המסע הפתלתל של יעקב שוורץ לארץ ישראל

עמותת ע.ל.ה

שוורץ, שנולד בעיר רובנו שבפולין, חשב שזו יכולה להיות דרך להגיע למשאת נפשו, ארץ ישראל. לפני המלחמה הוא נרשם לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", וכבר היה בידו "סרטיפיקט", אישור כניסה יקר מציאות לארץ ישראל.

כדי להגיע לעיר לבוב, בה ישבה ועדה שנתנה אישור לכל מי שהצליח להוכיח שהוא אזרח פולין, עלה שוורץ עם חבריו על רכבת שהחזירה פליטים לרוסיה. רכבת של 60-70 קרונות שבכל אחד מהם נדחסו 50 איש עם דרגשים. 30 יום הם עשו את הדרך מסמרקנד שבאוזבקיסטן ועד קייב שבאוקראינה.

בקייב נפגש שוורץ עם דודו, שניסה לשכנע אותו להישאר ברוסיה, ללמוד בה בחינם ולעשות קריירה. שוורץ ענה לו "כלה ונחרצה עמי להמשיך לארץ ישראל" ועלה לפנות ערב על הרכבת ללבוב.

הגנב מלבוב

בלבוב, שהייתה אז מוכת כנופיות לאומניות שרצחו יהודים, התברר שייקח כמה שבועות עד שהוועדה תטפל בעניינם. הוא וחבריו שכרו חדר וחשבו איך להתפרנס בינתיים. חבר שפגש בעיר הציע לו לסחור בכסף, למכור זלוטי פולני תמורת רובלים רוסיים, ומסר לו חבילת כסף. שוורץ עמד ליד בית הכנסת היחיד שנותר לפליטה בעיר, שם התנהל מסחר ער, והנה שני אנשים ניגשים ומבקשים לראות את הכסף. ברגע ששלף את החבילה מכיסו הם חטפו את הכסף ונעלמו.

החבר שנתן לו את הכסף לא האמין לסיפור, ושוורץ לא יכול היה להתלונן במשטרה כי מסחר בכסף היה בלתי חוקי ועונשו מאסר או הגליה. בינתיים חסר לו הכסף שקיווה להרוויח עבור הוויזה.

ביום שבו המתין שוורץ לתורו בוועדה, נפתחה הדלת ונכנס... הגנב. שוורץ הקים מהומה רבתי, והבחור עלה על התנור ונופף בבול עץ כדי שלא יתקרבו אליו. ראש הוועדה ראה את המהומה, ופטר את שוורץ מהתשלום.

הדי האירוע הגיעו לאוזני החבר שנתן את הכסף ושמו של שוורץ נוקה, אולם הוא מצטער שנסיבות החיים לא אפשרו לו להחזיר לאותו חבר את הכסף עד היום.

מלבוב לקראקוב

המעבר בין לבוב לקראקוב נמשך לילה אחד ברכבת משא של קרונות פחם ריקה, שלוותה על ידי משגיחים שרובם עשו כסף מהברחת סחורות בין שתי המדינות. היה חורף, מינוס עשר מעלות, וברוב הקרונות היה תנור חימום חוץ מאשר בקרון של שוורץ. לאחר חיפוש בקרונות האחרים מצאו הוא וחבריו קרון ריק, פתוח, ובו תנור. הם פירקו אותו והתקינו אותו בקרונם.

ממש לפני הנסיעה הגיע אחד המשגיחים והאשים אותם שגנבו מאותו קרון מזוודה שלו עם סחורות. הוא איים שידאג שהם לא יגיעו לפולין. היה זה איום סרק, כי הוא לא יכול היה לדווח על מעשיו הלא חוקיים, אולם זה הספיק כדי לגרום להם לרעוד מפחד למחשבה שיעצרו אותם בגבול.

מקראקוב ללודז'

מקראקוב עברו ארבעת החברים ללודז', שם התרכזה מרבית שארית הפליטה מהמלחמה, עקורים מרוסיה, ממחנות הריכוז ומהגטאות. במקום פעל גם ארגון יהודי בשם "הבריחה" שארגן מעבר מפולין לארצות אחרות, ומשם לנמלי הים התיכון באיטליה וביוגוסלביה. משלחת מהקיבוצים הזמינה את יעקב וחבריו לקבלת שבת ב"קיבוץ" מאולתר. הוא נעתר להזמנה במיוחד בגלל בחורה אחת ....

כשהגיע לקבלת השבת אורו עיניו. שולחנות עם מפות, נרות, בחורים ובחורות צעירים כמוהו בחולצות לבנות. הבחורה שמצאה חן בעיניו, מינה, פינתה לו מקום לידה והצעירים החלו לשיר שירים שהכיר מתנועת "השומר הצעיר". הוא וצעיר נוסף החליטו להישאר ב"קיבוץ".

מלודז' לשטטין, ברלין, מינכן

לילה אחד הודיעו שעוברים לשטטין, עיר גרמניה שסופחה לפולין, שם שהו עשרה ימים, ואז הבריחו אותם במכוניות רוסיות מכוסות בברזנטים אל גרמניה המזרחית, ומשם ברכבת לברלין. שבוע שהו באזור הרוסי של ברלין ואז עברו לאזור האמריקני. אחר כך נסעו עד מינכן למחנה ענק ששימש לפני כן את חיל האוויר הגרמני.

אירופה, במיוחד גרמניה, הייתה מלאה אז עקורים בני לאומים שונים: אוקראינים, פולנים, לטווים, אסטונים. היו כאלה שהשתחררו ממחנות על אדמת גרמניה ולא רצו לחזור לאזור הסובייטי שנשלט עתה על ידי ברית המועצות. במחנה זה שוכנו כל העקורים. אונר"א, ארגון של האומות המאוחדות, סיפק מזון אמריקני טוב ומשביע.

כלעומת שבאו

שוורץ ומינה חיכו להיפגש עם אביו ואחותו של שוורץ ואז להתחתן. באותו זמן התרחש בפולין פוגרום קלץ שבו נרצחו למעלה מחמישים יהודים, והחלה בריחה המונית של יהודים דרך צ'כיה לאזור האמריקני בגרמניה. אפשרו להם מעבר חופשי, ועל גבול צ'כיה-גרמניה הוקם מחנה אוהלים ענק. שוורץ הגיע לשם וחיפש את בני משפחתו מאוהל לאוהל עד שלבסוף מצא אותם. החתונה התקיימה והזוג יצא לבאדן-רייכנהאל, עיר המרחצאות הגרמנית, ומשם הוסעו בעמידה במשאיות לכיוון אוסטריה. אסור היה לקחת מזוודה או תרמיל, רק ללבוש כמה שאתה יכול. שוורץ לבש שתי חליפות זו על זו.

המעבר היה אמור לעבור חלק, אולם בגבול עצר אותם משמר הגבול האוסטרי.

הייתה זו אחת הפעמים הספורות בה עשתה אוסטריה "מחווה" לבריטניה, שלחצה לא לאפשר מעבר יהודים לנמלי החוף. באותה תקופה בריטניה שלטה בארץ ישראל והחזירה ספינות מעפילים שהתקרבו לחופיה, או שלחה למחנות בקפריסין את נוסעיהן, ניצולי המלחמה ומחנות הריכוז (כמו שקרה עם האוניה המפורסמת "אקסודוס").

כך באותו יום פתח משמר הגבול את כיסויי הברזנט והחזיר את כל המשאיות כלעומת שבאו.

המשפחה הגיעה לאאוגסבורג, גרמניה, שוורץ מצא עבודה בבית ספר. אביו חלה ונפטר ב-47, ונקבר שם.

צעירים "תוצרת הארץ"

עם הכרזת מדינת ישראל במאי 1948 העמידה ממשלת צרפת לרשות היהודים רכבת מיוחדת להעבירם למרסיי. באותו זמן הסתיימו בישראל קרבות החודש הראשון בהפוגה. על פי הסכם ההפוגה של הרוזן ברנדוט דתווך מטעם האו"ם, יהודים צעירים בגיל גיוס לא הורשו להיכנס לישראל.

אולם נציגי ההגנה הקימו בית דפוס משוכלל שניפק לצעירים אלו דרכונים של תושבים אמיתיים של ארץ ישראל, וכל אחד מהצעירים קיבל דרכון כזה. תור ארוך של צעירים בגיל גיוס המתין לעלות על האונייה, וקצין או"ם שאל כל אחד לשמו, כלומר לשם הרשום בדרכון.

שוורץ שכח את "שמו".

היה רגע מפחיד. אבל הקצין, שידע היטב על התרמית, צחק ונתן לו לעלות. אחרי שבעה ימים התקרבה האונייה לחופי הארץ. שתי משחתות קטנות וישנות, אבל ישראליות, הגיעו ללוותן לחופי חיפה. שוורץ מתאר "השחר האיר ועלינו על הסיפון, אני מתרגש גם עכשיו. אנחנו רואים את הכרמל, מראה מלבב, וכולם בכו. שירה אדירה של התקווה פרצה מגרונותינו".

במהירות שיא פונו המעפילים למכוניות שהובילו אותם ישר לגיוס במחנה של ההגנה בפרדס חנה.

אחרי שרות של שנתיים בצבא הגיעו מינה ויעקב שוורץ לרחובות, אז מושבה בת כ-11 אלף תושבים, ראו ירוק, הריחו ריח פרדסים ונשארו.

* את סיפורו של יעקב שוורץ זכיתי לשמוע במסגרת "גמלאים מספרים", יוזמה של מירה ניר, רכזת תרבות ופנאי בעמותת ע.ל.ה – עמותה למען הקשיש ברחובות

עוד כתבות נצפות...