ניצה שאול – "המקום שבו גרה החוויה"

הסדרה המוסיקלית "צלילי קסם" של השחקנית ניצה שאול, פותחת דלת אל עולמם של המלחינים הגדולים

ניצה שאול

JPG ניצה שאול במופע על "שוברט הקטן" – צילום: יוסי צבקר

"אני מאוד אוהבת אוטוביוגרפיות של אנשים. מאוד מעניין אותי מאיפה זה הגיע באמת. המקום הכי עמוק ממנו יצאו הדברים – זה מה שאני אוהבת". אומרת השחקנית ניצה שאול המקדישה כבר שנים את כל זמנה ולבה לילדים.

סדרת המופעים "צלילי קסם" בבימויה והנחייתה חוגגת 14 שנה. היא מציגה בכל פעם את סיפור ילדותו של מלחין אחר. עולמם של מוצרט, בטהובן, באך, היידן ושוברט – הילדים, ועוד רבים אחרים, נשזרים דרך המוסיקה הנפלאה שחיברו והסממנים התרבותיים שליוו את תרבותם ואת זמנם: פאות, מחוכים, תלבושות מפוארות או מאידך, בגדים מסורתיים פשוטים, אביזרים – כל דבר השופך אור על מקורה והשראתה של היצירה ועל המלחין.

לאחר ששיחקה בתיאטרון ובטלוויזיה בארץ ובחו"ל במשך שנים, היא אומרת: "דרמה זה לא תמיד רציני…ילדים זה הרבה יותר רציני בעיניי". המופעים מוכיחים זאת באיכותם, ביופיים הוויזואלי וביכולתם לסחוף את הקהל אל זמן ומקום אחר דרך המוסיקה, הריקוד והתפאורה.

לצאת מהטלוויזיה

אהבת הידע והסקרנות של שאול באה לידי ביטוי עוד לפני שנים כאשר עולם הילדים נפתח בפניה. שאול שפרצה לתודעת הציבור הרחב בהופעותיה הראשונות בסרטים "גבעת חלפון אינה עונה", "חגיגה בסנוקר", "השוטר אזולאי ועוד, נסעה למספר שנים ללונדון עם בעלה המנצח דורון סלומון, שהוא המנהל המוסיקלי הנוכחי של תזמורת "סינפונייטה הישראלית באר שבע", והופיעה בהצגות ובסדרות טלוויזיה. ושם, כשהפכה לאימא, חייה השתנו. "העניין בילדים התחיל בכך כשראיתי את מה שהילדות הקטנות שלי רואות בטלוויזיה, זה היה רדוד, אז החלטתי לעשות קלטות בשבילן. זה התחיל עם "דו רה מי פׁה", קלטת של מוסיקה קלאסית לילדים". היא מספרת. זה המשיך עם חזרתה לארץ ב-1993 עם שתי תכניות טלוויזיה בערוץ 2 "מוסיכיף"- תכנית מוסיקה קלאסית לילדים ו"בקצה השרביט" למבוגרים. "חשבתי שמוכרח להיות איזשהו פורמט שיוציא את הילדים מהטלוויזיה". מסבירה שאול בחיוך גדול ובתיאטרליות המאפיינת אותה, "מופע חי, משהו אמיתי על הבמה, רקדנים ונגנים חיים, מן סוג של מצוינות".

מאין צמח הרעיון להעביר את המוסיקה דרך סיפור?

ניצה שאול

צילום: יח"צ

"חיפשתי דרך לעשות זאת ועלה בדעתי לכתוב על המלחינים בילדותם. פתאום נוצרו מוצרט הקטן ובטהובן הקטן – רציתי להגיע מהמקום הכי קומוניקטיבי. סיפור לילדים על ילד, אמנם ילד מיוחד אבל עדיין ילד", והיא מוסיפה: "אני שמה כל מיני מפתחות קטנים בתוך הלבבות שלהם. כל מיני אפשרויות שאפשר יהיה להיכנס או להעז להיחשף לרגשות. לפעמים אני רואה ילדים שפשוט יורדות להם דמעות, זה מדהים. הם מקבלים את הדברים איך שהם".

האם ההשראה בבחירה במוסיקה קלאסית באה מבעלך העוסק בתחום?

"באופן מוזר מאוד הוא לא היה הטריגר לדבר הזה אלא להיפך. דווקא חשבתי שאני לא צריכה את זה, אני מוקפת בזה כל הזמן. אבל אלה זיכרונות הילדות שלי, אלה המאוויים שלי, אני אינפנטילית באיזשהו מקום, יש בי משהו שהוא לא ילדותי, אלא כנראה מן מקום אפור כזה, ילדי, שמתכתב עם זה. מתכתב עם הסקרנות הזו והצורך הזה. סיפור ילדותו של המלחין לא מתחבר לסיפור ילדותי אלא לצרכים שלי, לכמיהות שלי. כשהפכתי להיות אימא המשכתי כמובן להופיע אבל תמיד ידעתי שאני רוצה ליצור, שאני רוצה לכתוב. היה לי חסך נוראי". בינתיים הוציאה שאול שבעה ספרי ילדים בעקבות המופעים, והשמיני בדרך. "היצירה עושה לי משהו ודרך הכתיבה שלי היא אסוציאטיבית, כמו של ילדים".

לחשוף תרבות

שאול מסבירה שמה שהילדים מקבלים היום באמצעות הטלוויזיה ומדיות אחרות הוא הרבה פעמים עלוב: "אני אומרת לעצמי, איך אפשר יהיה אחר כך לעשות מהם צרכני תרבות? אינני אומרת זאת כדי שהם יוכלו לממן את חייהם של השחקנים והנגנים בעתיד, אלא כדי שיהיה להם את המקום של התרוממות הנפש. צריך להיות המקום הזה של קתרזיס, של חוויה חזקה בילדות שתביא אותם אחר כך לקום מהבית, אחרי העבודה, לשלם הרבה מאוד כסף וללכת למופע. זה לא פשוט ולא מובן מאליו".

האם זה מלמד אותם להקשיב?

ניצה שאול

חגיגה צוענית – צילום: יוסי צבקר

"זאת הקשבה שמפתחים. אתה צריך להקשיב בו זמנית להרבה דברים. חייבים להוציא אותם מהבית. חייבים לגרום להם לשבת עם אנשים אחרים ולחוות חוויה".

מוצרט, בטהובן, באך, אלו מלחינים כל כך חשובים, שאפשר לחשוב שהכול עליהם כבר ידוע…

"מסתבר שלא. יש כל מיני הפתעות חדשות. יש המון חנויות עם ספרים עתיקים, ואני לא יכולה להתאפק ואני קוראת הלאה", אומרת שאול במין טון ילדותי מקסים, "אבל אני מפסיקה לספר עליהם בסביבות גיל העשרים שלהם כי הנה, המלחין של המופע הקרוב, שוברט, מת בגיל 31 וזה כאב לב. יש כל מיני מלחינים שנלחמו. מלחינים כאלה שלא יכלו אחרת, והיו חייבים לעשות מה שהם עשו. הם הקדימו את זמנם, אנשים לא רצו לשמוע אותם. את שוברט אף אחד לא רצה לשמוע, חוץ מהחברים שלו שחשבו שהוא גאון, איזו עוגמת נפש. למה שלא ישמעו אדם שכתב עד גיל 31 שש מאות ומשהו שירים – זה מטורף. מה היה שם שכל כך קומם, שגרם לאנטגוניזם? מה גרם לקהל שלם שראה את כרמן לעשות 'בוז'? כמו שהיו אנשים גדולים במדע, בספרות, אז היו כאלה מוסיקאים. אני תמיד אומרת שהדבר האחרון שבאך, מוצארט ובטהובן רצו זה שילמדו אותם. שיתרגשו מהם – זה מה שהם רצו".

"כשאני לומדת על מלחין מסוים אני קודם כל יוצאת מהמוסיקה". עונה ניצה שאול כשאני שואלת על המחקר שהיא עושה בתהליך של בניית המופע. "אני רואה את מה שאני רוצה להשמיע ומבינה מה חשוב לי זה נותן לי השראה אדירה לחפש בחומרים את הכיוון שלי. ומכיוון שאני מתמקדת ממש בילדות אז זה קשה מאוד, כי אני צריכה למצוא חומרים "קיומיים" מעבר לביוגרפיים, על המלחינים: דרך טקסט שמישהו כתב על המלחין, דרך מכתבים, כל מיני סיפורים ודברים שנגנזו ונעלמו והם נמצאים רק במדפים העליונים של הספריות. היו שנים שכבר כל כך היו מכירים אותי בספריות, שכשאני באה ויושבת שם – היו שמים לי כריות על הרצפה. כשהתחלתי את זה כל העניין באינטרנט עוד היה די בתחילתו- עכשיו יש לי גישה לכל הספרים באקדמיה".

ריאלטי של פעם

ניצה שאול

ניצה שאול במופע על "שוברט הקטן" – צילום: יוסי צבקר

חצ'אטוריאן הקטן היה ילד שמח ושובב. מוסיקה ארמנית ליוותה אותו מיום הולדתו- צלילי האקורדיון וריקודי העם שראה ברחובות עירו הם אלה שהשפיעו על עתידו המבטיח כמלחין. צפיתי במופע שהוקדש כולו למלחין הקווקזי לצדו של ילד בן שש שישב מהופנט לנוכח הצלילים, הצבעים, התלבושות והריקודים המסורתיים, השתתף והגיב בכול פעם ששאול נתנה את האות.

"אני חוזרת על כמה דברים כמו מנטרה בכל מופע. אני מדגישה שהכל היה. אני נותנת להם תחושה שהם רואים משהו דוקומנטרי. נותנת להם להיות בתוך הדרמה. אני אומרת שזה הריאליטי של העבר. היה לי ברור שאני רוצה לעשות מופע שידבר אל הילדים מהמקום הכי ישיר, הכי לא שיפוטי, הכי אמיתי. ולהביא את כל התקופה: ריקודי התקופה, האווירה, ממש להוביל אותם דרך מן מנהרת זמן כזאת למקום שאני רוצה".

ומדוע הפן התיעודי חשוב לך?

"מפני שזה חשוב שידעו שהדברים האלה באמת היו, שהרגשות האלו הסתובבו ושהלבטים האלה היו של מישהו מסוים ולא דמיוני. חשוב שיראו שיש בשר במוסיקה, שהיא נכתבה על ידי מישהו שהיו לו חיים. שהוא לא היה פלקט שתלוי ברחוב. מוסיקה היא דבר מרומם ובגלל שהיא כל כך סובלמטיבית אני לא צריכה להלאות בעוד דברים. אני צריכה להפגיש את הקהל עם המקום שאפשר ממנו למצוא…אני אגיד לך את זה כמו שאני אומרת את זה לפעמים לילדים: "…למצוא את המקום שבו גרה החוויה". ואז, המקום הזה, אולי פעם, כשהם יהיו גדולים, ידחף אותם ללכת לראות משהו אמנותי. זה יכול להיות קונצרט, מופע מחול או אמנות פלסטית, בגלל שמשהו הדליק אותם במראה הזה, בצבעים האלה".

חשוב להעביר אותנטיות תרבותית לילדים?

"מי ששמע לאורך הסדרה את שוברט ואת חצטוריאן ואת בטהובן, ישמע אחרת את המוסיקה הקובנית ואת המוסיקה הצוענית כי אולי היא יותר קלילה".

לכן בחרת במוסיקה קלאסית?

"למען האמת יש מעט מאוד מוסיקה שאני לא אוהבת, אני שומעת הכול וזה גורם לי אושר אדיר- זה מה שאני רוצה להעביר. להיות פתוח ולשמוע הכול. בינינו, זה האלף בית של סובלנות".

שאול ממשיכה את העונה עם מופע על "שוברט הקטן", ועם "חגיגה צוענית". ויתכן שנראה אותה בקרוב מאוד עולה שוב על במת המבוגרים- יש למה לצפות.


לפרטים נוספים על "צלילי קסם": http://www.zlileikesem.co.il

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!