מג'דל שמס: כפר הבלתי מוגדרים

קבוצה של צעירים בשנות השלושים לחייהם מובילה מהפכה בתרבות הפנאי בכפר הדרוזי מג'דל שמס, כפר שעובר גם כך מהפך תרבותי בעשורים האחרונים. הזהות העצמית של תושבי הכפר חסרי האזרחות לא ממש ברורה. אולי זה מה שעושה אותו מיוחד כל כך

איאד ספדי

איאד ספדי, שף, ומנהל הבר-מסעדה Undefined. "שום דבר לא שלם עד הסוף, תמיד חסר משהו קטן" – צילום: בן קמינסקי/אפוק טיימס

כשחיפשנו מקום לאכול במהלך החופשה שלנו בצפון רמת הגולן לפני כמה חודשים, היו אלה שעות הערב המאוחרות. לא יכולנו לדמיין אפילו שבשעות אלה חיי הלילה הסוערים של מג'דל שמס רק עומדים להתחיל. לא ידענו הרבה יותר מכך שמדובר בכפר דרוזי סורי שנכבש עם רמת הגולן ב-1967, שתושביו אינם אזרחי ישראל, ושיש כאלה שדואגים להזהיר ש"הם לא אוהבים אותנו". הגענו לכפר עמוסים בדעות קדומות שעמדו להגיע בעוד רגע לקץ חייהן.

נכנסנו לבר-מסעדה נעים, מעוצב בקפידה, הממוקם ממש סמוך לעלייה לאתר החרמון. משהו כאן לא הסתדר עם כל הסטיגמות. בעצם שום דבר לא. על הבר ישבו חבר'ה בגילאים שונים, בנים ובנות, לבושים במגוון רחב של סגנונות שלא יבייש את צעירי תל אביב, ושתו בירות וקוקטלים. תפריט האוכל הורכב ממבחר מצומצם של מנות ממאכלי העולם המוכנות בקפידה על ידי השף בן ה-30, איאד ספדי. ספדי עצמו לא יכול להתאים לשום קטגוריה שתנסו לשייך אותו אליה. זאת אחת הסיבות ששמה של המסעדה שלו הוא Undefined. השם הזה הוא יותר מסימבולי עבור תושבי מג'דל שמס. בתעודת הזהות שלהם כתוב Undefined בתור אזרחות, אצל רובם לפחות.

"כשרצו לתת אזרחות ישראלית המבוגרים של הכפר סרבו, הם לא רצו. נשארנו בלי אזרחות", מספר ספדי. "זה דבר שמייחד אותנו, זה הדבר שנותן לנו חופשיות לבחור. זה Undefined. אני חושב שאנחנו לא מוגדרים בכל דבר – זה לא רק אזרחות, אלא גם סגנון החיים שלנו, גם החופשיות שלנו – שום דבר לא מוגדר עד הסוף, שום דבר לא שלם עד הסוף, תמיד חסר משהו קטן".

"אתה רואה זוגות שיוצאים ביחד, אבל עדיין הם לא הולכים לישון ביחד או יכולים להתנשק על הבר. יש חופשיות, אבל לא שלמה. כך גם בשאר הדברים".

מאז אותה חופשה נשאר הכפר הזה חרות בזכרוני. ידעתי מאותו יום שעוד אחזור לשם, שאת האנשים האלה אני רוצה להכיר, ושאת מה שעובר על הכפר המיוחד הזה אני רוצה להבין. בחודש שעבר סוף סוף עשיתי זאת. אחרי יומיים וחצי התקשיתי להיפרד.

"כפר כל כך שונה בסביבה כל כך דומה"

סמוך לכיכר שבכניסה לכפר נמצא בית קפה מסעדה, צבעוני במיוחד, שנפתח לפני שלוש שנים. West Side שמו. אני פוגש שם את בעל המקום, הישאם אבו-ג'באל, בן 32. אבו-ג'אבל למד הנדסת תעשייה וניהול. אחרי שהבין שכדי להתקדם בתחום הזה בתוך ישראל צריך שירות צבאי, הוא שינה כיוון והלך ללמוד עבודה סוציאלית. זה היה לו טבעי, הוא אוהב לעבוד בתוך החברה. בתוך הכפר הוא יזם פעילויות חינוכיות שונות בקרב הנוער. אחת מהן הייתה שבירת שיא הגינס לצלחת הטבולה הגדולה בעולם, שיא שהיה שמור ללבנון קודם לכן. הוא לא ידע שהניצחון הזה יעלה לו דווקא בגינוי מצד כמה מזקני הכפר, שזעמו על כך שהעניק שיא גינס למדינה הכובשת, לישראל.

בימים אלה עובד אבו-ג'אבל בימים בתור עובד סוציאלי במועצה המקומית, ובערב עובד במסעדה. המקום מעוצב בצבעים חזקים, ובתמונות צבעוניות של ניו יורק. "מה שאתה רואה פה זה תוצרת של פנטזיות, זה אומר מי אני", הוא אומר לי בעברית מהירה יותר מאשר של צעירי תל אביב. "אני בן אדם אופטימי".

אבו-ג'אבל מסביר לי כי המקום מגלם את החלום האמריקני. כל נער במג'דל שמס רוצה לנסוע לחו"ל, ומדבר על מתי הוא יעשה זאת, הוא מסביר. "אני חשבתי להביא את זה לפה. שיחוו את מה שהם רואים בטלוויזיה". בערב המקום מתמלא בקבוצות של צעירים שבאים לשתות ולפטפט. ווסט סייד היה אחד המקום הראשונים במג'דל שמס שהגיש שתייה חריפה.

"זה כפר שהוא כל כך שונה בסביבה שהיא כל כך דומה", אומר אבו-ג'אבל. "אתה רואה בכפרים הדרוזיים שבגליל שהמנהגים שם הדוקים, שאסור לעשות את זה או את זה, שבחורה לא נוהגת, וכו'. פה יש הפרדה טוטאלית – הדת כבר לא יכולה להביא את החוקים שלה לכל מקום".

עו"ד אחמד קאסם סייד, תושב הכפר, מסביר כי פעם הייתה בכפר שליטה דתית, ועד לאחרונה ניסו אנשי הדת להשפיע בכל תחומי החיים ולהגיד מה מותר לעשות ומה לא, אבל היום זה כבר לא עובד. "עד לפני כמה שנים הם עשו חרם על כל בחורה שנוהגת", הוא מספר. "אז אחר כך בחורות התחילו להוציא רישיון ולנהוג, וצפצפו על כולם. אז הם ירדו מהעץ".

מג'דל שמס

כמעט שאין משפחה בכפר שאין לה סיפורים מחוויה אישית על גלגולי נשמות – צילום: בן קמינסקי/אפוק טיימס

גלגולי נשמות, עם זאת, נשאר נושא חם, גם כשמרבית הצעירים אינם מאמינים בדת כלל. אני יושב בבית הקפה עם כמה צעירים מהכפר, ואין אחד שלא יכול לספר לפחות כמה סיפורים מסביבתו הקרובה על גלגולי נשמות. "חוויתי את זה עם אמא שלי", מספר אחד. "יש לי שני אחיינים תאומים שזכרו מה שהיה להם בגלגול הקודם", הוא מוסיף. "זה לא המצאה שכתובה בדת, זה משהו מוכח".

"אני לא חושב שיש משפחה שאין לה מישהו כזה", אומר לי אחר. עוד אחד מצטרף ומספר לי על שכן שלו שבגיל שש סיפר דברים מהגלגול הקודם, ידע בדיוק מי הוא היה, וכיצד הוא נהרג בהתהפכות טרקטור. כשהם הלכו לשאול את המשפחה של אותו אדם שנהרג, הם גילו שהדברים התרחשו בדיוק כפי שאותו ילד תיאר אותם. בנוסף, הוא סיפר כיצד אותו ילד זכר גם את החפצים שהיו לו בחדר מהגלגול הקודם.

די-ג'יי בדמשק, רופא בישראל

השעה 10 בלילה, צעיר בן 25 נכנס לווסט סייד, אראם אבו-סלח. אבו-ג'אבל מספר לי שהוא סיים לאחרונה את שבע שנות לימודי הרפואה שלו בסוריה, וחזר לישראל, ובדיוק מתכונן לגשת לבחינות ההסמכה בישראל (מאז כבר גיליתי שהוא עבר את הבחינות ומתכונן להתחיל את הסטאז'). ממשלת סוריה מאפשרת לתושבי הכפרים הדרוזים של רמת הגולן השכלה אקדמאית בחינם באיזה תחום שהם בוחרים. ישראל וסוריה פותחות עבור אותם סטודנטים את מעבר הגבול בקוניטרה פעם בשנה לכיוון סוריה, ופעם בשנה לכיוון ישראל. בבית הם יכולים לבקר רק בחופשת הקיץ.

הרמה הגבוהה של לימודי הרפואה בסוריה והצורך ברופאים בישראל מתמרצים אותם לבחור בתחום הרפואה. תושבי הכפר מתגאים ברמה הגבוהה של הרופאים ורופאי השיניים יוצאי הכפר, ומספרים שהרופאים ממג'דל שמס מפוזרים בכל רחבי הארץ.

אבו-סלח מספר לי שדמשק היא עיר כיפית ביותר, בעיקר למי שמגיע מבחוץ, ושהאנשים בסוריה ידידותיים מאוד. סטודנטים רבים מגיעים לאוניברסיטת דמשק מכל העולם כדי ללמוד ערבית ולימודי המזרח התיכון, והאווירה בין-לאומית.

במג'דל שמס מספרים שהחיים בסוריה זולים, ושסטודנט יכול להסתפק בכמה אלפי דולרים מהוריו כדי להתקיים בדמשק לשנת לימודים שלמה. אבל אראם עבד בסוריה כדי-ג'יי במסיבות אקסקלוסיביות לחבר'ה מרמת הגולן. גם סטודנטים נבחרים מחו"ל יכלו להיכנס למסיבות האלה. בכסף שהרוויח הוא יכול היה להרשות לעצמו לגור בבית עם בריכת שחייה.

שבע השנים האלה בדמשק היו בשביל אבו-סלח חוויה בלתי רגילה. אבל גם אפשרו לו צוהר לראות את החיים תחת שלטון דיקטטורי. לקראת סוף תקופת לימודיו נתקל אבו-סלח בהפגנה של מתנגדים לאסד. את הפחד שעוטף אותם הוא חווה מקרוב כשהוציא את הטלפון שלו לשלוח מסרון לחברה שלו, והמפגינים התנפלו עליו מחשש שהוא מצלם אותם. למזלו במכשיר הסלולרי המיושן שהיה לו אפילו לא הייתה מצלמה, והמפגינים הניחו לו.

ממש לאחר מכן הגיעה קבוצת מפגינים בעד שלטונו של אסד מלווה בצוותי צילום של הטלוויזיה הסורית. המפגינים נגד אסד זכו לטיפול ברוטלי. האירוע הזה חיזק אצל אבו-סלח את התיעוב למשטרו של אסד ולמשטרת המחשבות שלו.

"כל בחור ובחורה רוצים קודם כל ללמוד"

קשה למצוא במג'דל שמס צעיר שלא הלך לרכוש השכלה גבוהה, שלומד עכשיו, או שמתכוון ללמוד בעתיד. השכלה גבוהה הפכה לחלק בלתי נפרד מהתרבות של הכפר.

"כל בחור ובחורה רוצים קודם כל ללמוד, אז גם גיל הנישואים זז אצלנו", מספר לי אבו-ג'אבל. "אני בן 32 ועוד לא חושב על חתונה. הרבה כאן כמוני. אנחנו לא חושבים שזו המטרה. בכפרים אחרים המטרה היא לבנות בית ולהתחתן. אצלנו פחות. המטרה היא להתקדם ולהתפתח, והגשמה עצמית היא לא דבר שבהכרח כולל בתוכו תמיד חתונה ומשפחה".

אראם אבו-סלח

אראם אבו-סלח סיים את לימודי הרפואה בדמשק, שם הוא גם עבד כדי-ג'יי במסיבות אקסקלוסיביות לסטודנטים מרמת הגולן – צילום: בן קמינסקי/אפוק טיימס

זה התחיל כשסוריה החליטה להעניק לתושבי הכפר לימודים בחינם. עד היום צעירים רבים נוסעים לדמשק לרכוש השכלה. היום הולכים הצעירים של מג'דל שמס ללמוד בכל מיני מקומות. החל מאוניברסיטאות ומכללות ברחבי הארץ, ועד לאוניברסיטאות שונות ברחבי העולם. צעירים רבים נוסעים לחו"ל לטייל ולעבוד, חלקם נוסע פעמים רבות, או לתקופות ארוכות.

אנשי הכפר עובדים קשה, בדרך כלל בשתי עבודות. לפעמים ביותר. זה דבר שכיח למצוא למשל רופא שבשעות היום עובד בקליניקה שלו, ואחר הצהריים יוצא למטע התפוחים, או סוכן ביטוח שבשעות הבוקר יוצא לעבוד בבניין. התושבים מספרים שהמצב הכלכלי שלהם לא רע, ואין כמעט אבטלה בכפר.

ספדי מספר לי שבמשך תקופה צעירי הכפר הרגישו חנוקים בכפר, הם הרגישו שאין שם מה לעשות, וחיפשו לצאת ממנו. אבל פתאום השתנתה המגמה. צעירים רבים מגיעים חזרה לכפר, משקיעים בכפר ומנסים לשנות אותו, כשהם מביאים איתם את מה שלמדו איתם בכל רחבי העולם בתקופת הלימודים, הטיולים והעבודה.

"אנשים כאן מחפשים להתקדם בחיים, ולא להיתקע עם ענייני הפוליטיקה. יש פה כוח עצום, רצון חזק מאוד בכפר, רצון לחיות, להתקדם ולהתפתח", אומר ספדי.

כור ההיתוך הזה של התרבויות השונות, יחד עם תרבות ההשכלה המפותחת, והמצב הכלכלי הטוב של הכפר, הופכים אותו למקום מיוחד כל כך. עד לפני כמה עשורים בודדים היה מג'דל שמס כפר דרוזי מסורתי לכל דבר, עם מאפיינים דתיים בולטים. היום ההשפעה של אנשי הדת הפכה למזערית. רבים מצעירי הכפר אפילו לא רואים את עצמם כדרוזים בכלל.

סורים או ישראלים, דרוזים או ערבים

אם תנסו להגדיר את הזהות של צעיר ממג'דל שמס תיתקלו בבעיה. להיות דרוזי זה דת, הם מסבירים, והם לא דתיים, אז לא מעט מהם אומרים שהם לא דרוזים. הם מסבירים לי שהם ערבים, כי הם מדברים ערבית, והמקור שלהם הוא ערבי. יש שרואים עצמם כסורים, כיוון שהוריהם נולדו בכפר כשהיה כפר סורי. אחרים רואים את עצמם ישראלים לכל דבר, כיוון שהם נולדו בכפר לאחר הכיבוש הישראלי ונטמעו בתרבות הישראלית.

ויש כאלה, כמו ספדי, שפשוט מסתייגים מכל הגדרה. "אנחנו בני אדם", הוא אומר, "לא מעניין אותנו מי אתה".

"אנחנו סובלים מגזענות, ולא רוצים גזענות", הוא מסביר. "זה לא יוביל אותנו לשום מקום. אנחנו נמצאים במקום שיש בו מיקס ענק של אנשים, אנשים באו לכאן מכל העולם – יהודים הגיעו מכל העולם, ויש כאן ערבים, בדואים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים – אז בואו לא ניתן לגזענות לשלוט בזה, ונעשה את המיקס הזה הכי יפה. ממך אני אקח דברים שהבאת מגרמניה, וממנו את הדברים שהביא ממרוקו, וקח ממני את הדברים שהבאתי מסוריה. את הדברים הטובים, אני מתכוון".

התושבים דאגו להסביר לי שבשום מקום בכפר לא יתנו לי להרגיש לא נוח או מאוים בגלל שאני ישראלי. הם צדקו. עברו יומיים, והתחלתי כבר להרגיש שאני לא ממש זר כאן. שיחות ספונטניות התפתחו כמעט עם כל אדם שנפגשתי בו, גם כשלא ידע מי אני. מבלי להכיר אותי הזמינו אותי צעירים לשבת לשתות איתם בבית הקפה, או לעשן איתם נרגילה אל מול הנוף מחוץ לאחד מבתי הקפה בשעות הצהריים. קל מאוד להרגיש כאן שייך.

הפצע של אירועי יום הנכבה ויום הנכסה

אירועי הנכבה והנכסה במאי-יוני בשנה שעברה, שבמהלכם עברו את הגבול וחדרו לכפר פלסטינים מסוריה, השאירו בכפר פצע שעוד לא התאחה. כמעט כל אחד שדיברתי איתו התייחס לאותם האירועים, במישרין או בעקיפין. מג'דל שמס הגיע אז לכותרות בעקבות צעירים שזרקו אבנים על חיילי צה"ל שירו בפלסטינים אשר עברו את גדר הגבול.

על הבר באנדיפיינד אני פוגש את עו"ד קאסם סייד אחמד, יועץ משפטי למועצה המקומית ועורך דין לדיני משפחה. את אחיו שנמצא בסוריה מעולם לא ראה. הוא רצה ללמוד משפטים, כך שבאופן טבעי לא בחר ללמוד בסוריה אלא בישראל, ולכן מעולם לא יכול היה להגיע לסוריה.

סייד אחמד מספר לי כי בפעם הראשונה שנכנסו הפלסטינים הם הגיעו לכיכר שבמרכז הכפר. קבוצה של צעירים מהכפר הצטרפו אליהם בחגיגות. הוא מספר לי כיצד הוא עצמו עצר חייל צה"ל שניסה להיכנס פנימה ולטפל בעניינים, עד שתגיע כמות מספיקה של כוחות שתוכל לטפל בעניין. למרבה המזל, הוא אומר, החייל הקשיב לו, ונמנע בלגאן גדול. הפעם הזאת הסתיימה בלי עניינים גדולים.

מג'דל שמס

צילום: בן קמינסקי/אפוק טיימס

אבל בפעם השנייה החליט צה"ל שהוא לא יאפשר לאף פלסטיני לעבור את הגדר. סייד אחמד מספר שקבוצה של צעירים ישבו מול גדר הגבול, שתו בירה, וצפו כיצד צה"ל יורה בפלסטינים שעוברים את הגדר.

"הצורה שבה הם נכנסו, מה שהם עשו – הם משוגעים", אומר איאד ספדי, שהיה שם גם כן. "זה כואב כשאתה רואה אנשים מולך שיורים עליהם כל הזמן, והם נרצחים אחד אחרי השני. אני לא יכולתי לעמוד שם יותר מ-10 דקות. מכל הכפרים באו לראות מה הולך שם".

"לפי מה שאני יודע, בסוף קיבלו פקודה שצה"ל ירחיק את כל האנשים [שבאו לצפות] עם גזים. היה מספיק להגיד להם 'לכו הביתה', והם היו מקשיבים, אני בטוח, אבל הם התחילו לירות גזים גם לצד של מג'דל שמס, ואז הצעירים התחילו לזרוק אבנים".

העיתונים התמלאו בידיעות על כך שתושבי מג'דל שמס זרקו אבנים על חיילי צה"ל, והישראלים, בתגובה, הפסיקו להגיע לכפר. תושבי הכפר מנסים מאז לתקן את העוול, להסביר שמדובר בקבוצה קטנה של קיצונים, או בקבוצה של ילדים שתויים. ראש המועצה אפילו יזם פרויקט שבמהלכו חילקו בני נוער מהכפר פרחים למכוניות העולות בדרכן לחרמון. המצב אמנם השתפר מאז אותם אירועים, אבל לא חזר לקדמותו.

אבל בינתיים החיים בכפר ממשיכים כרגיל. המסעדות ובתי הקפה שבכפר מיועדים כולם להתאים לא רק לתיירים אלא גם לתושבי הכפר, וחלקם פונים בעיקר לתושבי הכפר, אבל שמחים לקבל גם תיירים. לצאת פעם בשבוע למסעדה הפך בכפר לבילוי משפחתי שגרתי, והצעירים נהנים ממגוון של כמה אפשרויות לצאת בערב, מגוון מוגבל אמנם, אבל כזה שלא יכלו למצוא בכפר רק לפני שלוש שנים.

התרבות והאמנות בכפר גם הם ממשיכים להתקדם. בכפר יש להקות מקומיות של צעירים. ספדי מארח אותן להופעות מפעם לפעם. "אני מנסה לתמוך פה בכל נושא אמנותי, בכל נושא שהוא", הוא אומר. על קירות המסעדה תלויים ציורים של ציירים מקומיים. להקת בנות המבצעת גרסאות כיסוי ללהיטים משנות השמונים והשישים הופיעה לאחרונה במסעדדה.

גם להקת הרגאי "תות ארד" (תות שדה) הופיעה אצל ספדי ומשכה קהל מגוון, גם מנווה אטיב השכנה, גם מחיפה ואפילו מחו"ל. לאחרונה זוכה הלהקה לפופולאריות ברמאלה, וגם הופיעה בירדן.

אסד מפלג משפחות

רוב הצעירים שפגשתי ממעטים לדבר על פוליטיקה. הם רוצים פשוט לחיות את החיים. אבל ההתרחשויות בסוריה לא משאירות אותם אדישים. בכפר התקיימו לאחרונה הפגנות נגד אסד, וגם הפגנות לתמיכה באסד.

התושבים מספרים לי שהשאלה אם לתמוך באסד או להתנגד לו יוצרת פילוג בכפר במובן מסוים. אנשים רבים פשוט מעדיפים להימנע מלהתעסק בשאלה, אבל אחרים אפילו מפסיקים לדבר זה עם זה בעקבות חילוקי הדעות שלהם. יש מקרים שאפילו בתוך המשפחה נוצרים פילוגים.

המתנגדים לאסד מסבירים שאלה שתומכים באסד מפחדים בגלל קרובי המשפחה שלהם בסוריה או בגלל שיום אחד הם עלולים למצוא את עצמם תחת המשטר הסורי, או שהם פשוט פועלים מתוך אינטרסים מכיוון שאסד מאפשר להם לימודים בחינם, וכי סוריה קונה מהם תפוחים.

"אנשים פה מביעים את הפחד שלהם יותר ממה שהם מביעים את המחשבות שלהם", אומר לי וואהיב איוב, 52, אקטיביסט נגד המשטר של אסד שפגשתי בבית הקפה "עוד נענע" (עלה נענע), שם מרבים לדבר על פוליטיקה. הוא אפילו הספיק "לככב" בטלוויזיה הסורית בתור מתנגד משטר שכביכול מקבל תמיכה ממקורות זרים. מבוגרים מהכפר ייעצו לו שיפסיק בפעילויותיו, וגם אשתו התחננה בפניו שיפסיק לכתוב נגד המשטר הסורי, אבל הוא לא מוותר. "אני כן מפחד, אבל אני צריך לעשות את זה", הוא עונה להם.

סנאא, 37, המוכרת פיתות דרוזיות בעלייה לאתר החרמון, מספרת לי שהיא חושבת שאסד טוב לדרוזים, ושאם הסונים יעלו לשלטון זה מסוכן מאוד לדרוזים. היא מאמינה שהמורדים מקבלים תמיכה מגורמים זרים, ומקווה שאסד יישאר בשלטון. "אז היית רוצה שיחזירו את הכפר לסוריה?" אני שואל אותה. "לא, אני לא מוכנה", היא עונה.

הישאם אבו-ג'אבל

הישאם אבו-ג'אבל ביום עובד סוציאלי, בערב מנהל מסעדה – צילום: בן קמינסקי/אפוק טיימס

במועדון "כאן זמאן" (היו זמנים) המעוצב בסגנון אותנטי ישן יושבים אנשי הכפר, מכל הגילאים, ומעשנים נרגילות, שותים משהו, ואולי מנשנשים משהו. על הקיר מוקרנים סרטים ומשחקי ספורט. מחוץ למועדון אני פוגש שני צעירים בני 20, שיושבים ומעשנים נרגילה, ומספרים לי כיצד הנושא של בעד או נגד אסד מפלג את הכפר, ועל ההפגנות נגד אסד ובעדו. "משלמים להם כסף בשביל להפגין", אומר אחד מהם. "כן, בטוח משלמים להם", מסכים השני. "למי מהם משלמים?" אני שואל. "למפגינים נגד אסד", אומר אחד מהם. "לא! למפגינים בעד אסד", אומר מיד השני, והשניים חוזרים לנרגילה ולשיחת החולין.

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!