בשבח הבועה

כל שהתקרבו אל השומר, גברה התרגשותה. ״אבא, תראה לו!״ לחשה.

״כשישאל״, ענה והתמקד בשער הכניסה. לפחות מואר בפנים, חשב. ״עכשיו תני יד, חמודה״.

״נשק, יש?״ שאל השומר.

הוא הנהן, והרים את שולי חולצתו.

״טעון?״ וידא איש הביטחון.

״עכשיו כן״, דרך. ״תודה״. ידו נשלחה קדימה כשנכנסו למרכז הקניות ההומה – קנה מלווה מבט. ביד השנייה פרע את שיערה הרך וניסה להוסיף גם חיוך, ״אז נקנה לך גלידה-וניל ונחזור״. הבטיח.

לסיפור הקצרצר הזה שכתבתי פעם קראתי חלום (בלהות) ליל קיץ, והוא חוזר אליי ובא לפרקים, חי, בועט, ומדיר שינה מעיניי.

יפה פה, אבל לא קל כאן, את זה כולם יודעים. במרבית החודשים חם מאוד, ובאחרים – מחשיך מוקדם מדי. בעת כתיבת הטור הזה – גם וגם. ואפילו אם יתברר שהארץ מתחילה בדיאטה סוף סוף, וכבר הפסיקה לאכול את יושביה, הרי שעדיין היא לועסת. כי זו לא רק הכלכלה (טמבל/ית) – זו בעיקר האלימות.

היא מעקצצת וזחילתה שקטה, היא מאיימת להתפרק עלינו סתם כך, רק כי היא יכולה. אלימות של יום חול. כאן, שם ובכל מקום: מבטים מזרי אימה, קללות, דחיפות, פריצות למרחב האישי.

היא מלחכת את רגלינו בקצה של תור מתפתל שצורתו אמבה, תחת עץ רענן שלצידו חונה מכונית מעשנת, בתום כל ״מה השעה?״ או ״יש לך אש?״. היא מכה שורשים סביב-סביב, ומפיצה צרות צרורות בין אדם לבין חברו, אם בכלל. והיא ממתינה – אם לא היום, אולי מחר.

לעתים, ומלמעלה, מוטח בנו פתרון גואל: אחדות! ולמהדרין: אחדות בעם! הפוך על הפוך של ההפרד ומשול הידוע. אַחֵד ומשול, המניח כנראה שצרת רבים תמיד תהיה חצי נחמה.

ואנחנו מנסים, נורמטיבים שכמונו. מטפסים אחוזי תזזית על קובייה ישראלית תלולה שפאותיה עשויות יהודים-ערבים-חילונים-חרדים-אשכנזים-מזרחים. בצר לנו, אנחנו מנסים להחליק את הקובייה כדי ליצור ממנה משטח נוח, אחיד ומישורי. גם אם יהפוך לדו ממדי, נוכל לפחות להצטופף עליו כולנו לאורה של מדורת שבט, לצידה של אחדות.

אבל האלימות מגחכת לעצמה וצוחקת בפרצופנו. היא יודעת: האחדות היא רק רגעים. היא פיקציה כי בבסיסה עומדת התיאוריה שכל בני האדם נולדו שווים, אך אֶל המשפט הזה התגנבה בטעות המילה ״שווים״. כל בני האדם נולדו. זהו. זו האמת.

האלימות ניזונה מהשוני. כמה אנחנו שונים? מאוד – אדם לאדם חייזר.

ומול הקובייה, אני מבקש להציע את הבועה.

למרות שהיא נתפסת כסמל בלתי מעורער להתנשאות ולבדלנות, לדעתי, הבועה היא ההמצאה הגדולה ביותר מאז הגלגל. הרי גם כדור הארץ הוא בועה קטנה המוקפת חמצן בתוך הלא כלום.

דרוש מעשה: התחילו בבועה הקטנה ביותר, בעלת המושב היחיד. היכנסו, היא שלכם ותמיד הייתה כזו. בתוכה, תוכלו להיזכר בעצמכם, רק בעצמכם ובאף אחד מלבד עצמכם. התבוננו לרגע במראה (חשוב שתהיה כזו בכל בועה), והקשיבו לאט ובשקט להד מחשבותיכם. יש גם בועה זוגית למתקדמים, בה תתעלו, תתפשרו, תתאהבו בכל פעם מחדש ואם תתגעגעו לרגע אליכם, שובו לאיתנכם בבועת היחיד, וחזרו לעצמכם ולסובבים אתכם בכוחות מחודשים. בבועה המשפחתית עצבו את הערכים המתאימים לכם, ללא התערבות חיצונית וללא לחץ חברתי ארסי ומעקר. התמתחו, היו אור לילדיכם ועזבו לרגע את הגויים ואת העובדה שהבועות שלהם זולות יותר, כנראה.

תהיה גם בועה המוקדשת לחברים, ואחת לשכונה בה אתם חיים ולאנשים המנידים ראשם בחיוך כשאתם יורדים אל הרחוב. ואחת לעיר, אפילו אם אינה תל אביב, ורק אז – אחת גם למדינה.

אמצו את בועותיכם. כל אחד מאיתנו הוא לב ליבה של בבושקת חייו. האחדות היא סתם ברבי.

בעזרת הבועות, נחזור לחשוב בקטן, בשקוף, לאט ובעגול.

וכשבועה אחת פוגשת באחרת, עלינו לדאוג שתשיק לה, ולא תתנגש. הסבר פניך לחייזר, זוכרים? כי כך צריכה להיראות חברה מתוקנת ומתקנת: לא ממרח אחיד וחסר טעם, לא מרגרינת אחדות, אלא גפן משגשגת של בועיות תוססות.

דוגמה למתחילים: בזמן האחרון, סיגלתי לעצמי בועה ארעית – אני עוצר לפני כל מעבר חציה, גם כשאני ממהר. אני מקיף את עצמי, את הטויוטה ואת כל מי שנמצא מולי, על הפסים השחורים-לבנים. להרף עין אין אפור. אני עוצר, הם חוצים ואנחנו חולקים יחד רגע פשוט אחד, קטן, שקוף, איטי ועגול, וההרגשה נהדרת, מוזרה וממכרת.

יואב אבני הוא סופר ומתרגם.
מחבר הרומן רב המכר ״שלושה דברים לאי בודד״, זוכה פרס גפן לשנת 2010 עבור הרומן ״החמישית של צ’ונג לוי״, ולשנת 2012 עבור הרומן ״הרצל אמר״.
אתר: yoavavni.wordpress.com

 

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!