דני רובס

"אני נורא אוהב חופש, ואני חושב שחופש לא יהיה קיים אם לא יהיו גבולות" – צילום: אריאל ואן סטראטן

"יום אחד ישבתי בבית קפה בפריז שפעם ישב בו ויקטור הוגו והרגשתי נורא משורר", מספר הזמר דני רובס כשישבנו אחר הצהריים בבית קפה ביפו, סמוך לאולפן ההקלטות בו הוא מקליט את אלבומו החדש. את הסיפור אני מזהה מהשיר היפהפה של רובס "כוחו של משורר" אבל לשמע התיאורים וההבעה של הזמר פתאום גם אני נמצאת בפריז, רואה אותו יושב וכותב, וכמה שולחנות לידו יושבת בחורה יפה המחכה למישהו וכולה התרגשות. "עבר זמן מה ואהובה לא הגיע וככל שעוברות השעות היא הלכה והתקמטה…החלטתי שאני כותב לה שיר שבו אהובה מגיע ושהם מאושרים – מה אכפת לי מה שקרה במציאות?" אומר רובס בחיוך.

הו, רב חובל

רובס החל את דרכו המוסיקלית כגיטריסט ליווי. כבר ב-1983 הוציא את אלבום הבכורה שלו "מסגרות" שהפיק מתי כספי. עד 2008 הוא הוציא כשבעה דיסקים ודיסק אוסף אחד. את רוב שיריו הוא כותב ומלחין בעצמו, ובימים אלו הוא עסוק בפרויקט שנמשך כמעט שנתיים, שבו הוא מתנסה בתחום חדש של כתיבה – סיפורים קצרים. לכל סיפור הוא כותב גם שיר. "לא ניסיתי אף פעם בימי חיי לכתוב פרוזה, אבל אני כותב המון חוויות ומכתבים, אני כותב המון לאנשים. אפילו בדור המייל הקטן, המסרונים, את המילה 'ערה?' אני כותב הרבה", מחייך רובס ומסכם: "מילים בעיניי זה דבר יקר מאוד, חשוב מאוד. אז ניסיתי".

השירים של רובס מקבלים חזות סיפורית אוטוביוגרפית כאשר לעומקם הם מנציחים את תמציתה של החוויה. רובס משווה את פעולת כתיבת השירים לעתים קרובות ליומן אישי. "אני נורא אוהב שירי סיפור שיש בהם עלילה, נרטיב, יותר משירי מצב ורגש שגם כאלה אני אוהב. אבל יותר כאלה שמעבירים סיפור", אומר רובס וחוזר אל סיפור שסיפר לו מתי כספי בתחילת דרכו בנושא כתיבת שירים: "זהו סיפור על רב חובל שלפני צאתו להפלגה ביקשה ממנו המלכה לכתוב כל יום ביומנו 100 מילים על מה שעבר עליו באותו יום, כדי שתוכל לקרוא זאת כשישוב ולחוות את החוויה. בימים הראשונים של ההפלגה לא קרה כלום, הים היה שקט ורב החובל לא ידע מה לכתוב. בימים הרביעי והחמישי הייתה לפתע סערה וגל שטף את הסיפון. הפעם הוא שאל את עצמו: 'איך אכתוב ב-100 מילים כל כך הרבה חוויות?'"

ואתה הוא רב החובל?

"תפקידו של כותב שירים דומה מאוד לדעתי. לקחת את המסע שלך, משהו מקשת הרגשות הכללית שאתה עובר כבן אדם ולהעביר אותה בשיר: להעביר את החוויה אבל גם לכתוב את זה ברמה שזה יהיה קומוניקטיבי, שזה יעניין אנשים, שזה לא יהיה פרטי מדי. פרטי ואינטימי זה לא אותו דבר. אינטימי אתה יכול להיות כמה שאתה רק רוצה, אם אתה פרטי מדי אז אתה פחות קומוניקטיבי. אז אני כל החיים שלי במצב כזה כמו רב החובל הזה".

אתה כותב פשוט אבל עמוק, האם זה חלק מהרצון להיות קומוניקטיבי?

דני רובס

גם לאחר 20 שנה מאז יצא האלבום המיתולוגי שלו "בדרך אל האושר", האולמות מלאים והשירים בלתי נשכחים – צילום: קרן פסח

"נורא קשה לכתוב פשוט. זה נורא מסקרן אותי, האפס הזה, התמצית. לתאר משהו טקסטואלית. במוסיקה אני יותר מפותל, אני בא ממקומות מוסיקליים מפותלים מאוד כמו סשה ארגוב, מתי כספי, הביטלס וכאלה סגנונות. אבל טקסטואלית אני עובד קשה מאוד על הטקסטים שלי, זה לא בא לי בקלות בכלל. חשוב לי שהם יהיו מובנים מאוד. אני לא חושב שאני אניגמטי, אבל גם חשוב לי שיהיו מובנים על כמה רבדים. שאפשר יהיה לקרוא אותם, להבין אותם, אבל לקחת אותם למלא מקומות, למלא אפשרויות. השפה זה כלי נשק אטומי בעיניי".

בשירים שלך אתה משתמש פעמים רבות במילים: "פתח", "שער", "גדר"…

"אני נורא אוהב חופש, ואני חושב שחופש לא יהיה קיים אם לא יהיו גבולות. אחרת הכול הוא חופש והכול הוא כלא. הקווים האלה, ההגדרות האלה, הגבולות האלה, השערים האלה שמופיעים בשירים שלי – אתה תמיד נמצא מול משהו שאתה נורא רוצה לעבור אותו, או שאתה ניצב מול אות מוסרי פנימי. אלו המקומות שבהם אנשים בודקים את העולם שלהם: מהם הגבולות שלהם, מה הם יכולים, מה מותר להם, מה אסור להם, כמה רחוק הם יכולים להגיע עם עצמם בלי להיפגע ובלי לפגוע. מקומות כמו שערים, גדרות בדרך כלל, אמורים לחסום אותך אבל הם אף פעם לא חוסמים, להיפך. ואני…", אומר רובס בצחקוק, "אני חוצה גבולות גדול".

בדרך אל האושר

מאז שיצא האלבום האחרון שלו "משהו חדש מתחיל", העלה רובס מופע מחווה חדש לאלבום המיתולוגי שלו "בדרך אל האושר". גם לאחר 20 שנה מאז יצא האלבום, האולמות מלאים והשירים בלתי נשכחים.

"המופעים הם אינטימיים, כי הכול בהם נורא פתוח". מספר רובס בהתלהבות. "אנשים מגיעים כשאת כל הגדרות המחושמלות שלהם הם משאירים בבית ואת כל הכלבים שמגנים על הלב הם משאירים בחוץ. הם באים לשמוע, להתרגש ולראות לא אותי, אלא את עצמם. זה מן משולש כזה: אני אחד והם אחד והדבר השלישי זה החיבור – איפה הם היו כשהם שמעו את השיר, את מי הם הכירו, את מי הם אהבו, מה היה להם באותו זמן ואיזה כאב גדול יש להם מאותו שיר, שמחה גדולה או אהבה גדולה. בתור מישהו ששירים הם הפסקול של החיים שלו אני יודע ששירים הם כמו ריח של מקום מסוים, של מישהו מסוים. מה קרה לזמן, מה קרה להם – לא מה קורה לי".

והיום, מה קורה לך כשאתה שר את השירים הישנים שלך?

"היום אני מסתכל עליהם ממקום הרבה יותר בוגר, הרבה יותר מבין. הרבה פעמים אני מבין רעיון שכתבתי לפני הרבה זמן כי ככה הרגשתי ולא ניתחתי אותם יותר מידי לעומק, והיום אני אומר שזה תיאור מדויק. אני יכול עכשיו להבין למה כתבתי את זה. אני בא אל השירים ממקום מאוד מכיל היום. בעבר, כשהשירים יצאו, חלקם היו מאוד טעונים בשבילי ולשיר אותם היה סוג של מאבק תמידי- כמה אני מוכן להראות וכמה אני יכול נפשית לעמוד על הבמה וכמה לא. ברוב המקרים זה היה כן, דרך אגב- כי אין לי אלטרנטיבה אחרת, זו הקומוניקציה שלי עם העולם, ככה נועדתי כנראה להיות. והיום אני מכיל אותם יותר, את הרגשות הכי קשים, מכיל את מי שאני בתוכם- זה נותן סוג של חמלה ועדנה לשירים האלה, שאפילו אני מגלה אותם מחדש".

אתה כותב כל כך הרבה שירים אבל מקליט מעט מהם בסופו של דבר, יש לכך סיבה?

דני רובס

צילום: אריאל ואן סטראטן

"כן, גם אני חושב שאני צריך להוציא יותר דיסקים", אומר רובס וצוחק, "אני מבטיח לתקן את המעוות בעתיד". אך לאחר מספר שניות של הרהור הוא פתאום מוסיף: "אני חושב שמשהו שיש לך יותר מידי ממנו, אז הערך שלו קצת יורד. עולם המוסיקה עכשיו למשל מוצף באינטרנט ואתה יכול לשמוע בכל מקום ובכל זמן והכל נורא זמין וחופשי וחינם, אתה עובר על רשימה של מיליארדי תריליארדי שירים כאלו. כשהייתי צעיר כשהיה שיר ספציפי שנורא אהבתי, לרוץ לחפש אותו ולקנות אלבום בחנות, ללכת הביתה ולהוציא את הניילון, לשים אותו ולשמוע אותו -יש לזה ערך גדול מאוד. כשהייתי קטן עבדתי כל החופש הגדול כדי שיהיו לי אופניים וזה היה הדבר הכי יקר שהיה לי בחיים. עכשיו אני עובד קשה ומופיע הרבה ואז כשאני מחליף אוטו באיזה מצוקמק אחר, אז זהו".

אתה חושב שאולי ההצפה הזו היא זו שגורמת לך להירתע מלהקליט?

"אני לא נרתע מזה, אבל זה אולי איזה מנגנון פנימי שאני לא ממש שולט בו. אני אתן את זה במינון שאנשים יאהבו ולא כל הזמן. אחרת זה הופך להיות כמו נעל בית ישנה שהיא נורא נוחה אבל אף אחד לא מתייחס לזה".

שב הביתה מהלילה

"בעיניי האושר הגדול הוא היכולת שלך…", אומר רובס, "אני מאמין שגורל של בן אדם תלוי בדרך בה הוא מסתכל על החיים שלו. אתה תהיה מאושר אם תסתכל על החיים שלך כמאושרים. גם אם אתה אדם עם הכי הרבה אסונות בעולם, אם אתה מגדיר את החיים שלך כמאושרים הם מאושרים, נקודה. כי זה לא משהו שמישהו אחר יכול להגדיר, רק אתה יכול להגדיר אותם. אם אתה בוחר להסתכל רק על הדברים האופטימיים, החיוביים, אז תראה שבכל דבר יש משהו טוב, גם בדברים הכי נוראיים שיש".

באילו מצבים אתה כותב בדרך כלל?

"אני כותב בעיקר בלילה. אני גם כותב בתקופות של בין חוויות גדולות. בכל כאב גדול מאוד, אהבה גדולה מאוד. בכל קשת הרגשות האנושית אני די אילם. בדרך כלל עובר הגל הגדול ואז אני מתעד אותו בסוג של יומן כזה – כמו רב החובל ההוא. היום שלי הוא האירוע ובלילה אני הולך וכותב אותו, כשנגמר הגל הגדול. כאילו אתה מכיל את החוויה ואת כל הדברים שאתה רק יכול ואז אתה חוזר לתאר אותה. בזמן שזה קורה אתה בתוך גל גדול, רק נאבק לטוב ולרע".

רובס מספר שאחד הדברים שהוא הכי אוהב זה את הנסיעה בלילה אחרי הופעה לבדו במכונית. אני חושבת לעצמי שבדומה ללילה ולרגעי השקט שאחרי הסערה, גם המכונית היא מקום מעבר, של "בין לבין", בו האדם יכול להיות את אשר ירצה, בלי הגדרות, בלי תחומים, בלי גבולות.

"אתה בורא משהו כשאתה כותב, אתה בא מכלום, אתה בא מאין", אומר רובס ומוסיף: "נוצר משהו שלא היה לפניך. יש הרבה שכותבים הרבה יותר טוב ממני, כמוני אף אחד לא כותב. יצירה משותפת בעיניי זה דבר מאוד אניגמטי. אני לא הצלחתי ככה באמת לכתוב עם עוד מישהו משהו. לפעמים אחד כותב מילים והאחר לחן, אבל רוב השירים שלי הם מיקשה אחת: גם מילים וגם לחן. כשאחד מביא שורה והשני מביא שורה זה עלום בעיני. אולי בגלל שאני קונטרול פריק. אני עובד המון זמן על שירים. הכול צריך להיות מסודר כל כך וחלק כזה שעבודה משותפת עם מישהו לא מסתדרת כל כך".

ומה עם שיתוף הפעולה עם אשתך אילאיל תמיר?

"כן, היא כתבה את "משהו חדש מתחיל" שהיה להיט גדול ויש בו איזה סוג של אור מוחלט. משהו טוב אולטימטיבי כזה. "דברים קורים תמיד בזמן נכון וניסים קורים כל עוד אפשרי", זה הכול כל כך חד ובהיר וחיוך ענקי כזה. אני ואילאיל חיים ביחד. והחיים המשותפים הולידו יצירה משותפת. אני תמיד מוצא שירים שהיא כותבת על השולחן ואז אני אומר: 'וואו, איזה יופי!' יש כמה שירים שכתבנו ממש ביחד שבהם היא הציעה משהו ואז אני אומר: 'כן, אבל כדאי לשנות את זה כאן', ואז נוצר מן ויכוחון כזה, מן חיכוך שיניים שהוא נורא כיפי כשכל אחד מנסה להסביר למה הוא צודק. בסופו של דבר תמיד יש הסכמה כי באופן כללי אנחנו רואים את החיים עין בעין. ואז פתאום יוצאים דברים נורא יפים".

לקבלת גיליון במתנה לחץ כאן