המלצה על הצגה: לא על הלחם לבדו / מרכז נא לגעת

"לו הייתי יודעת מה זה באמת להיות חירש-עיוור, אבל באמת להבין את זה עד הסוף, זה היה הדבר הכי משתק". אומרת עדינה טל, מייסדת ומנהלת מרכז "נא לגעת" ביפו המעלה את ההצגה "לא על הלחם לבדו".

כשישבתי בחשכה הבטוחה בשורה השנייה באולם ועל הבמה המוארת שיחקו לפני 11 שחקנים חירשים-עיוורים, חלקם קפצו, רקדו, עשו תרגילי אקרובטיקה ואפילו ישבו מולי על הבמה ועשו לי העוויות וקרצו לי, יצאה מהתודעה שלי המחשבה שכל האנשים האלה הם חירשים-עיוורים. כשנזכרתי בזה פתאום, זה היה נורא, אבל גם מלא הוד ומרגש והתמלאתי אהבה גדולה אל האנשים האלה. הם קצת הזכירו לי ילדים קטנים, שסיפרו בעוז רב את סיפור חייהם, והציגו שברירי חיים תוך כדי שלשו בצק ואפו לחם בתנור על הבמה. בתום ההצגה עלינו אל הבמה לאכול את הלחם הטעים שהאנשים הנפלאים האלה אפו. רציתי מאוד לחבק אותם אבל לא הייתי בטוחה שהם לא ישברו מחיבוקי העז.

אחר כך התפניתי לשיחה עם הבמאית עדינה טל שעושה עבודת קודש עם להקת השחקנים והמרכז שמסביבם. (ראה מסגרת על המקום).

- איך התחלת פתאום לעבוד עם חרשים-עיוורים?

"התחלתי לעבוד עם השחקנים החירשים-עיוורים לגמרי במקרה. שאלו אותי אם אני רוצה לעשות חוג דרמה לחירשים-עיוורים ובניגוד לפעמים אחרות ששאלו אותי אם אני רוצה לעשות סדנאות לאנשים מוגבלים. אמרתי הפעם כן ואני אפילו לא יודעת למה אמרתי כן. כך התחלתי לעשות סדנאות תיאטרון עם קבוצה של אנשים שאני חושבת שחלק גדול מהם לעולם לא היו בתיאטרון ולאף אחד לא היה שום ניסיון בתיאטרון.

"קבוצת השחקנים שלנו התגבשה, ובשלב מסוים הבנתי שאם אנחנו רוצים להמשיך אני חייבת לעזוב את המקום ועזבנו. בשנת 2002 הקמתי יחד עם ערן גור, שכן שלי מעין כרם שהוא איש עסקים, את עמותת 'נא לגעת'".

- ממה סובלים האנשים האלה?

"רובם סובלים מ'תסמונת אשר' שבה חירש או כבד שמיעה מתחיל להתעוור בגיל 12 בתהליך איטי שבו הראייה הופכת לצינורית עד שהיא נסגרת ועד לעיוורון. זוהי מחלה גנטית. איציק, דמות המספר בהצגה, הוא בדיוק מקרה הפוך, הוא נולד עיוור והתחרש בגיל 11 מדלקת קרום המוח, ביש מזל".

- הידע שלי על הנושא נובע בעיקר מהקריאה של הספר "הלן קלר"...

"גם שלי, לפני שהתחלתי לעבוד אתם לא היה לי מושג מה זה אדם חירש-עיוור".

- לאחר תשע שנים של עבודה, את יכולה להסביר מה זה חירש-עיוור?

"לגבי חירש-עיוור העולם לא קיים בשבילו והוא לא קיים בשביל העולם. אם אני יושבת עם כמה אנשים ויושב אתי אדם חירש-עיוור, הוא לא איתי בהווה או בעבר או בעתיד כי ההווה שלנו נוצר על ידי קול, על ידי מבט או על ידי נגיעה, אז ברגע שאני נוגעת בו הוא איתי בפרק הזמן שלי בהווה שלי. אם את שואלת אם אני יודעת מה זה חירש-עיוור, אין לי מושג וגם אינני רוצה לדעת. אני חושבת שחלק גדול מהדרך שהתחלנו בה והצלחנו בה היא כיוון שלא הבנתי מה זה באמת להיות חירש-עיוור ודרשתי והתעקשתי ולא וויתרתי, ולא הייתי אחות רחמנייה".

- איך זה לעבוד עם האנשים האלה?

"מטורף, מדהים, מאתגר, מעניין, מספק, כייף, קשה".

- איך אתם מתקשרים?

"אנחנו מתקשרים בעזרת המתורגמנים, שרובם היו חירשים קודם ולמדו את שפת הסימנים. לכן כשהאדם מתעוור הוא עדין יודע לסמן, אבל הוא לא רואה מה שמסמנים לו ולכן צריך לשים את היד על מי שמסמן ולעקוב עם היד אחרי הסימנים. מה שהופך את זה בעצם לתקשורת אחד על אחד. האתגר הגדול שלי הוא שהייתי צריכה להפוך תקשורת של אחד על אחד לתקשורת בתוך קבוצה ואחר כך לתקשורת בתוך קהל".

- שמתי לב שאיציק, שמשחק את דמות המספר בהצגה מקבל תרגום על ידי הקלדה על פרקי כף היד שלו. מה זה בדיוק?

"בגלל שאיציק לא גדל בקהילת החרשים כי עד גיל 11 הוא דיבר ושמע, אנחנו מתקשרים איתו בשני אופנים- או עם דף שיש עליו את האלף בית ומתחת כתב ברייל ואת מובילה את האצבע שלו על הברייל וכך מדברת אתו, או בשיטה יותר מתקדמת שזה שכל פרק על כף ידו מסמל אות באל"ף-בי"ת וזה בעצם כמו מקלדת".

- תמחישי לי בבקשה, שלב אחרי שלב איך ביימת הצגה שלמה עם חבורה של שחקנים חירשים-עיוורים. איך זה עובד?

"אתן לך דוגמא של הסצנה 'טיול באיטליה' - הסצנה נולדה מתוך חלום של השחקן מיכאל פטרוב, שנפטר מאוחר יותר, ואנחנו מקדישים לו את הסצנה. הוא חלם לטייל עם חברים באיטליה. ישבנו כולנו במעגל, 11 שחקנים ו-9 מתורגמנים ושאלתי אותם מה זה איטליה לגביהם. כל אחד הראה לי קטע של איטליה - אחד הפך עצמו לגונדולה, אחד אכל ספגטי, אחד הציג כלב באיטליה, יש המון ניסיונות. בקשתי שיחזרו על זה עוד פעם ועוד פעם, וכל מי שמראה משהו - אנחנו מדגימים את זה לכולם.

- איך אתם מדגימים?

"אם יש צורך אנחנו גם נוגעים, למשל באדם שעושה את הגונדולה, כל אחד ניגש אליו ונוגע בצורה מאוד עדינה ומרגיש איך הוא מתנועע, ואז מתוך המוני הדברים שעולים, זה עובר את הסינון שלי. יש דברים שאנחנו מתעכבים עליהם יותר ואם אני לא מרוצה ממשהו עושים את זה שוב עד שאני נותנת את האינפוט שלי. שתי בנות למשל רצו להיות נזירות באיטליה וזה יצא יפה, אז הפכנו את זה לנשים שתולות כביסה ואז אני בונה לאט על בסיס החומרים שמצאנו יחד את הסצנה של איטליה".

- איך כל אחד יודע מה מקומו על הבמה ומה האחרים עושים?

"למשל אם יש שתיים שתולות כביסה, כולם נוגעים בחבל הכביסה ויודעים איפה הוא. אנחנו סופרים כמה צעדים יש מתחילת הבמה עד החבל ומרגישים מי עומד איפה. גם לגבי כל דבר שהכנסנו להצגה, למשל את המוסיקה של איטליה אנחנו מרגישים כשאנחנו נוגעים ברמקול ואחר כך רוקדים את המוסיקה עם המתורגמנים שיבינו את הקצב, וכך שוב ושוב. כך לגבי כל קטע כי כל דבר שאנחנו עושים - כולם עושים אותו, כל אחד יודע איפה הקולגה שלו נמצא בכל רגע וכך יכולה להיות לשחקנים תחושה מה קורה על כל הבמה".

- היו להם סדנאות משחק או כל מיני סדנאות נוספות?

"עשינו סדנאות תיפוף וסדנאות קרקס, הם לומדים יוגה, היה מישהו שלימד את רפי ללכת על קביים, ואני נעזרת בכל מי שאפשר להיעזר בו".

- איפה החבר'ה האלה נמצאים ביום יום?

"הם נמצאים בכל רחבי הארץ. חלק נשואים וחלק גרים עם הורים מזדקנים, אף אחד לא גר לבד. אבל אחד הדברים שלצערי אין להם עדיין פתרון בארץ זה פתרון הדיור לאנשים חירשים-עיוורים".

- מדוע בחרת דווקא בנושא של אפיית הלחם בהצגה?

" בחרתי את הספור של אפית הלחם מכמה סיבות, סיבה אחת שזה יוצר פסק זמן שמשותף לקהל ולשחקנים, כי בזמן אפיית הלחם מתרחשים כל מיני דברים ואפשר להתחבר לזה, גם השחקנים וגם הקהל. מעבר לזה כל החלל מתמלא בריח של לחם טרי וזה מפעיל עוד חוש המשותף לכולנו. אז יש גם משהו של קבלה במובן המאוד עמוק והיפה של המילה, כי אני חושבת שברגע שאדם מכין לך אוכל ואתה מקבל את האוכל שהוא מכין לך, אתה מקבל גם אותו. אז ממה שאני רואה, מכמות האנשים שתמיד עולה על הבמה ואוכלת את הלחם, יש קבלה ויש שוויוניות עם המודעות של השוני".

- מה עוד ארגת לתוך המסגרת הזו?

"הרבה מאוד מהחלומות של השחקנים. אני חושבת שבגלל שאנחנו להקת תיאטרון מקצועית של שחקנים חירשים-עיוורים, יש אינטראקציה חזקה מאוד בין החיים ובין הבמה. הדברים שהם מעלים על הבמה באים מהחיים, והדברים שיש על הבמה חוזרים לחיים, וזה מן כלי כזה שמזין את עצמו. אני חושבת שמבחינה זו זה גם מעניין יותר ללכת עם כל שחקן ולהוציא ביחד אתו את מה שיש בו.

"אני לא מעוניינת לעשות שייקספיר או ברכט, זה נראה לי לא רלוונטי. אבל מרגשות אותי סצנות החתונה, המספרה, הסרט שציפורה רצתה לראות ומה שיש בסרט הזה".

- מה זה עושה לשחקנים?

"אני חושבת שאחד הדברים החשובים בעיני ואולי סוד ההצלחה של המקום הוא שזה משנה את החיים של האנשים החירשים-עיוורים, אבל גם משנה את החיים של מי שבא לפה, אני חושבת שמי שיוצא מפה יוצא קצת שונה ממה שהיה כשנכנס".

- איך אתם מחזיקים מעמד?

"אנחנו נלחמים על קיומנו. יש לנו תמיכה ממשרד הרווחה ומהביטוח הלאומי ויש גם תרומות פרטיות, אבל אנחנו עדיין נלחמים על קיומנו וצריכים שהקהל יצביע ברגלים".

עדינה טל, מחזאית, שחקנית ובמאית נולדה וגדלה בשווייץ. בישראל למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית. בעבר הייתה לה קבוצת תיאטרון יחד עם רינה פדוה בשם "תיאטרון אירוע". הצגתה "בחזרה למאמא" זכתה לפני שנים בפרס הראשון בפסטיבל עכו.

על מרכז "נא לגעת"

מרכז "נא לגעת", הראשון מסוגו בעולם, כולל אולם תיאטרון בו מועלות הפקות של חברי קבוצת התיאטרון "נא לגעת", בית קפה -"קפה קפּיש" שהמלצרים בו חירשים, ו"בלק אאוט" – מסעדת חושך בה מלווים את הסועדים צוות של מלצרים עיוורים והארוחה מוגשת בחשיכה מוחלטת. בית הקפה והמסעדה האיכותיים מהווים מקור משיכה בפני עצמו לקהל הרחב.

קבוצת התיאטרון "נא לגעת", המורכבת משחקנים חירשים-עיוורים הוקמה בשנת 2002 במטרה ליצור במה לאנשים חירשים-עיוורים. ההצגה "לא על הלחם לבדו" בבימויה של המנהלת האמנותית של מרכז "נא לגעת", עדינה טל, הושקה עם פתיחת המרכז, לאחר חזרות שנמשכו שנתיים. בהצגה משתתפים 11 שחקנים חירשים-עיוורים. סביב ציר הזמן של לישת הבצק, התפחתו ואפייתו על הבמה עבור הצופים, נוצר מפגש חד פעמי וקסום בין השחקנים והקהל. ההצגה זכתה לביקורות משבחות.

בפעילותו המגוונת שואף מרכז "נא לגעת" להוות מרכז תרבות מוביל לכל דבר וכן דוגמא למקום בו נפגשים ופועלים יחדיו אנשים מרקעים שונים, חלקם בעלי מוגבלויות פיזיות, היוצרים יחד מציאות חדשה. צוות המרכז מפגיש קהל שומע ורואה עם עובדי המקום, אשר הינם עיוורים או חירשים או שניהם גם יחד, הקוראים תיגר על בדידותם ומשתלבים בחברה.

המרכז פתוח בימים ראשון, שלישי וחמישי. "קפה קפיש" פתוח מ- 19:00 עד חצות.

במסעדת "בלק אאוט" ניתן לסעוד בשעה 18:30 ובשעה 21:00. למסעדה יש להזמין מקום מראש.

ההצגה "לא על הלחם לבדו" מתקיימת בשעה 20.30 בימים א', ג', ה'.

מרכז "נא לגעת", רציף העלייה השנייה, נמל יפו. להזמנות ופרטים: 03-6330808

www.nalagaat.org.il

עוד כתבות נצפות...