"קמים בלט, אוכלים בלט, ישנים בלט…"

ברטה ימפולסקי, הגברת הראשונה של הבלט הישראלי פותחת את הלב

ברטה ימפולסקי

ברטה ימפולסקי והלל מרקמן בצעירותם בריקוד מתוך הבלט " רומיאו ויוליה" – צילום: באדיבות הבלט הישראלי

כאשר הטנור פלסידו דומינגו בא לארץ וראה את ברטה ימפולסקי והלל מרקמן רוקדים, הוא אמר: "מה אתם עושים פה, זה לא בשבילכם", כך מספרת ברטה ימפולסקי בתיאטרליות המאפיינת אותה. האישה שהייתה ועודנה היום המנוע והחיים של הבלט הקלאסי היחידי בארץ מספרת על הדרך, הקשיים, העבודה, הקסם ועתידו של הבלט הישראלי הנמצא במצב של הישרדות מתמדת.

תנועה מקבלת משמעות

ההפקה היפהפייה של הבלט הישראלי "רומאו ויוליה" היא זאת שהובילה אותי אל אולם החזרות בתל אביב, אל חדרה של ברטה ימפולסקי, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הבלט המקדישה לו את כל עולמה.

תיאוריה, זמנים וחוויות מתערבבים בדיבורה השוטף, בדרך אותנטית, טוטאלית ישירה ומיוחדת. כמו הנסיך הקטן ששואל שאלות ואף פעם לא עונה על אף אחת מהן, כך גם ימפולסקי חיה בעולם משלה וזהו גם מקור כוחה ויצירתה.

הבלט הוא כמו חיים מקבילים עבורך?

"אלו לא חיים מקבילים, אלו חיים רק בשביל הבלט. אנחנו קמים בלט, אוכלים בלט, ישנים בלט, גם מתוך שינה אנחנו חושבים על בלט. החיים שלנו לא קלים. אנחנו בחרנו בזה אבל הם לא קלים", אומרת ימפולסקי ברגש. ברטה ימפולסקי והלל מרקמן הקימו את הבלט הישראלי בשנת 1967 והצליחו היכן שרבים לפניהם נכשלו. הם התחילו בסטודיו קטן בכיכר המדינה ולאחר מספר שנים, כשפונו, הפכו להיות להקה נודדת. היום יש להם משכן, אבל הם אינם יודעים מה צופה להם העתיד.

איך נראה עולם ללא ריקוד?

"תמיד חשבתי על כמה מסכנים האנשים כשהם לא רוקדים, כשהם לא עוסקים באמנות. אני נורא אוהבת את הבמה. ישנם דברים שאת רואה ואת מתמלאת כל כך". ימפולסקי שואבת את השראתה מאירועים שנחרטו בזיכרונה ומהמוסיקה הקלאסית והאופרה שהם חלק בלתי נפרד מעולמה. היא מדברת בשטף מהיר ובלהט. היא מספרת בהתלהבות על הפעם הראשונה שראתה את הסופרן מריה קלאס בקובנט גרדן בלונדון. "אני זוכרת אותה יורדת במדרגות בשמלה שחורה כשהיא מחזיקה בידיה גלימה ובמקום השתררה דממה. היא ירדה לאט לאט והירידה הייתה כל כך יפה, אז הבנתי שאפילו כשאמן הולך הוא צריך "באמת ללכת". שהדברים הקטנים האלה הם הכי חשובים. שצריך לגשר ולקשר בין תנועה ותנועה. בדרך כלל התנועה האיטית היא הרבה קשה יותר, כי היא דורשת אישיות. זה לא הסיבוב עצמו של הרקדן שחשוב, זו התנועה שצריכה לקבל משמעות. יש בה אמירה. בכך נמדד כישרון הרקדן – אם הוא יודע להביע את התנועה".

הרך והקשה

ימפולסקי ומרקמן הגיעו ללונדון בגיל 18 לאחר שהתאהבו בישראל, אחד בשני ובבלט הקלאסי, והיו צמאים ליותר. הם חיו ורקדו בחו"ל מספר שנים והגיעו לרקוד בבלט פוקין בפריז, בבלט האופרה של אנטוורפן, בשווייץ ובניו- יורק.

ימפולסקי זוכרת את החזרה הראשונה שלה בבית הספר בלונדון כחוויה קשה: "לא הייתי לבושה כמו כולן, עמדתי שם וכעשרים בנות צחקו עליי. לא ידעתי מה לעשות ובכיתי כל כך. כזאת קבלת פנים! חשבתי שאני אפס, כלום. אמרתי להלל שגמרתי עם הבלט, שאני לא חוזרת לשם וזהו. הלל אמר שכולם יתאהבו ברגליים שלי. לקח לי שבוע, התרציתי, ישבתי וחשבתי: בעלי הלל הוא לא רק בעל, הוא גם אבא, חבר, מאהב ופסיכולוג. 'ברטה, את תראי, תרגעי, הכל יהיה בסדר', כך הוא אמר. כעבור כמה חודשים כבר ידעתי איך מתלבשים. נראיתי טוב". היא קמה ומדגימה כמה תנועות בריקוד וממשיכה: "הבנות היו יושבות ומסתכלות איך אני עובדת. אבל בכל זאת תמיד רקדתי כשאני מאחורי כולן. הסתכלתי, למדתי וניסיתי עוד פעם ועוד פעם".

ברטה ימפולסקי

ברטה ימפולסקי: "הבלט הקלאסי באיזשהו מקום נותן לך שלווה, שקט, אסתטיות" – צילום: יאירה יסמין/אפוק טיימס

זה מעניין, כי נוצרה לך תדמית של אישה קשוחה מאוד ואפילו קשה. האם אכן זה כך?

"הרבה אנשים חושבים כך. אבל האמת היא שאני אישה רכה מאוד. כשזה מגיע לבלט זה כבר משהו אחר. אני פשוט לא מוכנה להסכים לדברים שהם לא נכונים, שאינם מתקבלים על הדעת. כרטיס הביקור של רקדן זה איך שהוא נראה. אני בוחנת לב וכליות ואני תכף רואה. תכף מכירה. הריקוד הוא דבר חושף מאוד, הוא רנטגן – לפי איך שאת רוקדת אני יכולה להגיד מהו האופי שלך. בסך הכול אנחנו בני אדם, יש רקדניות מוכשרות יותר ויש פחות. לילדים אני נקשרת מאוד וזו בעיה. הם מאכזבים רוב הזמן, פתאום הם קמים והולכים, ולי אין ילדים משלי. אולי אני מצפה להרבה מידיי. אבל אני לא יודעת להתחלק לשניים ונותנת את כל כולי. אצלי צדק זה צדק. אני אישה רחבת לב ואני לא צפיחית בדבש. לא מזמן פגעתי במישהי בלהקה. אחרי שהתפרצתי עליה, קראתי לה והתנצלתי. ללמד לרקוד זה הכי קשה, ויזואלית זה נורא חשוב שכולם יהיו בשורה. העין הרבה פחות רגישה מאשר האוזן. כשאני רואה למשל זוג שלא רוקדים טוב, אותי זה הורג – הקהל לא מרגיש את זה".

איך הכול התחיל

ברטה ימפולסקי החלה לרקוד כשהייתה בת 14. היא מספרת שהתוודעה לעולם הבלט דרך המוסיקה דווקא, כאשר ניגנה בפסנתר, הכלי האהוב עליה ביותר. היא מספרת שהייתה לה מורה רוסייה שנהגה להזיז לה בגסות את היד בכל פעם שטעתה.

היא נולדה בפריז, לאימא רופאה ואבא מהנדס ילידי רוסיה. כשהייתה בת שנתיים עלתה המשפחה לארץ וקבעה את משכנה החדש בחיפה.

"כשהייתי בכיתה ח' חברה הציעה לי לבוא אתה לשיעור בלט. זה היה במקלט, וכשנכנסתי ושמעתי את נגינת הפסנתרן זה היה פשוט מקסים. הוא ניגן והם רקדו. חשבתי לעצמי: איזה שילוב מקסים! גם התנועה וגם המוסיקה. חזרתי הביתה ואמרתי לאימא שלי שאני רוצה ללמוד בלט. היא אמרה שזה רעיון טוב בגלל הכתפיים השמוטות שלי".

ברטה ימפולסקי

ימפולסקי רוקדת בתפקיד "יוליה", שנים לפני שהפיקה את אותו בלט בעצמה – צילום: באדיבות הבלט הישראלי

ימפולסקי החלה לרקוד ואמרה לעצמה שזה מה שהיא רוצה לעשות בחיים. "פתאום חיי השתנו לגמרי. כל כך אהבתי את זה. הקיבה שלי הייתה מתהפכת לפני השיעורים. הייתי מצפה להם בכיליון עיניים, השיעורים התקיימו רק פעמיים בשבוע ולא יכולתי לחכות ליום שאלך לרקוד. הייתי באה ראשונה ויושבת ורואה את המורה מרחוק. אני זוכרת שהייתי אומרת לעצמי שאני רוצה יותר. הסתכלתי על הרקדנים האחרים וחשבתי כמה שהם מוכשרים, כמה שהם ברי מזל, הם יודעים יותר ממני. ככה התחלתי.

ימפולסקי מסבירה שמה שעושה רקדן טוב זו משמעת עצמית גדולה, רצון לרקוד וכמובן כישרון. "כישרון או שיש או שאין. משמעת זה דבר שאת לומדת. משמעת זה לבוא לשיעורים. השיעורים זה הלחם שלך. אם את לא עושה שיעורים, את לא יכולה לרקוד ואת לא יכולה להתקדם.

"החיים שלי התחילו מאז שהתחלתי לרקוד. לפני כן מאוד סבלתי. לא הייתי ממושמעת, שנאתי את בית הספר וסבלתי מכל רגע. השיעורים היו נורא משעממים. ידעתי שאני רוצה מסגרת אחרת. בבלט הייתי ממושמעת מאוד. הגוף שלי כמעט ולא בגד בי".

עד איזה גיל רקדת?

"בערך עד גיל 37. אז עברתי ניתוח בבלוטת המגן והפסקתי לרקוד. הייתי שלמה עם עצמי, זה היה בזמן".

ריקוד לשניים

כשבאתי לצפות בחזרת הבלט, ימפולסקי הכינה אותי לכך שאראה כמה "פצועים בשטח" כיוון שזה סופה של עונה והרקדנים כבר עייפים. בחזרה,"רומאו" ו"יוליה" רקדו ברגש כמו בהופעה – זה היה רומנטי, הרמוני ויפהפה. ימפולסקי ישבה והתבוננה, וניכר היה שהיא נרגשת גם כן. בסיומה של הסצנה, היא הביעה את שביעות רצונה.

ימפולסקי מספרת שהחלה לבנות כוריאוגרפיות כי לא היה אף אחד שיעשה זאת: "גוונים" של שופן, "ללא שם" של גוסטב מאהלר, "שניים שניים וכולם" של מנדלסון, "סינדרלה", "רומאו ויוליה" של פרוקופייב ו"גורה לידר" של שנברג, הם רק חלק מהריקודים שחיברה. היא זכתה בפרס הכוריאוגרף הטוב ביותר בסנטיאגו על "ללא שם".

הבלט הישראלי מקפיד להישאר נאמן לתנועות הקלאסיות – מדוע זה חשוב?

"בכל מגמת מחול בארץ לומדים גם בלט קלאסי אבל יש לי הרגשה ששמים יותר דגש על המחול המודרני. היום הבינו שבשביל לרקוד מודרני צריך גם קלאסי. לעשות קלאסי מבלי לעבוד כל יום על השיעור, על התרגילים, אי אפשר. זה כמו שאת מנגנת בטהובן או מאהלר- האם את יכולה לזייף? את לא יכולה. כל אלה שקשה להם להתחבר לבלט קלאסי זה הרבה פעמים כאלו שלא יכלו לעשות צעד בקלאסי והיה להם קשה. יש הרבה אקרובטיקה בבלט קלאסי. במחול מודרני גמישות זה בכלל לא חשוב".

את אומרת שרקדני המחול המודרני איפשהו מוותרים לעצמם?

"כן בהחלט. אני אוהבת מחול מודרני אבל אנשים השתגעו, יש היום דברים נוראיים ומיותרים לחלוטין. הבלט הקלאסי באיזשהו מקום נותן לך שלווה, שקט, אסתטיות. המודרניים שוברים את האסתטיות, זה מפריע להם. אבל לא תמיד זה כך".

ימפולסקי אוהבת במיוחד לחבר "פה דה דה" (ריקוד לשניים). גם בחייה וגם בבלט – הדואליות, ההרמוניה והאסתטיקה חשובים לה מאוד.

מה מקומם של הרגשות בבלט?

הבלט הישראלי

"היפהפייה הנרדמת" בביצוע הבלט הישראלי – צילום: באדיבות הבלט הישראלי

"יש לזה מקום עמוק מאוד. בלי רגשות את לא יכולה לעשות כלום. אני מרגישה מאוד את המוסיקה. חשוב לי להביע את מצב הרוח של המוסיקה. ראיתי שהרבה כוריאוגרפים לאו דווקא מתייחסים לזה. אני זוכרת שכשרקדתי עניין אותי איך מצב הרוח של הריקוד מבטא את המוסיקה. לא ידעתי להסביר את זה לעצמי. אני זוכרת שהייתי רואה בלט והייתי אומרת להלל: 'אתה יודע היו כאלה ירידות ועליות במוסיקה. היה מן שקט והייתה מן טראומה, ואני לא ראיתי שזה קרה בריקוד הזה. כשאני יוצרת אני מאוד לא שקטה, לא רוצה לסדר את הבית, לא רוצה לאכול, אני כבר רוצה להגיע למחרת ולהמשיך הלאה. עשיתי קטע ואז אני באה למחרת וזה לא טוב". ימפולסקי שוב כמו חוזרת לרגע ההוא וחווה אותו עם מימיקה תנועתית המאפיינת גם את ריקודיה".

הבלט הישראלי

"בישראל יש הרבה אמנים, אנשים שעשו כל כך טוב לישראל ועזבו במרירות, בכעס, ואמרו שהארץ הזאת אוכלת יושביה. אבל אני קשורה לארץ", משתפת ימפולסקי בקול שבור מעט. היא הגיעה לארץ כאשר ויתרה על תפקיד ראשי בבלט "ג'יזל" בצרפת ועשתה זאת ללא חרטות.

מאז היווסדו נאבק הבלט הישראלי לשרוד עם התקציבים המעטים שהוא מקבל ועם כמות רקדנים מועטה יחסית למקומות אחרים בעולם. "נסיונות רבים נעשו בארץ להקים בלט קלאסי, אך ללא הצלחה. אבל אנחנו עקשנים. אנחנו אנשים שעובדים, אצלנו אין חצאים. השלמנו מאוד אחד את השנייה. עבדנו ביחד, רקדנו ביחד. הלל עסק בארגון ואני יותר בצד האמנותי. אבל תמיד ביחד, בכל דבר תמיד התייעצתי אתו.

"אנחנו זקוקים מאוד לעזרה. צר לי מאוד", אומרת ימפולסקי. "הרקדנים עייפים, אני לא מפסיקה לפנות, להיפגש. נתנו את כל כולנו במשך ארבעים וחמש שנה. אנחנו ערבים באופן פרטי ללהקה שלנו, עשינו את זה בשביל ישראל. חשבנו שהכי חשובה זו העשייה. לא היה מי שייעץ לנו ואף פעם לא היה לנו כסף – את כל הכסף נתנו ללהקה, לרקדנים. חשבתי רק על לעבוד, לעבוד ולעבוד. העבודה והתוצאה היו הדבר הכי חשוב. לא היינו חכמים מספיק. לא ידענו את כל ההתגנדרויות האלו, את כל החיצוניות הזו, את כל העמדת פנים – אנחנו אנשים אמיתיים וישרים. אני מדברת אתך באופן כל כך פתוח וכנה ואומרים לי תפסיקי להיות כנה עם עיתונאים".

"הידע שלנו זה נכס זהב. אבל אנחנו כל הזמן דואגים שמישהו ייקח את מקומנו. עם זאת, אנחנו מרגישים טוב ואת יודעת מה, אני לא מרגישה זקנה, אני מרגישה בשלה".


הבלט הישראלי החל בעונה חדשה ב-15 באוגוסט. ההופעות הבאות של "רומאו ויוליה" יתקיימו בחודש נובמבר. לפרטים נוספים: www.iballet.co.il

Leave a Reply

הירשמו לחשבון ניסיון

ותוכלו לקרוא את כל הכתבות למשך 24 שעות.

נא להכניס שם פרטי

נא להכניס שם משפחה

נא להכניס דואר אלקטרוני תקין

נא להכניס מספר טלפון תקין

במילוי הפרטים ולחיצה על כפתור אני מאשר/ת קבלת דיוור פרסומי ותוכן מרחיב דעת ומעורר מחשבה מאת אפוק טיימס ישראל. אנחנו לא אוהבים ספאם. לכן מתחייבים לא להעביר את פרטיך לגורם שלישי כלשהו.

התחברות למנויים רשומים

תודה! שלחנו לכם את סיסמת הכניסה לדואר האלקטרוני. המשך קריאה נעימה!