יעקב אחימאיר

יעקב אחימאיר: "עיתונאי במובן הקלאסי זה עיתונאי שמוסר את הדברים כהווייתם, שלא דוחף את עצמו לתוך הסיפור" – צילום: אביב חופי

לאחר שדמותו וקולו של יעקב אחימאיר ליוו אותנו כבר ארבעה עשורים, במוצאי יום העצמאות יוענק לעיתונאי הוותיק פרס ישראל. ועדת הפרס שיבחה את המקצועיות, האמינות ואת רוחב האופקים שלו. ניצלנו את ההזדמנות לשוחח אתו על עולם העיתונות ועל השידור הציבורי.

בהחלטה להעניק לך את הפרס נכתב עליך שאתה "עיתונאי במובן הקלאסי". מה זה אומר?

"אינני יודע מה זה עיתונאי במובן הקלאסי, אבל אני יכול לשער. עיתונאי במובן הקלאסי זה עיתונאי שמוסר את הדברים כהווייתם. זה עיתונאי שלא דוחף את עצמו באופן אישי לתוך הסיפור, ואני לא דוחף את עצמי באופן אישי לתוך הסיפור, אני לא מבליט את עצמי, אלא אני רוצה פשוט להיות משרת טוב של הסיפור ומשרת טוב של המאזינים ושל הצופים. יכול להיות שאני עיתונאי מדור אחר".

אולי זה גם קשור להפרדה בין דעות לעובדות. הוועדה שיבחה את ה"הפרדה המוחלטת בין דעות ועובדות" בעבודתך.

"היום קשה לדבר על הפרדה בין דעות לעובדות, אני חושב שעיתונאים לא מקפידים על כך, ואני חושב שהאופנה היא לא להפריד בין דעות לעובדות, אלא לספר את מה שמתרחש כסיפור, זאת אומרת, עם התרשמויות אישיות, עם עמדות אישיות. כך שלמעשה, כשאתה פותח עיתון בישראל ואתה מסתכל מיהו הכתב אתה יכול לנחש מראש מה תהיה העמדה שלו. מהבחינה הזאת יש חלק מהעיתונות שהוא מאוד משעמם משום שאתה מקבל את מה שצפוי מראש".

אני מבין שאתה לא תומך בטרנד הזה.

"אני תומך בהבעת דעה. בשביל זה יש לנו מדינה חופשית שכל אחד יכול להביע את דעתו וכל אחד יכול להוציא עיתון, אין שום בעיה עם הדבר הזה. אבל למעשה זה פוגע מאוד באמינות של הדיווח כי אתה לא יודע לעשות אבחנה האם זו הדעה של הכתב האם זו עובדה שהכתב מספר לנו. יש ערבוביה גמורה בעניין הזה".

מה דעתך על עולם התקשורת בישראל היום?

"אני חושב שעולם התקשורת בישראל הוא עולם עשיר מאוד, יש הרבה מאוד תקשורת. לעומת זאת, אני חושב שהציבור במידה רבה מאבד את האמון בתקשורת.

"חלק מהתקשורת חושב שהתפקיד שלו זה לנהל את המדינה. אנחנו מנהלים את המדינה, אנחנו אומרים לממשלה או לראש הממשלה מה הוא צריך לעשות, ואם הוא לא עושה את מה שאנחנו אומרים לו אז אוי ואבוי, והוא טועה והוא שוגה. אני לא חושב שזה התפקיד של התקשורת להיכנס בצורה כל כך חזקה למערכת קבלת ההחלטות.

"יכול להיות שיש סיבה נוספת, שהציבור בדרך כלל מקבל בעיקר עיתונות שמותחת ביקורת על הממשלה, אני לא מדבר על התקשורת האלקטרונית אלא על התקשורת הכתובה, וזה בניגוד גמור למה שאנחנו רואים בתוצאות הבחירות. התקשורת אומרת כך, והציבור, אפשר לומר, אומר ההיפך. אז יש פה איזושהי סתירה, אי הבנה".

לשקף את החיים בישראל

יעקב אחימאיר

יעקב אחימאיר: "אני חושב שהציבור במידה רבה מאבד את האמון בתקשורת. חלק מהתקשורת חושב שתפקידו לנהל את המדינה" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

ההחלטה להעניק את הפרס למי שהיה לאחד מסמליו של השידור הציבורי בישראל מגיעה בתקופה בה קיומו של השידור הציבורי בישראל כבר אינו מובן מאליו, תקופה שבה רשות השידור נמצאת במשבר חסר תקדים. בראיונות לעיתונות בעקבות ההודעה על הפרס הביא אחימאיר תקווה שהפרס יתרום לשידור הציבורי.

מה צריכים להיות התכנים בשידור הציבורי לדעתך?

"מה שצריך להיות בשידור הציבורי בראש ובראשונה הוא שיקוף של החיים בישראל. מה קורה בישראל. מבחינה חברתית, מבחינה כלכלית – מכל הבחינות. איך ישראל נראית, מה מתרחש בה, מבחינת התרבות – יש בישראל שפע של תרבות, שפע של מוסיקה, שפע של תיאטרון, יש אופרה מצוינת בישראל – זו מדינה קטנה, ויש בה שפע מכל הדברים האלה. ויש בה תזמורות קטנות שבעיקר מבצעות מוסיקה של תקופת הבארוק. אז צריך לשקף את כל מה שמתרחש בישראל, על כל הבעיות שלה.

"הערוץ הציבורי צריך גם לספר על התרבות של ישראל. הוא צריך גם בצורה זו או אחרת כמו ב"רואים עולם", להראות מה שמתרחש בעולם, אילו תופעות יש בעולם. אני חושב שהערוץ הציבורי לא יכול להתחרות מבחינת בידור בערוצים המסחריים. הוא לא יכול לעשות האח הגדול, זה לא התפקיד שלו, הוא לא יכול לעשות The Voice או כוכב נולד. בשביל זה יש ערוצים מסחריים, בשביל זה הם לא מקדישים כל כך הרבה זמן כמונו לחדשות ולענייני אקטואליה. אלה ערוצים מסחריים. נכון שהציבור צופה בעיקר בדברים האלה, זה מה שמעניין אותו".

אתה חושב שרשות השידור מצליחה לעשות את מה שאתה מתאר כאן?

"לפי דעתי לא. יש משיכה כזאת להתחרות עם הערוצים המסחריים. זה מצחיק. אתה לא יכול להתחרות עם ההוצאות הענקיות של תכניות הבידור שבערוצים המסחריים זה ממומן, אלו ערוצים עם פרסומות. אצלנו אין פרסומות, וזה לא התפקיד שלנו. אני מקווה שהרשות תשתקם, אבל זה כבר לא יקרה בימי חיי".

מה צריך לקרות כדי שהיא תשתקם?

"השידור הציבורי בישראל צריך לעבור רפורמות רדיקאליות, רציניות מאוד, ביחסי הנהלה עובדים. הוא צריך לקבל סיוע כספי גדול מהממשלה כדי שחלק מהעובדים יפרשו לגמלאות, הוא צריך סיוע כספי גדול כדי לרכוש ציוד חדש, צריך להתחדש. זה מה שהשידור הציבורי צריך לעשות. הוא צריך לקבל את כל הסיוע הזה. אני חושב שבכל המדינות הדמוקרטיות קיים שידור ציבורי".

אתה מציע להעביר תקציבים נוספים לרשות השידור, אבל מה לגבי משלם המסים שאינו מעוניין לשלם על תכנים שאינו צורך?

"זו באמת בעיה גדולה. אם הוא [הערוץ הראשון] ישתפר אז יהיו לו יותר צופים. הוא גם ממלא תפקיד שהערוצים המסחריים לא ממלאים אותו. משום שהנטייה של הערוצים המסחריים זה יותר תכניות ריאליטי, יותר בידור.

"אתן לך דוגמה, לא מהערוץ שאני עובד בו. קח למשל את ערוץ הכנסת. יש בו פחות צופים אפילו מהערוץ הראשון. זה אחד הערוצים, בעיניי, המשובחים ביותר שקיימים. יש שם תכניות מענייניות. התפקיד של הערוץ הזה הוא להעביר בשידור ישיר את ישיבות המליאה של הכנסת ואת ישיבות הוועדות. זה תפקיד מאוד חיוני בעיניי במדינה דמוקרטית. כל אחד יושב בבית, הוא לא צריך לבוא ליציע של הכנסת, ויכול לראות איך מתנהלת ישיבת הוועדות, מי נוכח במליאה, איך האולם ריק, מי חברי הכנסת המתמידים. אין בזה הרבה צפייה אבל אני לא חושב שמישהו יבוא ויגיד שלא צריך את זה. אני לא חושב שמדינת ישראל שיש בה משטר פרלמנטרי יכולה לחיות בלי ערוץ הכנסת".

הזכייה בפרס

לעולם העיתונות נכנס אחימאיר כמעט במקרה. אחד מחבריו שהתעוור בתאונת אימונים נזקק לעזרה בלימודים. כמה חברים, אחימאיר ביניהם, היו מתכנסים מדי פעם בדירה בירושלים ומקריאים עבורו את חומר הלימוד לטייפ. אחד מאותם חברים כבר עבד בקול ישראל. הוא התרשם מקולו של אחימאיר, והציע לו להצטרף.

אחימאיר דווקא התחיל כעורך חדשות, ועברו עוד כמה שנים עד שהחל לנצל את כישורי הקריינות שלו. מאז ועד היום הספיק לעבוד ככתב, מגיש, פרשן, ועוד מגוון תפקידים. הוא היה שם כשסאדת נחת בישראל, והיה שם בחתימת הסכם השלום עם ירדן, ובעוד אינספור אירועים שירשמו בספר ההיסטוריה.

מבין האירועים שסיקרת במהלך הקריירה שלך, איזה ריגש אותך יותר מכולם?

"היה דבר שמאוד כאב לי. אני ראיינתי את יצחק רבין בראיון ההתפטרות שלו מהכהונה הראשונה של ראש הממשלה. זה לא היה סקופ שלי, פשוט לא הייתה טלוויזיה אחרת. זה היה התפקיד שלי.

"בשביל פישר כמוני, יליד רמת גן, לראיין ראש ממשלה שבאמצעותך מודיע על התפטרותו מראשות הממשלה… עשיתי את זה באולפן בתל אביב. אמרו לי שהשיירה של ראש הממשלה מתקרבת כדי למסור את ההצהרה הזאת, ואין צלמים באולפן. למה? משום שבאותה שעה בדיוק הסתיים משחק כדורסל חשוב מאוד של מכבי תל אביב, מול מובילג'ירג'י ורזה באיטליה (המשחק שבו זכתה מכבי באליפות אירופה – ב.ק). מכיוון שמכבי ניצחה, המצלמות היו צריכות להישאר בכיכר מלכי ישראל, משום שהחבר'ה קפצו לבריכה מרוב שמחה. הם היו צריכים להגיע לאולפן לתל אביב.

"רבין עצמו, עם האצילות שלו, המתין עם הודעת ההתפטרות עד שיסתיים המשחק. הוא ידע שזה נורא חשוב, שהציבור מסתכל על זה. בסוף הגיעו המצלמות. היה מאוד עצוב, ראש ממשלה מודיע על התפטרות. אחר כך עמדנו ושוחחנו, ואמרתי לרבין, שהייתי אתו ביחסים מצוינים, "אדוני ראש הממשלה, תזכור שיש לך עוד ידידים".

הוא נסע לדרכו ואני נכנסתי לתל אביב כדי לנסוע חזרה לירושלים. אני יוצא אל הכביש שמוציא אותך מהקריה לירושלים, אני זוכר את זה כמו היום. אנחנו עומדים ברמזור, ולצדי עומדת מונית. נהג המונית פותח את החלון וצועק לי: "אחימאיר, כמה יצא מכבי תל אביב?"

איך אתה מרגיש על הזכייה בפרס?

"אני מאוד שמח שהחליטו לתת לי את הפרס הזה לאחר הרבה שנים של עבודה בעיתונות, זה סיפוק של הכרה באיכות של העבודה שלי".

כידוע, זה לא הפרס הראשון שמקבל אחימאיר בן- ה-74. הוא זכה גם בפרס סוקולוב, בפרס כנס העיתונאים באילת ופרסים נוספים. "אפשר לתלות את הנעליים וללכת הביתה", הוא מתבדח. אבל הוא לא מתכוון לעזוב בקרוב את תפקידו.

אתה אוהב את מה שאתה עושה?

"אני מאוד אוהב את המקצוע הזה, בשבילי זה כמו תחביב. המקצוע שלי הוא התחביב, והחביב שלי הוא המקצוע.

"זה מאוד מעניין. במבט לאחור אני יכול להגיד שהייתי עד לאירועים ממש היסטוריים בתולדות המדינה, כמו למשל נחיתתו של הנשיא סדאת בישראל, כמו כניסתו של מנחם בגין לתפקיד ראש הממשלה, כמו לפני כן התפטרותו של יצחק רבין מכהותו הראשונה כראש הממשלה, או חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. אלה אירועים היסטוריים שהייתי נוכח בהם".

לקבלת גיליון במתנה לחץ כאן