פריחת הדובדבן

כפי שפריחת השזיף מזכירה לאנשים את האביב הקרב ובא ואת התחדשות החיים שהוא מביא עמו, כך להקת Shen Yun Performing Arts מעוררת תקווה להתחדשות של התרבות הסינית – ציור: ליזה ורונין

-

בעיצומו של החורף, עוד לפני שהשלג מפשיר והסנוניות שבות מארצות החום, עצי השזיף צובעים בפריחתם את הנופים הקפואים של החורף, עומדים בגבורה אל מול הכפור, כמו כדי להזכיר את האביב הקרב ובא – מהללים את הכוח הבלתי נדלה של החיים, את היכולת לצלוח את הקשיים, ואת התקווה להתחדשות.

פריחת השזיף היא סמל מרכזי בתרבות הסינית. בהיותה "ידידתו של החורף", יותר מכל מייצגת פריחת השזיף את חשיבותה של הסבלנות, של היכולת לשאת קשיים, ואת כוח החיים המתגבר על המהמורות שבמשעולי החיים. פתגם סיני אומר כי ניחוח פריחת השזיף "נובע מהמצוקה ומהקור". וכמו השזיף גם נפש האדם מתרוממת מתוך עמידה בניסיונות, מצמיחה מתוך הקושי עוצמה פנימית ומגלה בתוכה אומץ שאינו נכנע.

במסורת הסינית יש לטבע מקום חשוב בתרבות. אלמנטים רבים מהטבע מהווים בתרבות הסינית התגלמות של ערכים שונים. השזיף, ויחד אתו הסחלב, הבמבוק והחרצית, נחשבו על ידי הסינים הקדמונים ל"ארבעת האצילים" שבקרב הצמחים, על שום סגולותיהם הנאצלות, כגון טוהר (סחלב), יושר והגינות (במבוק) וענווה (חרצית).

ג'ו שי, מלומד קונפוציאני נודע משושלת סונג, תאר את השזיף כבעל ארבע מעלות: הפוטנציאל האדיר שבניצן, השגשוג שבפרח, ההרמוניה שבפרי והצדק שבבשלות – כל אלה הם גם התגלמותם של מאפייני הרקיע (צ'יאן), לפי ספר התמורות. הפרח בעל חמשת עלי הכותרת מסמל חמש ברכות: אריכות ימים, שגשוג, בריאות, טוהר מידות וחיים טובים.

לסין היסטוריה ארוכה של שימוש בעץ השזיף ובפרחיו. פרי השזיף משמש למאכל כבר יותר מ-3,000 שנה, ופריחת השזיף קישטה גנים כבר לפני כ-2,000 שנה. במאה החמישית, הנסיכות ונשות החצר החלו להשתמש בפרחים כקישוט, וכך הפך פרח השזיף לאהוב גם בקרב פשוטי העם.

פריחת השזיף הייתה נושא מרכזי בשירים ובציורים מאז שושלת טאנג, והגיעה לשיאה בשושלת סונג. היא זכתה לתהילתה תחת עטם של מלומדים ואמנים.

עבור המשורר לין בו משושלת סונג, פרח השזיף היה יותר מסמל, הוא היה חבר וידיד נפש. שירו המפורסם ליווה עוד דורות רבים אחריו.

כל הפרחים קמלו, אתה לבדך מלבלב

ניצב במרכזה של הגינה הקטנה

ענפים עדינים מטילים את צלליהם על בריכת מים צלולים

ניחוח נסתר מרחף מעל לאורו של הירח בשעת בין ערביים

סו דונג-פו, אף הוא משורר נודע משושלת סונג, שייסד זרם אמנותי המדגיש את תאור הרוח הפנימית של הטבע, ולא את צורתו החיצונית. הוא אמר: "יופיו של השזיף מתעלה אל מעבר לטעם החמוץ של פריו". רעיונותיו על התעלות מעל הממד הפיזי השפיעו עמוקות גם על אמנות ציור, ובמיוחד על ציורי פריחת השזיף ועל סגנון "דיו השזיף", שבו משתמשים בדיו שחור בלבד לציור עצי שזיף ופריחתם.

שי ג'ון-גרן, המייסד של אסכולת הציור על משי "דיו השזיף", היה נזיר בשושלת סונג. כדי לתאר בנאמנות את טבעה האצילי של פריחת השזיף, הסינים האמינו כי על הצייר להיות אדם אציל נפש. שי טיפח את המודעות הפנימית שהייתה נחוצה לעידון אמנותו, וציוריו נחשבים כ"שירה ללא מילים".

"לציור השזיף נדרשת אצילותו של השזיף; על הצייר להיות טהור כמו פריחת השזיף", אמר וואנג מיאן משושלת יואן, שהמשיך את דרכו של שי. בשונה מהסגנון המינימליסטי של שי שהסתפק בתיאור ענפים ופרחיו ספורים בציוריו, וואנג נהג לצייר עצי שזיף מרובי ענפים ופרחים, שביטאו תחושה של כנות והתלהבות. וואנג התגורר במקום מבודד ונטע אלפי עצי שזיף סביב למעונו שנקרא "בית פריחת השזיף". שירו על פריחת השזיף משקף את חייו:

ניצב ביער, בכפור ובשלג,

לא נטמע בין אבקני פרחי האפרסק והאגס.

לילה אחד מציף לפתע ניחוח,

מתפשט על פני שמים וארץ, מביא עמו את האביב

מאז שושלת טאנג, בכל דור היו משוררים ואמנים נודעים שחזרו שוב ושוב אל השזיף.

כיום להקת Shen Yun Performing Arts מביאה את פריחת השזיף במלוא תפארתה אל במת הריקוד הסיני הקלאסי – את הטוהר, היופי ואת העוצמה הפנימית הנובעת מהתגברות על הקשיים. למעשה ערכים אלה מתגלמים לא רק בריקוד פריחת השזיף עצמו, אלא במופע ה- Shen Yun כולו. למרות המצוקות וההרס שידעה התרבות הסינית בעשורים האחרונים, עדיין מפעמת בה רוח של תקווה, ועוד נכונה לה פריחה מחודשת בעתיד הקרוב.

לקבלת גיליון במתנה לחץ כאן