חינוך ביתי בעל כורחם
בעוד משפחות מסוימות בוחרות לחנך את ילדיהם בבית, ישנן משפחות הנאלצות לעשות זאת, בשל חוסר יכולתה של מערכת החינוך להתמודד עם ילדים עם בעיות. סיפורה של משפחה אחת
| 30/05/2009 | רחלי בינדר - אפוק טיימס ישראל |
![]() | ![]() | ![]() | ![]() |
|
בארץ ובעולם קמו קבוצות של אנשים המאמינות כי לשלוח ילד לבית הספר משמעותו לשלוח אותו למקום שהוא לא רוצה להיות בו, לעשות דברים שאינו רוצה ולשהות בחברת אנשים שהוא לא בחר בה. יש הטוענים כי בית הספר מחזיר אותנו כמאה וחמישים שנה אחורה בזמן, למציאות שכבר אינה קיימת ואף אינו מעניק לנו את ההכשרה לחיים כפי שהיינו מצפים ממוסד חינוכי. בארצנו מעטות המשפחות שלקחו מרצון את מלוא האחריות והשקיעו את מרצם והונם בחינוך ילדיהם בבית. אולם ישנן גם משפחות שנגזר עליהן לעשות זאת אם אינן רוצות לשלוח את הילד למוסד מיוחד.

לא חלף זמן רב והנהלת בית הספר החליטה, תוך הקפדה מלאה על כללי התקשי"ר, לשלוח את התלמיד הביתה. התנהל ריטואל קבוע של הודעה מראש בכתב ובעל פה, השעייתו של טל לשלושה ימים מבית הספר, חזרה לכיתה, וחוזר חלילה. הילד וההורים הבינו בשלב מסוים כי אינם רצויים, וכי המערכת אינה מסוגלת להתמודד עם מגוון רחב כל כך של בעיות. הנהלת בית הספר נתנה לילד מכתב שחרור שיעלה כיתה, אך לא בבית סיפרה. ההורים התרוצצו, שאלו והתענינו, לבסוף מצאו בקרבת מקום בית ספר שהיה מוכן לקלוט את טל תוך התייחסות מיוחדת לצרכיו המיוחדים. כך חלפו להן עוד מספר שנים.
הגיע היום בו היה טל צריך לעלות לחטיבת הביניים. אך לא נמצא בית ספר שיסכים לקלוט אותו כתלמיד מן המניין. המשפחה עברה קשיים על גבי קשיים, עד אשר הבינה שאין מנוס, טל יישאר בבית וילמד בעזרת מורים פרטיים. האם לקחה על עצמה לבנות תכנית לימודים ייחודית ולקבל את אישור משרד החינוך. אישור לתכנית הם קיבלו, אך תקציב לא. המימון במקרים אלו נופל על כתפי ההורים. למזלו של טל הוריו משכילים ואכפתיים, כך שהם דאגו שהוא ילמד את כל מה שהוא אמור ללמוד בגילו, תוך שהם משתדלים לעניין אותו ולגרות את סקרנותו לגבי החומר הנלמד.
בחוק חינוך החובה יש סעיף המאפשר למשפחה להעניק לילדיה חינוך ביתי. המשפחה צריכה לשכנע את מערכת החינוך שהיא מסוגלת לקחת אחריות זו על עצמה, ואז האחריות על חינוך הילדים נשארת באחריות המשפחה ואינה עוברת למדינה או למוסד ציבורי או פרטי.
שאלתי את האם מה עשתה לה כל הפרשה, והיא אמרה: "אני משתדלת לשכוח. אם הייתי זוכרת את הכול, לא הייתי יכולה לקום בבוקר ואני משתדלת שגם טל ישכח. הבוקר דנו בנושא הפליטים, אז טל אמר בשמחה: 'הנני פליט מרצון. לא הם זרקו אותי, אני זרקתי אותם', וזו ההצלחה שלי להחזיר אותו לשפיות ולתפקוד, דבר שלא היה מובן מאליו".
עוד סיפרה אמו של טל שכאשר סיים את בית הספר היסודי ונאלץ לפרוש ללימוד ביתי הוא היה במצב שנאלץ להיעזר בתרופות הרגעה כדי לתפקד במהלך היום ולהירדם בלילה. במהלך היום הוא נהג להגיב בצרחות על שאלות טריוויאליות כמו האם הוא רוצה לאכול. לא ניתן היה לתקשר עמו ללא תרופות הרגעה, ולא הייתה אופציה להחזיר אותו למערכת החינוך. "זו הייתה דעתם של המומחים המקצועיים שליוו את המשפחה, שקיבלה הנחייה חד משמעית מהפסיכולוגית שלא לאפשר לטל להיפגש עם בני הכיתה מבית הספר היסודי הראשון. כך קרה גם בסיימו את בית הספר היסודי השני. "סיכמנו בינינו שהניסיונות האלו הספיקו לנו די והותר", מספרת האם.
"היום, הילד נמצא במצב רגוע לחלוטין ואינו נאלץ להיעזר בתרופות הרגעה. ברצוני לציין כי משרד החינוך אינו מעודד ואף אוסר את המעבר לחינוך ביתי עקב בעיות בבית הספר. כך הדברים מנוסחים בחוזר מנכ"ל. אנחנו קיבלנו אישור מיוחד וחריג, מאחר שנאמר לנו על ידי הגורמים המקצועיים כי למערכת אין פתרונות טובים ומתאימים לילד שלנו", אומרת אמו של טל ומוסיפה כי לדעתה המערכת לא בנוייה ולא רוצה לטפל בילדים חריגים, מאחר ואינה מתוגמלת על כך, אלא על "ציונים, ציונים וציונים”, וכיוון שאיש אינו מוחא כפיים למערכת אם הצליחה למנוע נשירה של ילד אחד. "המסקנה שלנו שרצוי וכדאי לזרום עם המערכת ולא נגד המערכת, ואז השמיים הם הגבול" סיכמה אמו של טל.









