תפיסת החיים והמוות בעמי קדם

אם נבחן את התרבויות שהקיפו את אבותינו, הן בתרבות המערבית בכללה והן בתרבויות הקרובות אלינו, בפרט במזרח התיכון, נגלה מגוון התייחסויות שונות למשמעות החיים והמוות. בחלק מהמקרים, כמו במצרים למשל, ההתייחסות הזו השפיעה אפילו על הקצאת משאבי האומה. במאמר זה נסקור את התפיסות המגוונות שגיבשו התרבויות המערביות השונות.

מנוחה נצחית בתחתית העולם

קצת מזרחה לנו, באזור המסופוטמיה (כיום אזור עיראק), עלו וירדו להן מספר ממלכות שהחליפו זו את זו ובחלק מהמקרים אף הוטמעו זו בזו. הראשונים שהצלחנו לקרוא את כתב היתדות שלהם נקראים השומרים, תרבות שאת העדויות הראשונות לקיומה אנחנו מייחסים לתקופה של בערך 4,000 שנה לפני הספירה באזור דרום ארם נהריים (דרום עיראק) ונהוג לייחס לה את המצאת הגלגל, מערכת המשפט, המדע, וגם את כתב היתדות שאפשר לנו הצצה לידע שלהם. אחריהם הופיעה התרבות האכדית שהתמזגה עם הממלכה השומרית. ממלכתן המשותפת הצליחה להתפרש עד לאנטליה שבטורקיה ולהשפיע רבות על השפות השמיות. אחריהן עלו והופיעו אשור ובבל שאותן אנחנו מכירים מעט יותר.

האמונה שרווחה בכל התרבויות האלו הייתה כמו של עמים רבים אחרים באותה תקופה – פוליתאיסטית, כלומר אמונה באלים רבים. אחת מהן הייתה ארשכיגל - אלת המוות והשאול שתוארה כמלאת חום ואהבה ושלטה על השאול – המקום בו שוכנים המתים מתחת לארץ ובו הם מוצאים גם אור ואלוהות. על פי אמונתם של עמים אלו המתים עברו לממלכתה למנוחת עולמים ולא יצאו משם. בין העדויות לכך הם הליכי הקבורה הפשוטים יחסית - בתרבויות אלו לא הכינו את המת לקראת צעדיו הבאים בעולם המתים.

מונח מעניין שאליו כן התייחסו בני התרבויות האלו הוא "גן העדן" שנקרא בפיהם "דילמון": מבחינתם קיים מקום כזה, והוא אוטופי ונפלא, ואפילו בני האדם התגוררו בו בעבר עד שגורשו ממנו, ואליו הם רוצים לחזור. אבל ההזדמנות לחזור אליו, אם היא קיימת, היא רק בחיים האלה. לאחר המוות כבר אין הזדמנות כזאת.

לעבור לעולם הבא

במצרים התפתחה תפיסה מעט שונה: לפי תפיסתם לאדם יש נשמה הנקראת "קא", והיא מסוגלת לצאת ממשכנה שבגוף ולטייל על פני האדמה. אך משכנה היחיד לעולם ועד הוא הגוף האנושי ממנו יצאה, והיא תשרוד לנצח כל עוד היא תזהה את הגוף אליו היא שייכת. לכן נדרש לשמר את הגוף, כך שיישאר וישמש את ה-"קא" עוד שנים רבות. הם פיתחו שיטת שימור הנקראת "חניטה" שעד היום אין יודעים את סודה המלא, והצליחו לשמר באמצעותה גופות ללא כל ריקבון או השחתה. כדי לספק למת את הצידה לה יזדקק במסעו הם גם נהגו לקבור אותו עם מזון ומשקה.

בתהליך החניטה שהלך והשתכלל עם השנים, הוציאו מהגוף את האיברים הפנימיים הנרקבים במהרה, מרחו את הגוף בשמנים אתרים כדי למנוע ריקבון ועטפו אותו בתחבושות שהכילו מגוון חומרים המסייעים לייבוש הגופה. הודות לכל אלו, ולמזג האוויר היבש במצרים, הם אכן הצליחו לשמר את גופותיהם בצורה מרשימה למדי במשך מאות ואף אלפי שנים.

בתרבות המצרית הקדומה היו גם מספר אלים שניהלו את העולם שלאחר המוות: "אוזיריס" שלאחר רציחתו והחייאתו קיבל את השלטון על ארץ השאול; "נאת" שדאגה שהמתים יחיו טוב בעולם הבא; ו"אנוביס" בוחן הלב והכליות שבחן את התנהלות המת במהלך חייו כדי לקבוע את עתידו. גם במצרים הייתה התייחסות לגן עדן – הוא נקרא "שדות קני הסוף" והוא נחשב לארץ עליונה ומשגשגת בה קיוו המצרים לבלות חיי נצח.

מעט מאוחר יותר, בתרבויות יוון ורומא דיברו גם כן על ארץ המתים, השאול, עליה שלט "האדס" הנורא (פלוטו בפי הרומאים) שלא נתן לאף אחד לצאת מממלכתו, בה היו מספר מדורים. האנשים ההגונים שהראו צדק וגבורה, שמרו על נשמתם נקייה וטהורה ולא נתנו לליבם להיטמע או להיכתם ברשע או בחוסר צדק, הובלו לגן העדן – "שדות אליסיום" ששכן הרחק במערב, מעבר ל"נהר האוקיאנוס". נשמותיהם של רוב המתים שלא הצליחו להגיע לגן העדן, נדרשו לעבור נהר בשם "סטיקס" כדי להגיע לעולם המתים - השאול. כדי שהספן "פלגיאס" שעל הנהר יעזור למת לחצות אותו, שמו בפיו של המת או בכף ידו מטבע, כדי שיוכל לשלם ל"פלגיאס" את שכרו.

איך שגלגל מסתובב...

תפיסה שאנחנו רגילים לחשוב שהגיעה מהמזרח הרחוק היא גלגול הנשמות, לפיה נשמת המת תחזור לעולמנו עם לידתו של תינוק חדש למחזור חיים נוסף (ראה כתבת מסגרת). מתברר שפה ושם גם בעולם המערבי דיברו על גלגול נשמות: על אף שהתפיסה הרווחת ביוון לא התייחסה לכך, מספר הוגי דעות יוונים האמינו בגלגול נשמות. ביניהם ניתן למצוא את פיתגורס, סוקראטס ואפלטון, שלושתם מהתקופה המוקדמת יחסית של התרבות היוונית העתיקה. פיתגורס כנראה הצליח להיזכר בכמה מגלגוליו הקודמים ואפלטון טען שלאחר המוות הגוף מתכלה והנשמה משתחררת ממנו ולאחר מכן מושמת בגוף אחר. לטענתו, הגוף שנבחר עבורה הוא בהתאם למה שהשיגה בחיים הקודמים.

תרבות נוספת שכדאי להזכיר בהקשר של גלגול הנשמות היא השבטים הקלטים שאכלסו את מערב אירופה בימים שקדמו להתפשטות הנצרות. שכבת ההנהגה הרוחנית שלהם נקראה "דרואידים" והם שימשו ככוהני דת, אך באופן משלים גם כפילוסופים, מדענים, שופטים ויועצים למלכים. בדומה לשאמאנים מעמים אחרים גם הם השתמשו בשיטות להן אנחנו נוהגים לקרוא כיום "כישוף" והם השתמשו ביכולותיהם לחיזוי העתיד. לצערנו, את תורתם שכנראה הם שימרו מתרבות ומתורה עתיקה, העבירו הדרואידים בעל פה בלבד, כך שמעט מאוד ידוע עליהם כיום. יוליוס קיסר שבמסעות כיבושיו באירופה למד להכיר אותם, סיפר עליהם בכתביו (בספר "המלחמות הגאליות") ש"הנקודה העיקרית של הדוקטרינה שלהם היא כי הנפש לא מתה, וכי לאחר המוות היא עוברת מגוף אחד לשני".

יש הטוענים שגם הנצרות בשנותיה הראשונות דיברה על גלגול נשמות עד אשר הכנסייה, שהלכה והתחזקה במאה הרביעית לספירה, הוקיעה מתוכה את האמונה הזו, ובמאה השישית לספירה אף תייגה אותה ככפירה.

מעניין אם כן לראות שרבים מעמי קדם התייחסו לעתיד המצפה לאדם לאחר מותו, כל עם בדרכו שלו. מעניין גם לראות שבקרב חלק מבני המערב דיברו על גלגול הנשמות – תפיסה שהורגלנו כי הגיעה בעיקר מהמזרח הרחוק.

תגיות: היסטוריה

עוד כתבות נצפות...