סיטואציה כזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת: מה נושא השיחה? לפי אריסטו, כל נושא שיחה מסתכם בשלושה דברים: "אשמה", "ערך" ו"בחירה".

דמיינו לעצמכם שהיה מתנהל ביני לבין הגנב הדיאלוג הבא:

"תחזיר את הארנק בבקשה. זה לא בסדר שלקחת אותו, עשית עוול לחברתי".

"לא לקחתי אותו".

"אתה יודע שזה לא נכון, ראינו אותך. תחזיר את הארנק". 

יש כאן שלושה סוגי רטוריקה. הסוג הראשון הוא האשמה. המשפטים שמאפיינים אותו הם: "עשית עוול לחברתי", "ראינו אותך". סוג דיון כזה מופיע בדרך כלל בבתי משפט ומתבסס על ראיות. אריסטו מבחין שרטוריקה מהסוג הזה משתמשת במשפטים בזמן עבר ויוצרת ריחוק בין הדוברים. היא עובדת מצוין עבור עורכי דין ושוטרים ("נסעת מעל המהירות המותרת") שצריכים לקבוע מי אשם ואת העונש שלו.

את הסוג השני אריסטו מגדיר כ"ערך". "זה לא בסדר [שלקחת אותו]", "אתה יודע שזה לא נכון". המשפטים האלו נאמרים בדרך כלל בלשון הווה ומגדירים ערך כלשהו שמאפיין את האדם או את מעשיו בין אם הם טובים או רעים. זהו דיבור היוצר מחנות שונים ומפלג, מסביר פרופ' ג'יי היינדריקס בספרו. תחשבו, למשל, על זוג שמתווכח.

היא: "אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?"

הוא: "למה? כי את לא אוהבת את המוסיקה שלי?"

הוא קובע שהיא לא אוהבת את המוסיקה שלו. אם הוא היה פוליטיקאי, ייתכן שהיה מוסיף: "וזה פשוט לא בסדר!" אריסטו הסביר שאנו משתמשים בזמן הווה כדי לדבר על הערכים שלנו: זה מוטעה, וזה נכון.

הסוג השלישי הוא "הבחירה". הבחירה נאמרת בלשון עתיד ובמקרה שלנו לא מופיעה בכלל בדיון מול הגנב. אבל אריסטו חשב שדווקא הסוג השלישי, "הבחירה", יכול לאפשר לנו להתקדם בדו-שיח ולהשיג את התוצאות הטובות ביותר לשני הצדדים. הוא מסביר שגם אם נקלענו לוויכוח שבו אנחנו נתקעים על שני הסוגים הראשונים, הסוג השלישי יכול לעזור לנו לצאת מהסיטואציה. לדוגמה, יכולתי להחליף את המילים "תחזיר את הארנק" ולנסח במקומו משפט בסגנון: "לא חשוב מה קרה לפני כן, אם תחזיר לי את הארנק אני פשוט אלך מכאן", או "הארנק חשוב לחברתי, אם תחזיר אותו נשכח מכל העניין. אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות".

לפי אריסטו, זהו סוג הרטוריקה הפרגמטי ביותר. היא מדלגת על נכון ומוטעה, טוב או רע, וקופצת ישר לתועלת שבעניין. תדמיינו שהדיאלוג בין הזוג על עוצמת המוסיקה היה נשמע כך:

היא: "אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?"

הוא: "כן, אבל האם המוסיקה רועשת מדי עבורך, או שתרצי שאחליף לשיר אחר?"

היא: "אם הזכרת את זה, אני מעדיפה משהו פחות קצבי".

הוא: "משהו יותר מרגיע, את מתכוונת?"

הדיאלוג עוסק בבחירות ולא בערכים. הוא נמנע מלהיכנס לעניינים אישיים מדי, ולכן לא מוציא את המצב מאיזון. בעתיד יש בחירות, לא עובדות או ראיות. פרופ' ג'יי היינדריקס מביא בספרו דוגמה משעשעת הממחישה זאת – ויכוח בין הומר סימפסון לאשתו תוך שימוש בזמן עתיד.

מארג': "הומר, אני לא רוצה שתנהג במכונית שבנית בעצמך".

הומר: "את יכולה לשבת שם ולהתלונן, או שאת יכולה לסרוג לי חגורות בטיחות".

במקום להתעסק בעובדות או בראיות, לנסות להוכיח איכשהו לאשתו שהמכונית תקינה ובטוחה לנסיעה ולהתעמת איתה, הומר מציג אפשרות אחת מול אפשרות אחרת ומתרכז בבחירה.

כמובן, לא תמיד דיון בזמן עתיד מוביל לפתרון. הנה תסריט שמוכר לזוגות רבים:

היא: "שיניים ישרות יעזרו לביטחון העצמי שלו".

הוא: "כן, אבל אם נשים את הכסף בקרן חיסכון במקום אצל אורטודנט, הוא יוכל ללמוד בעתיד באוניברסיטה ולסיים תואר בלי להיכנס לחובות".

היא: "תואר עם שיניים בולטות".

הזוג לא יודע מה נכון בהכרח לעשות. מדובר בסיטואציה שאין בה נכון ומוטעה מוחלט, עובדות או "ערכים", אלא הסתברויות. ובכל זאת, הם יצטרכו להגיע להחלטה משותפת, ודיון בזמן עתיד יכול לאפשר להם לעשות זאת באווירה נעימה, במקום להתבצר בתוך עמדות ודעות.

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!